שמש ז"ל. עורך דין, לוחם, איש עסקים. בשנים היותר מאוחרות. צילום: דוד רובינגר1. מוסררה. כוכבי שמש תמיד היה נטע זר בתנועת 'הפנתרים השחורים'. להבדיל מהם, הוא בילה תקופה קצרה מאוד במוסררה, ולהבדיל מרובם המכריע - הוא היה יוצא עיראק ולא ממרוקו. "אני זוכר שתמיד שאלתי את עצמי מה אני עושה עם כל המרוקאים האלה", הסביר תמיד לאוהביו בבדיחות הדעת.

להבדיל מהפנתרים האחרים, כוכבי שמש הגיע ממשפחה מעוטת ילדים. אימו הלה היתה דמות ידועה בירושלים ואמיצה במיוחד. בימים שבהם פרידות היו עניין נדיר היא נפרדה מבעלה עוד בעיראק והגיעה לארץ עם שני ילדיה הקטנים. "כשכוכבי היה בן חמש המשפחה הגיעה לשכונת מוסררה, אבל מיד הם עברו לאזור מחנה יהודה", נזכר חברו, ראובן אברג'ל, מנהיג תנועת 'הפנתרים השחורים'. "כוכבי היה ילד חולני. הוא אף לקה בפוליו בשלב מסוים, אבל לעולם לא נתן לכך להשפיע עליו ותמיד תפקד כמו שני אנשים בריאים". 

2. 'הפנתרים השחורים'. אחרי יותר מעשור שבו לא נפגש עם חבריו משכונת ילדותו, בפעולה הראשונה של 'הפנתרים השחורים' הופיע כוכבי שמש. "התפלאתי מאוד לראות אותו, אבל גם שמחתי במיוחד", מספר אברג'ל. "לא רק שמדובר היה בחבר ילדות, אלא באדם חכם במיוחד שיכול היה לתרום לנו בכל ההיבטים. הוא הגיע אל מטה המאבק שלנו ומהר מאוד הפך בזכות תכונותיו המיוחדות לדובר של התנועה". 

כוכבי השתתף בכל הפעילויות של התנועה. הוא הוביל את ההפגנות והצליח להביך פעם אחר פעם את הפוליטיקאים שנתפסו כמיושנים ומתנשאים. פעולת השיא של התנועה היתה מבצע החלב המפורסם שבו הפנתרים לקחו את החלב שיועד לתושבי רחביה והעניקו אותו לתושבי האזבסטונים. "מבצע חלב לילדי שכונות העוני. ילדים אלה אינם מוצאים מדי בוקר מאחורי הדלת את החלב שלו הם זקוקים. לעומתם, יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב כל יום, ובשפע", נכתב בכרוז שניסח שמש.

רבים לא האמינו שהבחור הצולע שמתנסח בבהירות שכזאת הוא צעיר בן 22. רק מעטים ידעו שהוא היה האיש שניסח את הכרוזים וכתב את בטאון התנועה, שנקרא 'הפנתר השחור'. 

הפגנה של 'הפנתרים השחורים'. צילום: דוד רובינגר

"היתה לו יכולת ניסוח וירטואוזית. בכל מקום שבו הוא היה מתנסח היו נפעמים מהיכולת שלו לבטא מסרים נוקבים במעט מילים", נזכר אברג'ל.

3. 'כחול לבן'. הרבה לפני שזו היתה המפלגה של הרמטכ"לים ושל יאיר לפיד, מפלגת השמאל הזאת היתה זו שהצליחה לפצל את 'הפנתרים השחורים', שהתמודדו בבחירות רגע לפני הכנסת התשיעית. הסוף היה עגום. שתי המפלגות לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה.

שמש לא אמר נואש. הוא המשיך להיות פעיל ויחד עם פנתר אחר, צ'רלי ביטון, היה מהמקימים של תנועת חד"ש. כבר בשנות ה־70 הוא נפגש עם מנהיגים מאש"ף ומסוריה ועם צ'אוצ'סקו ונלחם במאיר כהנא ובמורשתו. "כולנו היינו אנשי שמאל מדיני, אבל בזמן שאנחנו התמקדנו בגזענות של הממסד - כוכבי התמקד בהיבט המדיני", מסביר אברג'ל. "הוא לא התמקד רק בסוגיית השלום אלא אפילו ביקש לדאוג ליהודים בסוריה ובמדינות ערביות אחרות".

במובן הזה, תנועת 'הפנתרים השחורים' נראית חריגה בדמוגרפיה הישראלית של ימינו. לא רק שהם היו יוצאי מדינות ערב שראו בערביי ישראל ובפלסטינים שותפים לקיפוח, הם גם האמינו כי ההתנחלויות החדשות הן מכשול לשלום. התנועה דיברה על כסף לשכונות ולא להתנחלויות. שמש אחראי על הפתגם האלמותי: "אין שלום בלי שוויון ואין שוויון בלי שלום".

4. הפנתר והרוסים. אף שמעולם לא זכה באמון הציבור ומעולם לא כיהן כחבר כנסת, שמש תמיד ראה בעצמו מנהיג ציבור אמיתי. הוא נפגש עם מנהיגי העולם, עם נציגי 'הפנתרים השחורים' בארצות הברית, ורגע לפני שהגיעה העלייה מברית המועצות - הוא נסע לשוחח שם עם פוליטיקאים רמי דרג מן הגוש הקומוניסטי כדי שלא יפתחו את השערים בעבור היהודים שבהם. "לא היתה לו שום בעיה עם אשכנזים, אבל הוא האמין בכל ליבו שהעלייה הזו תחזיר את המזרחים למקום שבו הם היו לפני המחאה. זו היתה הסיבה למחאתו", מסביר אברג'ל.

שמש מעולם לא הודה שהוא טעה בנושא הזה, אבל כמו שנהג לאורך כל חייו - הוא תיקן את החשיבה הזו בעשייה. בשנות ה־90 הוא הקים יחד עם חברו ביטון תנועה חברתית שתפקידה היה לדאוג לעולים מכל המדינות: העולים ממדינות ערב, מברית המועצות לשעבר ובעיקר מאתיופיה, שבהם שמש ראה אחים של ממש לקיפוח הממסדי. "לא מדובר בקיפוח או בהתנשאות אלא בגזענות של ממש", מוסיף אברג'ל.

5. משפט מאוחר. רק לאחר ששקעה תנועת 'הפנתרים השחורים' ניתן היה להבין עד כמה חבריה צדקו כשטענו ששוויון בהזדמנויות היה מוביל אותם לעתיד אחר. רבים מהם הגיעו לתפקידים ראויים ובכירים, חלקם אף שיפרו את השכלתם. צ'ארלי ביטון הפך לחבר כנסת, אבי ברדוגו היה לעו"ד ממולח, ואילו אברג'ל מרצה בפני בני נוער ובמוסדות להשכלה גבוהה. "הוכחנו את מה שהיינו צריכים להוכיח. אם היתה ניתנת לנו הזדמנות שווה היינו משכילים בשנות העשרים של חיינו ולא בגיל 55", מסביר אברג'ל. 

הפגנה של 'הפנתרים השחורים'. צילום: דוד רובינגר

הדוגמה של מנהיג הפנתרים לשעבר איננה מקרית. הוא מדבר על כך שבעשור השישי של חייו הגשים כוכבי שמש את חלום חייו ולמד משפטים. לאורך כל הדרך הוא הסביר שהעניין האישי הוא משני ומה שהנחה אותו היה הרצון לשרת את הציבור גם מהמקום הזה. הוא הקים משרד קטן במרכז העיר ומשם ניהל את כל פעילותו בשליש האחרון של חייו. "כוכבי המשיך בפעילות החברתית הענפה שלו גם כשהפך לעורך דין והקפיד לייצג בהתנדבות כל פרויקט שהאמין בו", מוסיף אברג'ל.

6. הבר האדום. עם כל הכבוד לפוליטיקה ולפעילות ציבורית, האהבה הגדולה של כוכבי שמש היתה אוכל טוב. מדי שבוע הוא היה מעלה תמונות של מעדנים שהכינה אשתו, האוסתיאופטית ד"ר רחל אשור־שלוש, שאותה פגש לראשונה בפנתרים. "אפרופו הסעיף הקודם, הנה עוד דוגמה שבה רואים שפנתרה שחורה הפכה להיות בחורה משכילה, שמוכיחה שכל המאבקים שלנו היו מוצדקים", קובע אברג'ל.

עוד לפני זה כוכבי הקים בתל אביב מסעדה שהיתה ביתם של כל אנשי הרוח בעיר. הוא אפילו היה בעל טור אישי בנושא מסעדות ובכל מקום שבו ביקר הקפיד לדגום מסעדות שסקרנו אותו. "זה היה הניגוד היפה בחייו של כוכבי. הוא הצליח באותה נשימה לדבר עם מנהיגים, לייצג אנשים בבית משפט, להיות איש עסקים ולזעוק על מדיניות מפלה. ואת כל אלה הוא עשה באותה מידה של הקרבה מרשימה".

7. השנים האחרונות. תנועת 'הפנתרים השחורים' לא זכתה לתהודה שהיא ראויה לה בשיח הישראלי. יחסים אישיים בעייתיים בין המנהיגים השונים של התנועה הובילו לפיצוצים ולמריבות בין החברים. חלקם לא דיברו זה עם זה עד השנים האחרונות. "כך או כך, שמו של שמש, כמו כל הפעילות של חברי הפנתרים, רשום בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל", מבהיר אברג'ל.

בשנים האחרונות השתפרו היחסים בין החברים, אולי בשל הזקנה הממשמשת, ואולי בשל הרצון לתקן נזקים שפגמו בהיסטוריה של אחת התנועות החשובות שקמו במדינה. 

מצד שני, נפלאות החיים הובילו כל פנתר לדרך חדשה. "הייתי שמח לשמור על קשר עם כולם, אבל בפועל אנחנו כבר מבוגרים. לכל אחד יש משפחה שהוא צריך לטפל בה. חלק מהפנתרים כבר לא איתנו, ואפילו אני, שהייתי רוצה לשמור על קשר עם כוכבי, יודע שזה כבד עלי, מכיוון שאני מחלק את זמני בין אשדוד לירושלים", מסביר אברג'ל.

בשנה האחרונה שמש נעלם אפילו לחבריו הקרובים ביותר. הוא מיעט לצאת מהבית וניסה להיאבק במחלת הקשה שפקדה אותו בערוב ימיו. 

ביום שני האחרון, בגיל 75, הוא נפטר, מותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, אבל גם ציבור מזרחי שלם ומשכיל שיודע שאלמלא הפעילות החברתית שלו ושל פנתריו - הם לא היו מגיעים אל עמדות המפתחשבהן הם נמצאים.