ארז. מאמין בשינוי, אבל הדרך עוד ארוכה. צילום: יואב דודקביץ'

קשה לגרום לעופר ארז להיעלב, בטח שלא להרגיש מופתע משאלה כזו או אחרת. אבל כשעולה סוגיית פשעי השנאה נגד קהילת הלהט"ב הוא נדרך. "התמודדנו לא מעט עם פשעי שנאה בעיר בשנים האחרונות, החל מסירוב למכור פיצה לבחור רק כי הוא בא עם חולצה של מצעד הגאווה ועד אלימות פיזית כלפי נערים", אומר המנכ"ל היוצא של הבית הפתוח לגאווה וסובלנות בירושלים.

"זה ממשיך בדברים הכי קטנים – למשל שאתה צריך ללכת לקופת חולים או משרד ממשלתי ואתה מרגיש לא בנוח לדבר על הזהות המגדרית שלך. ואם אתה צריך להצהיר עכשיו שאתה נשוי לגבר אז יש את החשש מאיך פקידת הקבלה תגיב".

"החלטנו להפסיק להסתתר"

ארז, טרנסג'נדר מוצהר בן 26, מסכם בימים אלה שנתיים מאוד מאתגרות בעיר, עם אתגרים לקהילה שיש כמעט רק בירושלים. אבל אם שואלים אותו מה הדבר הכי קשה איתו הוא התמודד, הוא שולף את התשובה ללא היסוס. "הפקת מצעדי הגאווה", הוא אומר. "לא תמיד הצרכים שלנו מתיישרים עם ההעדפות של המשטרה, למשל בנוגע למסלול המצעד. אבל הוכחנו שאנחנו לא מוכנים לוותר על צעדה ברחובות הכי ראשיים בעיר, כי החלטנו שאנחנו מפסיקים להסתתר".

ולא היו חששות שמקרה שירה בנקי ז"ל יחזור על עצמו?
"מה שאני חושש ממנו זה לא מה קורה או יקרה במצעד עצמו, אלא מה יקרה ברגע שהוא נגמר. כי במצעד יש אלפי שוטרים שמגנים עלינו, אבל מה יהיה איתנו כשאנחנו לא סגורים בתוך גדרות".

להיות להט"ב בירושלים

גם לאחר שניתנה שריקת הסיום לקדנציה שלו, ארז מרגיש שמוקדם מדי לעבור שלב הסיכומים. קהלת הלהט"ב בעיר הלכה כברת דרך משמעותית, הוא מדגיש, אבל העסק רחוק מסיום. "אנחנו נמצאים באמצע של תהליך", הוא אומר. "מה שאנחנו רואים כרגע זה מאבק על נראות. אם לפני 10 ו־20 שנה הנראות הלהט"בית לא הייתה מורגשת כאן ולאנשים היה קל להתעלם מזה שאנחנו קיימים, אז היום כולם יודעים שאנחנו קיימים וזה מוציא הרבה מאוד אמוציות.

"מהבחינה הזאת אנחנו נמצאים בנקודה מורכבת, כי מצד אחד מבינים שאנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום, אבל מצד שני עוד לא הגענו לשלב הסופי של הכלה וסובלנות. וזה גם אומר שאנחנו מאוד חשופים. כי אם קודם הסתתרנו והיום כבר לא, אז המשמעות היא שאנחנו גם סופגים יותר".

ויש גם את עניין חוסר ההבנה של אנשים רבים לגבי המאבק הלהט"בי. "כמות הפעמים שהייתי צריך להסביר לאנשים את המהות של המאבק מאוד תסכלה אותי", הוא אומר. "הייתי בהלם שאנשים שאלו אותי למה אנחנו עדיין נאבקים ואני חשבתי לעצמי למה אני עדיין צריך להסביר להם שאין שיוויון".

עדיין מחכה לחרדים

אם יש דבר אחד שארז גאה בו בעשייה הירושלמית שלו הם שיתופי הפעולה העירוניים שהצליח לייצר. "אני מדבר על מפגשים בין גורמים שונים בעיר שפעם זה נשמע כמו חזון אחרית הימים", הוא אומר בחיוך. "למשל עם גורמים מקצועיים בעירייה ומינהלים קהילתיים. באתי ואמרתי 'שלום, אני עופר', הסברתי על עצמי ועל מה שאנחנו מנסים לקדם. היו פעמים שאמרו לי 'אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים, בוא תסביר לנו, בוא תספר'".

אבל יש חזית אחת שבה הדרך ליצירת שיתופי פעולה היתה פתלתלה וסבוכה – בכל מה שקשורים לגורמים החרדים בעיר. מבחינת ארז הוא הושיט להם יד ולא זכה לראות יד מושטת חזרה. "אני עדיין מחכה לטלפון ממישהו מהם", הוא אומר. "אם זה לא ברור, אז להט"בים יש בכל מקום ובכל שכונה וכנראה שגם כמעט בכל ישיבה או אולפנה. האינטרס של לסייע ולייצר מקום נעים ללהט"בים זה אינטרס של כל מנהל, איש חינוך או איש ציבור".

מצעד הגאווה בירושלים. צילום: יואב דודקביץ'

נעלבת שאף אחד לא יצר איתך קשר?
"אני לא נעלב", הוא צוחק. "אני מבין שיש הבדל בין דרג מקצועי לדרג פוליטי. אני רואה בסוף איך אנשי המקצוע שעובדים יום-יום בשטח ורואים את האנשים מהקהילה מבינים עד כמה זה חשוב, לעומת הפוליטיקאים שגוזרים קופון ומשתמשים בקהילה הגאה כאיזשהו שק חבטות כדי לקושש עוד כמה קולות. היו למשל כל מיני רבנים שאחרי רצח שירה בנקי עמדו עם הלוגו של הבית הפתוח ואמרו שהם מגנים שנאת חינם ואלימות, אבל אחרי כמה שנים אמרו בדיוק הפוך, כשזה שירת אותם כמובן. וזה חמור על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשי ציבור".

האחריות של הרבנים

כשמסתכלים על השנתיים של ארז כיו"ר הבית הפתוח בעיר, אין ספק שאחד מהרגעים הקשים ביותר היה השיח הפוגעני סביב סוגיית טיפול ההמרה. "הם פושעי ישראל בגופם. כל אחד יכול להתגבר, צריך יראת שמיים", אמר אז הרב הראשי לירושלים שלמה עמאר. לארז יש תשובה ברורה מאוד לרב. "עמאר מועל בתפקידו", הוא אומר.

"הוא פוגע בציבור הירושלמי וגם בציבור שלו. הרי יש להט"בים גם בתוך הישיבות ובתוך המשפחות של הקהילות החרדיות. אז לשמוע אותו קורא להם בשמות גנאי? אין בזה שום דבר מחזק ומקרב. אמירה כזאת מסכנת אנשים חד משמעית. הרי כשאתה שומע מישהו כזה, שאתה נושא אליו את עיניך, אומר שהוויתך, שכל מהותך היא לא בסדר, אז אתה לוקח את האמירות האלה ומפנים את השנאה הזאת כלפי עצמך. וזה בקלות יכול להביא למקומות מאוד לא טובים, עד לאובדנות".

היית מצפה להתנצלות ממנו?
"חד משמעית כן. אני מצפה, במיוחד בירושלים, שכל איש ציבור יגנה שנאת חינם ואלימות וידבר על קבלה והכלה. העיר הזו מכנסת תחת כנפיה אינספור אוכלוסיות ואנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד. כמו שאני לא טוען שהחרדים בעצם היותם חרדים לא בסדר, כך גם לגבי ההתייחסות לחילונים, לרפורמים או הלהט"בים. חיה ותן לחיות".

ההבטחות שטרם מומשו

בשעה שלארז יש ביקורת רבה על רבנים כאלה ואחרים, לגבי דמות מרכזית אחת בעיר היחס שלו הוא אמביוולנטי – משה ליאון. "מצד אחד, הוא אמר כראש עירייה שהוא לא רואה סיבה למה לא לקיים את המצעד, אבל שהוא באופן אישי לא יגיע", אומר ארז. "מאוד הייתי שמח לראות את ראש עיריית ירושלים, מתוקף תפקידו, בא למצעד. מבחינתי זה תפקיד ממלכתי וצריך לשים את הסוגיה של אג'נדות ושיקולים אחרים בצד. בסופו של דבר אלה התושבים שלך.

"אלא שמצד שני - בסוגיית התקציבים, בצעד שאי אפשר שלא לפרגן לו עליו, הוא אמר שהתקציב לבית הפתוח יעבור ואכן הוא עבר. הרבה פעמים ראינו ניסיונות לא להעביר את הכספים ופה ליאון יצא ותמך בנו מהבחינה הזאת".

ארז במצעד הגאווה בעיר. "רוצים ביטחון". צילום: יואב דודקביץ'

ויש גם את סוגיית הנכס. בשנים האחרונות ניהלו בקהילה משא ומתן מול העירייה על הקצאת מבנה קבע עירוני. "הבית פתוח כרגע הוא מרכז קהילתי שנמצא בשכירות פרטית של העמותה, לעומת אינספור מרכזים קהילתיים אחרים בעיר שקיבלו נכס עירוני", הוא מסביר. "ברור שאנחנו צריכים מקום כדי להפעיל את הפעילות הקהילתית שלנו ואנחנו מבקשים בית כבר שנים וזה עדיין לא קרה. זה נושא עקרוני כי הקצאת נכס זו עוד דרך להראות תמיכה. הגיע הזמן שזה יקרה אחרי 22 שנים".

בסוף זה יקרה

בימים אלה נהנה ארז מעבודה במשק במושב שבו הוא גר בהרי ירושלים ומתנדב בכמה ארגונים בהם 'חושן', ארגון ההסברה של הקהילה הגאה. אך ניכר שהוא רואה בכך עניין זמני בלבד - עד שיחזור שוב לעשייה ציבורית בירושלים. "יש לי עוד כמה פרויקטים להשלים", הוא אומר, "כמו למשל הקמת הוסטל עבור נוער להט"בי בסיכון. זו עבודה שהתחילה לפניי והייתי סופר גאה להביא זאת למימוש"

מה אתה צופה לקהילה הלהט"בית בירושלים?
"המטרה הסופית היא מאוד פשוטה - שכל אחד יחיה איך שטוב לו ואיך שנעים לו עם עצמו ושלא תהיה שום בעיה חברתית עם זה. אני רוצה לדעת שאני מסוגל ללכת לקופת החולים ולקבל את אותו שירות ולא משנה מה יהיה כתוב לי בסעיף המין. אני רוצה להיות מסוגל להגיע לפקידת הקבלה של הארנונה, להגיד שאני נשוי עם שני ילדים מבעלי ובן זוגי ושזה יהיה בדיוק כמו להגיד 'אני ואשתי'. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו להגיע לבית הספר ויוכלו לספר על אבא ואבא וזה יהיה כמו להגיד אבא ואמא. שזה לא יהיה חריג".

אתה באמת מאמין שזה יקרה?
"כן, חד משמעית. מתי? זו שאלה מצוינת. זה תלוי בשני דברים: החינוך של הציבור מלמטה למעלה ושנית - דוגמה אישית מלמעלה למטה. אם לשפוט לפי הרצח של שירה בנקי, אפשר להגיד שאנחנו עוד רחוקים מאיפה שאנחנו צריכים להיות. אנחנו רוצים ביטחון כי הוא עדיין לא קיים, ואני מקווה שהלקח נלמד".

"אם ארגיש בנוח בירושלים – ארגיש כך בכל מקום אחר"

באופן מפתיע, עוד הרבה לפני שהגיעו לכאן, עופר ארז תמיד התחבר למצעד הגאווה בעיר הקודש. "כאן האמירה של שילוב בין גאווה וסובלנות היא החיים עצמם", הוא מסביר. "זה לא חדש שירושלים היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, עיר שחשובה למיליארדי אנשים ברחבי העולם וכאן אנחנו נמדדים ביכולת שלנו כחברה להכיל את כולם. המחשבה הייתה שאם אני ארגיש בנוח בעיר - אז אני ארגיש בנוח בכל מקום אחר. אני מרגיש שפה בבירת ישראל, יש אינסוף אתגרים והמשמעות היא גם הזדמנויות רבות שנחשפתי אליהן".

ארז מגלה גם שבהתחלה ההורים שלו לא כל כך הבינו את הרצון שלו להגיע לצעוד. "כשיצאתי מהארון כטרנס הם לא הבינו את המשמעות הרחבה של למה אני רוצה ללכת למצעד", הוא אמר. "הסברתי שהקשיים שאני מתמודד איתם אלה קשיים שעוד רבים עוברים ומן הראוי שביחד נקדם שינוי בהקשר הזה. הם לא הבינו בהתחלה, אבל היום הם כבר פעילים בארגונים שונים של הקהילה ולא מפספסים את המצעדים. גם אם לא יוצא להם להגיע איתי אז הם שולחים סלפי ומקפידים על נציגות משפחתית".