אשר קשר //

"מי יוכל לחבר אותי לבתי מטבחיים בישראל?"

כשאניה שני (29), מנהלת התרבות והאירועים של ימק"א הבינלאומית ירושלים, העלתה את הפוסט הזה בפייסבוק, נותרו רבים מחבריה בהלם קל: אירוע תרבות בבית מטבחיים? פסטיבל על רקע געיות הבקר? מופע לצלילי פעיות הכבשים?

הפרטים שנידבה שני בפוסט היו מפתיעים. מעטים הכירו את ההיסטוריה של משפחתה ואת סיפור ילדותה במושבה יבנאל. שני היא בתו המאומצת של יצחק'לה שני (82), אחד החקלאים הכי מוכרים באזור ובעליו של שני עדרי בקר, בהר יבנאל וליד מושב הזורעים.

שני. "ככל שהבנתי מה אבא עשה כל השנים לא הייתי מסוגלת למכור את העדר" | צילום: ריאן

מעטים ידעו שבשלוש השנים האחרונות שני נאבקת לשמור את מורשתו החקלאית של אביה לאחר שעבר אירוע מוחי. במהלך השבוע היא מארגנת אירועים כמו ה'כריסטמס מרקט' בימק"א, ובסופי שבוע נועלת מגפיים גבוהים במיוחד ומבוססת בבוץ יחד עם אחיה בין עדר הבקר של אביה. עדר הבקר הזה, בן 200 ראש, הוזנח במשך שנים, גדל פרא ולא נותן לאף אדם לגשת אליו.

"הפוסט הזה הולך להיות סופר קיטשי", כתבה, אבל הוא לא באמת היה כזה. הוא הצליח לרגש, לעורר השראה ולתת קווים לדמותה של אשת תרבות ומפיקת אירועים שהחליטה ללכת נגד הזרם: אף שתמיד הורחקה בידי אביה מתחום החקלאות ומעולם לא התקרבה לפרות שגידל, שני היתה נחושה להיכנס לבוץ העמוק של שוק הבקר הישראלי שנלחם על חייו ולהמציא אותו מחדש. "החלטתי שלא אתן למפעל חייו של אבא לרדת לטמיון", היא אומרת.

200 פרות משוטטות

הבוץ שבו נמצאת החקלאות הישראלית הופך מוחשי כשאנחנו נתקעים בג'יפ של שני בדרך למרעה של העדר. אפשר לקבל מושג קל על האופטימיות שלה, כשלאחר כמה נסיונות היחלצות חסרי סיכוי היא מודיעה בחיוך שתתקשר לחברים לעזרה, ובינתיים נשתה קפה בשטח. וזה זמן טוב לברר איך נכנסה לבוץ הזה בכלל.

"לפני שלוש שנים אבא שלי קיבל אירוע מוחי. עבדתי אז במשרד הפקות גדול בירושלים, חודש וחצי לפני הפקה ענקית, כשאחי מתקשר ומספר לי שגילה את אבא בבית מעולף ושהוא מאושפז בבית חולים. התחלתי לבכות בהיסטריה. הבוס שלי כיבה לי את המחשב ואמר: 'סעי הביתה'".

בבית החולים היא מצאה את אחיה שמואל ואת אמה, ד"ר ורה לודג'בסקי־שני, שהתגרשה מבעלה כבר לפני שנים. "הרופאים הודיעו לנו שמצבו התייצב", היא מספרת, "ושבתוך כמה ימים יוכל להשתחרר. החלטנו ללכת לבדוק מה קורה אצלו בבית ומה עם עדר הבקר שלו".

לא ידעתם?

"מעולם לא ידענו מה בדיוק קורה עם העסק. הוא תמיד הדיר אותנו מענייני עדר הבקר. היה לו חשוב שנמצא קריירות אחרות. אפילו בחופשות לא רצה שנבוא לעזור לו. מאז שהיה בן 14 הוא בילה בשדות והיה אחראי למשק המשפחתי. הוא לקח על עצמו את המשימה מיום שאחיו הבכור, מנחם שמושקין, החלל הראשון של חטיבת גולני, נהרג, שלושה ימים לפני הקמת המדינה".     

שני ואביה יצחק. "כשאני מסתכלת על אבא, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון" | צילום: ריאן

שני ואחיה הגיעו לבית האב, "וגילינו מהומת אלוהים: הבית היה זקוק לשיפוץ מיידי וגם העדר. ידענו שיש לו שני שטחי מרעה, אבל לא ידענו מה גבולות השטח. חיפשנו ניירות ומסמכים, משהו שיעזור להבין מה קורה. לתדהמתנו גילינו שאבא לא טיפל בדבר בעשר השנים האחרונות. הוא פשוט חי את חייו.

"העסק, מתברר, בכלל לא היה קיים מבחינת רשויות המס. לא היה חוזה תקף מול מינהל מקרקעי ישראל. הוא לא קיבל מענקים ממשרד החקלאות, והכי גרוע: התברר שיש תביעה על סך רבע מיליון שקל על פלישת הפרות לשטח אחר".

איך זה שלא החרימו לו את העדר?

"טוב, זה קצת מצחיק. מתברר שבגלל שהוא לא טיפל כלל בעדר, הפרות השתגעו ופחדו מבני אדם. אפילו החבר'ה הקשוחים ממשרד החקלאות שהגיעו לשטח לא הצליחו לתפוס את העדר המשוגע של יצחק'לה, שהיה ידוע באזור כעושה שמות וטרור. זה היה גם פלוס מסוים, כי ככה אף אחד לא העיז לגנוב אותן".

כמה עולה פרה?

שני ואחיה שיקמו את הבית וניסו לשלב בין המטלות החדשות לחייהם הקודמים. "אני חילקתי את זמני בין המשימה החדשה לבין העבודה בירושלים.  אחי, שהשתחרר מהצבא ועמד לנסוע לדרום אמריקה, ביטל את הנסיעה.

"אבא, איש חזק מאין כמוהו, השתחרר והגיע לבית אבות סיעודי על שפת הכנרת והחליט להישאר בו. מצא חן בעיניו שפתאום מטפלים בו, אחרי שנים שחי לבד. משם הוא עבר לדיור מוגן בקיבוץ כנרת ונשאר שם".

ומה איתכם?

"אנחנו לא ידענו מה לעשות. היה דחוף לשקם מה שאפשר, להתמודד עם החובות ולהציב גדרות זמניים, כדי שהפרות לא יפלשו לשטחים אחרים. היה לנו מוזר לעשות את זה, להבין בפעם הראשונה בחיינו מה אבא עשה למחייתו. בילינו ימים ארוכים בשטח.

"מלבד החובות, התביעות ואי הסדרים, אף אחד מאיתנו לא ידע דבר על גידול פרות: כמה עולה פרה, מה מחירו של עגל, כמה שווה מטר גדר. כשהלכתי להתייעץ עם מי שמתמחה בתחום, יעצו לי למכור את העדרים".

לי זה נשמע הגיוני.

"טוב, אז לי לא. אמרתי ליועץ: לך קל להגיד לי את זה כי אתה מסתכל בעיניים שלי. אני רוצה לראות אותך מסתכל בעיניים של אבא שלי ואומר לו בפנים שאחרי 60 שנה החלטת למכור את העדרים. אין אופציה כזו. זה נכס – ואנחנו נדע לשקם ולמקסם אותו".

האמנת בזה?

"באותו רגע כן, בכל ליבי".

לחזור מבית הספר על סוס

בביתה בפורייה עילית, כשממול המושבה יבנאל ומעליה שטחי המרעה של בעלה לשעבר, ד"ר ורה שני (59) מקדמת את פני בתה כשהיא מעכסת עם חישוק הולה הופ מסביב למותניה, מה שמלמד על מטעני המרץ שעברו בגנים במשפחה הזאת.

אניה שני. "עדר חופשי, בלי אנטיביוטיקה" | צילום: ריאן

אניה וורה הגיעו בשנת 1991 ליבנאל והוצב עבורן קרוואן בודד בגן המשחקים של המושבה. "מישהי שידכה בין אבא שלי, יצחק'לה, לאמא, למרות שהוא מבוגר ממנה ב־26 שנה", מספרת שני. "הם התחתנו כשהייתי בת שנתיים. כמה שנים אחרי ששמואל נולד הם התגרשו. עברנו לגור עם אמא ביבנאל ובהמשך בפורייה, לא רחוק מאבא, והם שמרו על קשר מצוין".

איך היו היחסים בינך לבין אביך?

"אני מאוד אוהבת אותו. כילדה הרגשתי מאוד גאה כשהיה מגיע לאסוף אותי מבית הספר בטרקטור או על סוסה. הוא כל כך לא רצה שאהיה מעורבת בעבודה שלו, שהיה שולח אותי בחופשות לחו"ל למחנות קיץ".

לאחר הצבא למדה שני מינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון. היא קיבלה מלגה לתוכנית חברתית של הדירות הפתוחות בעיר והקימה תיאטרון קהילתי של נשים בשכונות המצוקה בעיר. את התואר השני במינהל עסקים עם התמחות בשיווק עשתה באנגליה.

"התזה שלי היתה 'צמצום פערים דרך אירועי תרבות בפריפריה'", היא מספרת. "את המחקר עשיתי בארץ, וכשחזרתי התחלתי לעבוד בירושלים עם כרמי וורטמן".

אור(גני) בקצה המנהרה

שני, שנחשבת לאחת הנשים המשפיעות ביותר בתחום התרבות בירושלים, ניהלה בשנים האחרונות חיים כפולים. "באמצע כל המהומה עם העדרים של אבא התחלתי לעבוד בימק"א", היא אומרת. "תרבות זה החיים שלי, אבל במקביל לא הייתי מוכנה לוותר על מפעל החיים של אבא".  

איך מתחילים בכלל פרויקט כזה?

"היו אנשים טובים ומדהימים שעזרו ויעצו ולימדו. והיו גם אנשים רעים, שניסו לנצל את המצב ואותי ואת שמואל. אחר כך הבנתי את השיטה: לכל פגישה בעניין העדר לקחתי איתי את אבא. ככה גיליתי לראשונה בחיי מי האדם הזה שחשבתי שהכרתי, אבל מתברר שלא".

מה גילית?

"בכל מקום שאליו הגענו הוא התקבל בכבוד מלכים. 'המוכתר' הם קראו לו. כולם מספרים איך עבדו אצלו, איך הקים תשתית מים, איך הפך לאחד החקלאים הידועים באזור. כל מי שטען באוזניי שחייבים לו כסף שתק כשהגעתי עם אבא. ככה היה גם במינהל מקרקעי ישראל ובמשרד החקלאות. הייתי בשוק על מידת ההערצה שהוא זכה לה".

ומה קורה עם העסק בינתיים?

"בזמן ששמואל היה בשטח התרוצצתי בין משרדי הממשלה  בניסיון לסדר את כל הבלגן הבירוקרטי. ובמקביל ניסיתי ללמוד מושגים משיחות עם חקלאים, לברר כמה עולה מטר גדר, עם חומרים או בלי, כמה עולה עגל, למה השוק בצניחה, מדוע הבקר הישראלי במצב קטסטרופלי.

"התחום נשלט בידי גברים והייתי האישה היחידה, מנהלת מו"מ עם סוחרים על עגלים. מי חשב שזה יתגלגל לזה? בנוסף, מכיוון שהעדר גדל פרא, מחציתו היו פרים, כשהצורך האמיתי בעדר של 60 פרות הוא שני פרים בלבד. אז מכרנו את מרביתם, ובכסף שקיבלנו הקמנו גדרות חדשות ויציבות".

כל היועצים ומביני הדבר הסבירו לשני שהכי נכון יהיה למכור את העדר, אבל היא המשיכה להתעקש. "ככל שהבנתי מה אבא עשה כל השנים וגיליתי עוד על החיים שלו, לא הייתי מסוגלת", היא אומרת.

שני. בין תרבות לחקלאות | צילום: ריאן

"היה שלב של ייאוש, כשלשמואל נמאס והוא לחץ עלי למכור. אמרתי לו שימכור לי את חלקו. הוא ראה שאני מתעקשת וויתר. לא היה לו קל. הוא עובד קשה מאוד, אבל כיום אנחנו קרובים כפי שלא היינו מעולם". 

יש לעסק כזה הצדקה כלכלית?

"אני יכולה לדבר עד מחר על ציונות, אבל לא אעשה את זה. מצב שוק הבקר לא טוב, בעיקר לאחר פתיחת היבוא. מחיר הבקר לקילו עבור המגדלים צנח. רבים מהם לא יוצאים מהקופסה ועובדים בשיטות שהם מכירים מאז ומתמיד. כמי שהגיעה מבחוץ, יש לי ראייה אחרת של הדברים".

מה למשל?

"בגלל הצורה שהעדר שלנו גדל, חופשי בטבע, ללא אנטיביוטיקה, כשברוב הזמן הוא פשוט אוכל מה שההר מציע לו, די בקלות הוא הפך לעדר האורגני הראשון בישראל. בתחילת מרץ קיבלנו את הגושפנקה הסופית שאנחנו אורגניים והתרגשתי בטירוף.

"לא האמנתי ששלוש שנים בדיוק אחרי האירוע המוחי של אבא קיבלנו תואר כזה. אז החלטנו להמשיך עם זה. הן לא מקבלות אנטיביוטיקה, לא זבל עופות שמלא כימיקלים. אנחנו לא מפטמים אותן, הן רצות חופשיות במרעה ענק".

רצות בכיף, אבל סופן ידוע.

"ברור. זה לא אומר שאין בסוף הסיפור הזה רצח טרגי, אבל זה כבר אני והמצפון שלי. כשאני מסתכלת על אבא, בידיעה שאני ממשיכה את השושלת שלו, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון". 

יחד עם השיטוט בבוץ בשטח, הניב מוחה הקודח של שני מיזם תרבות חדש: יום החקלאי.

"בעבר, כל מי שלקח חלק בעשייה ובבניית מדינת ישראל היו החקלאים", היא אומרת. "לצערי, מעמד החקלאי בשנים האחרונות בהתדרדרות מתמדת. רעיון יום החקלאי נולד במטרה להחזיר את הכבוד וההדר לחקלאי המדינה.

"החלום הכי גדול שלי הוא להפוך את טבריה למרכז תרבות גדול, ממש כמו שקורה בירושלים.  עד שזה יקרה, אני מתמקדת במשימת הבקר האורגני ובהנצחת השם של יצחקל'ה, אבא שלי".