כהן. לביאה באמבטיה זה לא ביג דיל. צילום: יואב דודקביץ'

"אמא, יש אריה באמבטיה": פיני (פיניה) אמתי בן ה־92 עדיין לא מבין מה הסיפור הגדול בכך שגידל לביאת אריה מספר שנים בביתו בשכונת בית וגן בירושלים. "בגן החיות התנ"כי, שהיה אז במחנה שנלר, היתה גורת האריה במצב לא טוב. היא היתה רזה וחולה", מסביר אמתי, זואולוג ואנטומולוג (חוקר פרוקי־רגליים; א"ק) שהתמחה כל חייו בחקר העכבישניים ועבד כמתנדב בגן החיות משנת 1940 עד ממש לאחרונה. "אז מנהל הגן המיתולוגי אהרון שולוב אמר שאם אני כל כך דואג לה שאקח אותה לביתי ואנסה לטפל בה בעצמי".

אז זה מה שעשית?
"כמובן. מישהו היה צריך לדאוג לה, להאכיל אותה ולטפל בה באופן אישי, אחרת היא לא היתה שורדת".

ואתה באמת לא חושב שזה סיפור גדול?
"אני גידלתי ועדיין מגדל חיות כל השנים אצלי בבית. עכבישים, נחשים ועוד. לביאה זה לא משהו מיוחד".

וכמה זמן היא היתה אצלך?
"לא זוכר בדיוק. עד שגדלה והחלימה ואז החזרנו אותה לגן החיות".

את הסיפור המדהים הזה יספר בעוד כשבועיים בן דודו של אמתי, אבי כהן, בפסטיבל הראשון לסיפורי תושבים בשכונות ירושלים, שיתקיים ברחבי העיר במהלך חג החנוכה. "זה סיפור שרץ אצלנו במשפחה כבר שנים ומעט מאוד אנשים מכירים אותו, אז החלטתי לשתף את הקהל", הוא מסביר, "כמובן בעידודו של פיניה, שעדיין, כמו שהבנתם ממנו, לא ממש מבין למה הסיפור הזה מיוחד ומרגש כל כך, כי לו זה נראה מובן מאליו".

כדי להבין איך הגיע האריה אל ביתו של אמתי צריך לחזור אחורה אל ההיסטוריה של גן החיות התנ"כי בעיר. "את הגן הקים הזואולוג פרופ' אהרון שולוב בשנת 1940", מספר כהן, "ב־1941, כאשר נוספו בעלי חיים, עבר הגן לשטח של חמישה דונם בשכונת שמואל הנביא, אבל רק לתקופה קצרה עקב מטרדי רעש וריח ובגלל צורך בשטח גדול יותר. בשנת 1947 הועבר הגן שוב, הפעם להר הצופים, לשטחה של האוניברסיטה העברית".

"בעקבות מלחמת העצמאות והפיכתו של הר הצופים למובלעת ירדנית", נזכר אמתי, "הוקם בשנת 1950 גן חיות חדש בחורשת שנלר, שנקרא גם גבעת קומונה, מצפון לתל ארזה במקביל לרחוב ירמיהו. ומתישהו בסוף 1950 הועברו אליו החיות ששהו בהר הצופים, שחלקן היו במצב גרוע מאוד, כולל הלביאה שלקחתי. הן סבלו מרעב כי מצבו הכספי של גן החיות היה בכי רע אחרי המלחמה. כל כך רע עד שבמרץ 1953 ברחו אפילו שני דובים משום שלא קיבלו מזון".

אמתי, שב־2019 הוענק לו אות 'יקיר ירושלים' על התגליות החשובות במחקריו הרבים ועל תרומתו לייסוד המושג 'טבע עירוני' בירושלים, ממשיך: "הלביאה הגורה שעמדה ממש למות היתה בתו של האריה פיפי, שהיה האריה הכי ותיק בגן החיות. כשהסברתי את המצב לשולוב הוא אמר שאין לו מה לעשות, כי המצב גרוע, ואם אני רוצה שאקח אותה הביתה, וזה מה שעשיתי".

מה אמרה אשתך?
"היא היתה מאושרת. מה שחיבר בינינו למן ההתחלה זו האהבה המשותפת לבעלי חיים. ככה התאהבתי בה. בתחילת שנות ה־40 היא הגיעה עם שתי חברות לסדום, שם עבדתי, והן באו לבקר בצריף שלי. כדי להפתיע אותן שמתי את אחד החרדונים היותר מפחידים שגידלתי אז בכניסה לצריף שלי, אבל בעוד החברות שלה נבהלו - היא הרימה את החרדון ואמרה לי שהוא פשוט מקסים".

והילדה לא פחדה שיש לביאה בבית?
"הילדה הגדולה שלי נגבה, שהיתה אז בת שלוש או ארבע, ממש שמחה שהבאנו חיית מחמד, כי היא לא ממש יכלה לשחק עם החרדונים או העכבישים שגידלתי. היא כן היתה משחקת עם הגיריות או הנמיות שהבאתי מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית, אבל אני משער שעם לביאה יותר כיף לשחק".

איך קראתם לה?
"זה מצחיק, אבל אני לא חושב שהיה לנו שם בשבילה. אני חושב שקראנו לה מותק".

ואיפה שמתם אותה?
"באמבטיה".

ומה קרה כשהייתם צריכים להתרחץ?
"אז הוצאנו אותה משם", אומר אמתי בקול מופתע. "היא היתה לביאה מאוד נוחה, כמו חתול ממש. אנשים שהגיעו אלינו נרתעו בהתחלה אבל היה קל מאוד להיקשר אליה".

והיה וטרינר שבא לטפל ולבדוק אותה?
"לא היה אז בשכונת בית וגן וטרינר, אבל רופא המשפחה שלנו היה מטפל בה. היא התפתחה יפה. המצב הכלכלי לא היה מהמשובחים באותה תקופה, אבל חסכנו מפינו על מנת שהיא תקבל חלב כגורה ובשר מאוחר יותר".

מתי החזרתם אותה לגן החיות?
"כשכבר גדלה והבריאה".

"אני זוכר אותם מגיעים לשחק עם הלביאה בגן החיות", מספר כהן. "כשהם היו נכנסים לכלוב שלה כולם היו מחסירים נשימה. היתה שריקה מיוחדת שהם היו שורקים לה, שכמובן הכרתי, וככה הרשמתי את החברים שלי שראו כיצד כשאני שורק ללביאה היא מתקרבת אלי".

המספר: אבי כהן בן ה־73 משכונת בית הכרם, שיספר את הסיפור על הלביאה. הוא איש מחשבים בעברו, מספר סיפורים ועובד בהתנדבות כליצן רפואי במרכז על"ה בירושלים.

אז מה הסיפור בכל הסיפורים?

פסטיבל סיפורי תושבים בשכונות ירושלים, שיתקיים בשכונות ברחבי העיר במהלך חג החנוכה, חושף אוצר בלום של פיסות היסטוריה עירונית שמעולם לא שמענו עליהן. הסיפורים עצמם נבחרו לאחר עבודת מחקר בקרב התושבים והם ייחודיים, מפתיעים ומאוד ירושלמיים. המספרים, תושבי השכונות, הוכשרו ויספרו את סיפוריהם בליווי מספרי הסיפורים המקצועיים יוסי אלפי, ג'קי לוי וישראל גליס.

"זה ניסוי לפסטיבל שאני מקווה שיהפוך למסורת", אומרת לילי שחר, מנהלת מחלקת תרבות בשכונות. "אנו מנסים לשלב את הקהילה בעשייה התרבותית בעיר במינהלים הקהילתיים שבה תוך ניסיון לספר את הסיפור האישי הירושלמי תחת מעטפת של מה שנקרא אירועים בוני קהילה שיוצרים שייכות, זהות וגאוות יחידה. אני מקווה שבשנה הבאה יצטרפו לפסטיבל גם מחלקות התרבות של המגזר החרדי והמגזר הערבי".

"הסיפורים בפסטיבל נעים בין ערגה, פחד, היסוס, שמחה, הצלחה ולא פעם דווקא שלווה", אומר יוסי אלפי. "כולם יחדיו חושפים אוכלוסייה מגוונת ויחד הם מספרים את סיפורה של החברה הירושלמית. מה שיפה ומיוחד בירושלים, שאין באף עיר אחרת, זו העובדה שלכל שכונה המיתוג שלה והמשהו המיוחד שלה, וזה בהחלט בא לידי ביטוי בפסטיבל היפה הזה".

פסטיבל מספרים בשכונות:

גינות העיר - יתקיים ביום שני, 23 בדצמבר, בין השעות 22:00-20:00.

מתחם התחנה - יתקיים ביום רביעי, 25 בדצמבר, בשעות 22:00-19:00.

בית הכרם, בית הוועד הישן - מוצ"ש, 28 בדצמבר, בין 20:30 ל־22:30.

המינהל הקהילתי מיתרים - יתקיים בבית חינוך עיוורים - יום ראשון, 29 בדצמבר, בין השעות 22:30-20:30.

המינהל הקהילתי יובלים, בית טיילור, זנגוויל 23 - יום ראשון, 29 בדצמבר, בין השעות 22:00-20:00.

תלפיות מזרח, שלוחת ארנונה הצעירה, ישראל אלדד 11 - יום שני, 30 בדצמבר, בין השעות 22:00-20:00.