פארן בפעולה. צילומי רפרודוקציה: יואב דודקביץ'

כאשר שבעת ילדיו של דני פארן נשאלו לפני שנים רבות בבית הספר מה אבא שלהם עושה למחייתו, התשובה שלהם היתה ברורה וידועה לכולם: טלוויזיה. כי אם חיים יבין היה מר טלוויזיה, אין ספק שפארן, שנפטר בשבת האחרונה בגיל 71, היה אדון טלוויזיה

פארן, שנחשב לאבי הטלנובלות בישראל, הפיק גם תוכניות מיתולוגיות בערוץ הראשון כמו 'שמיניות באוויר', שהנחה דליק ווליניץ, ובשנות ה־90 הקים את חברה 'דרסט הפקות', שהפיקה בין השאר שעשועונים כמו 'עשינו עסק', 'פחות או יותר' ועוד

"דני היה אחד מענקי הטלוויזיה והבידור ב־50 השנים האחרונות בישראל. סיפורו הולך יד ביד עם סיפורה של המדינה. למרות היותו מאחורי הקלעים, חובה עלינו להכיר תודה ולספר את מקצת הדברים שעשה למען התרבות הישראלית", מסרה חברת ההפקות דורי מדיה פארן הודעה עם מותו. "קשה לספר את סיפורה של הטלוויזיה הישראלית בלי סיפורו של אחד מענקיה, אדם שהיה בכל צומת חשוב בשיח הישראלי לאורך 50 שנות עבודתו בטלוויזיה. ולכל אורך הדרך גידל יוצרים צעירים והשפיע על השיח הציבורי דרך עשייה טלוויזיונית חשובה מאין כמותה".

טלוויזיה, מה זה?

אבל כאשר נשאלים שבעת ילדיו של דני פארן שנים רבות אחר כך, כשהם יושבים שבעה על אביהם בבית הוריהם בהר אדר, מה הביא את אבא שלהם לעשות טלוויזיה, הם נותרים, בצורה תמוהה משהו, חסרי מענה. "אני בשוק", מודה יוני פארן, יורשו של אביו בחברת ההפקות המשפחתית. "אף פעם לא שאלתי אותו את זה. איכשהו זה תמיד נראה לי ברור מאליו שאבא וטלוויזיה הולכים יחד. הייתי ילד שגדל לתוך העשייה הזו והיא נראתה ברורה מאליה... שנייה, אני אשאל את האחים שלי".

אבל גם שאר האחים נותרו נבוכים וחסרי תשובה, עד שהגיעה מימי, הבת הבכורה. ילדים בכורים תמיד יודעים את התשובות. "זה היה אדיר זיק, שהיה ממייסדי הטלוויזיה הישראלית, שהשפיע עליו ללכת וללמוד טלוויזיה", היא מגלה.

פארן בבניין הטלוויזיה ברוממה

אבל בסוף שנות ה־60 הטלוויזיה הישראלית רק החלה לפעול.

"אבא פגש את אדיר דרך אימא, שהגיעה לראשונה לישראל עם גרעין של בני עקיבא שאדיר זיק עמד בראשו. בשנת 1964 יצא אדיר לארצות הברית ללימודי קולנוע וטלוויזיה ב־UCLA, ובמקביל היה שליח של בני עקיבא. כשפגש את אבא הוא כנראה הסביר לו שטלוויזיה היא העתיד ושכנע אותו ללכת וללמוד את זה באמריקה".

"אדיר זיק היה גם מי שהכניס את אבא למחלקת הדת בטלוויזיה הישראלית כשחזר מהלימודים בארצות הברית", אומר יוני. "אני משער שזה היה ברור כי הם ראו מישהו עם כיפה וזה היה המקום הטבעי לשלוח אותו אליו. משם הכול התחיל".

ילדים זו שמחה

"טוב, לא ממש משם, קצת לפני", מתקן אחיו הבכור של דני - חנן. "דני ואני נולדנו בקיבוץ עין הנציב בעמק בית שאן. אבל ב־1951 אבא שלנו עזב את הקיבוץ לבית שאן כי הוא אמר שנמאס לו מהפרזיטים שחיים בקיבוץ. דרך אגב, כל המשפחה חשה ככה בקשר לפרזיטים באופן כללי".   

מבית שאן עברה המשפחה לבאר טוביה ומשם לגבעת וושינגטון, שם זכו הילדים לקבל את החינוך הדתי שהמשפחה רצתה בו עבורם. "אני פגשתי בו לראשונה כשהייתי בת 17 והגעתי עם גרעין של בני עקיבא לשנה בקבוצת יבנה", מספרת ג'ני בת ה־70, רעייתו של פארן ב־50 השנים האחרונות, כשהיא כבר אחוזת געגועים עזים. "בילינו יחד כל הזמן בפעולות ובטיולים. כשהוא התגייס חזרתי לאמריקה, וכשהוא עמד להשתחרר חזרתי לארץ והתחתנו".

שמרתם על קשר כל הזמן?
"ברור. יש לי עדיין את כל המכתבים שהוא שלח לי אז".

איפה גרתם?
"בהתחלה גרנו בפתח תקווה. אחר כך קיבלתי דירה מהסוכנות בירושלים בקרית מנחם. ביום המעבר באמצע איסוף החפצים התחילה הלידה שלי. דני  לקח אותי לבית החולים והמשיך לארוז את הדירה. בבוקר הוא הגיע עם המשאית ועם זר פרחים והלך לסדר את הבית לכבודי ולכבוד מימי". 

ומאז נשארתם בירושלים.
"בירושלים ובכפר אדומים, שזה ממש לא רחוק מכאן. עשינו טיול והמקום מצא חן בעיניי מאוד, אז ארבע שנים גרנו בקרוואן ואחרי זה בנינו בית גדול". 

סליחה על השאלה, אבל לפי מספר הילדים את אוהבת משפחה גדולה.
"אכן אני מאוד אוהבת ילדים ולנו יש את  מימי בת 50, עידית 48, אייל בן 47, יוני 41, מיכל 40, משה 38, ורוני בן 31".

ורק ירושלים

ג'ני, לא חשבתם לעבור לתל אביב?
"אף פעם לא. דני מאוד אהב את ירושלים".

יוני, זה לא מוזר לאיש טלוויזיה לחיות כאן כשהתעשייה בתל אביב?
"ירושלים היתה מאוד מרכזית בעשייה של אבא, שמאוד אהב את העיר. הוא היה ציוני אמיתי בכל רמ"ח איבריו. פעם באמת כולם גרו בתל אביב ואנחנו היינו המפיקים היחידים שלא גרים שם. בעבר זה אולי היה הצהרתי, אבל זה הפך בהדרגה להגיוני, כי הוא עבד בטלוויזיה הישראלית, ואז בטלעד, וכשהקים את חברת ההפקות שלו ירושלים תמיד היתה שם בשבילו, אם זו 'עבודה ערבית' או אם אלה ה'שבאבניקים'". 

"היה לי רעיון לסדרה", נזכר התסריטאי אהרון פויירשטיין. "חשבתי שאם יש ER, למה שלא תהיה סדרה רפואית אבל בארץ, ומה מיוחד אצלנו אם לא מד"א? זה היה רעיון מבריק, כך חשבתי, אבל לא היה לי צל של מושג מה עושים עם זה. הייתי ירושלמי, כך שחיפשתי מפיק ושיהיה ירושלמי. למזלי היה אז רק מפיק אחד שענה על הקריטריון - דני פארן. הגעתי למשרד שלו, שהיה עטור בתמונות שלו עם כוכבים ותמונות מאיזה שעשועון והודעה על פרס האמי שזכה בו, וברכיי רעדו. דני מצידו היה מקסים כבר אז. הוא דיבר איתי בגובה העיניים והסביר לי בידידות שמה שיש לי זה רעיון, ושאין שום בעיה שהוא ייקח אותו ויפתח אותו בלעדיי, כי על רעיונות אין זכויות. אבל, וזה היה האבל הכי חשוב ששמעתי בחיים, זה לא יהיה הוגן, ולכן שאחזור מהר הביתה ואפתח את הסדרה והזכויות עליה יהיו שייכות לי ואז נוכל להמשיך לעבוד. וכאן דני פארן הגדול ישב והכתיב לי, הפישר הקטן, שאלות, שעליהן אני צריך לענות בהקדם (על מה, על מי, מה קורה וכו', רק קצת יותר מסודר). חזרתי אליו אחרי שבוע עם כל התשובות, לחצנו ידיים, ואחרי לא כל כך הרבה זמן (יחסית לאז) עלתה סדרה חדשה לטלוויזיה, '101'. חגי לוי ביים, גורי אלפי שיחק נער חרדי, והיום יש קצת יותר מפיקים בירושלים ואני כבר לא הבחור הצעיר של אז, אבל כמו דני אני חושש שאין עוד".

טלנובלות בע"מ

עם כניסת ז'אנר הטלנובלות לישראל פארן וילדיו הביאו לישראל את הטלנובלה הישראלית הראשונה 'לגעת באושר', שזכתה להצלחה גדולה. התוכנית היומית שודרה בערוץ ויוה בשנת 2001 והיתה יריית הפתיחה לגל הטלנובלות ששלט בארץ באותה התקופה: 'טלנובלה בע"מ', 'האלופה', 'משחק החיים', 'מיכאלה', 'אסתי המכוערת', 'לחיי האהבה', 'בובות' ועוד, חלקן הגדול בהפקתו של פארן.

בין הסדרות שהפיק. לחיי האהבה

"דני התחיל בהפקת טלנובלות סטנדרטיות", אומר השחקן שרון אלכסנדר, "אבל עם הרבה אומץ והעזה פיתח את הז'אנר על ידי זה שגייס כותבים, במאים ושחקנים מבריקים והצליח ליצור ז'אנר חדש, מפתיע ונועז".

"הוא ידע שטלנובלות זה הדבר הבא", אומרת עידית פארן. "עבורו זו היתה הדרך לספר סיפור טוב ביחס לתקציב וצפייה יומית. אני זוכרת שהוא דיבר בעיקר על זה שזה בונה את התעשייה, שהוא נותן עבודה להרבה אנשים שיכולים להיבנות בעבודה יומיומית. הוא האמין במדיום הזה".

מטומטמת. צילום: טל שחר

"דני פארן היה משורש נשמתם של היהודים הראשונים שבאו הוליוודה מארצם, ממולדתם ומבית אביהם ויצרו תעשייה ואומנות יש מאין", אומר היוצר שוקי בן נעים. "הם היו סוחרים ובעלי מעשיות ואנשים שמעשיותיהם - סחורתם וסחורתם - מעשיותיהם. כמותם, עבורו הביזנס היה האתוס, דרך חיים שהוא נטמע בה בצורה מוחלטת. הוא לא רק חי כדי לספר סיפור, הוא חי כדי לספר סיפור שיאפשר לו לספר עוד סיפור. במובן הזה זה הוא היה איש ה'ביזנס' האולטימטיבי - של איך יוצרים סיפור שמאפשר לנו לספר גם את הסיפור הבא".

"הוא האמין בטלוויזיה המסחרית", אומר בנו יוני, "אבל לא פחות היתה חשובה לו גם האיכות".

אבל טלנובלה זו לא פסגת היצירה האומנותית בכל זאת. 
"אבא היה מקצוען", אומרת עידית. "מה שהיה חשוב לו זה סיפור טוב, וגם כשאנשים הפסיקו להתעניין בטלנובלות, כל מה שהיה חשוב לו זה הסיפורים, ואם לא היה לו בעצמו סיפור, הוא ידע לזהות סיפור טוב מיד".

"כמפיק היה אצלו שילוב חד־פעמי של חוש מסחרי יוצא דופן וקריאה מושלמת של צורכי השוק הרבה לפני מתחריו", אומר גיורא חמיצר, "יחד עם תשוקה אמיתית לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים".

בין הסדרות שהפיק. שבאבניקים

"אחרי בית הספר לקולנוע כתבתי במשך חצי שנה רעיון על סדרה על ארבעה בחורי ישיבה. המוני דפים, שאחר כך הפכו למסמך שחשבתי שיהיה דבר מדהים", נזכר אלירן מלכה, יוצר 'שבאבניקים'. "שלחתי את זה להמון מפיקים וחברות הפקה, ובמשך חודשים קיבלתי משהו בין התעלמות מוחלטת לשלילי אדיש. חבר סיפר לי על מפיק שהרגע מכר את החברה שלו, דני פארן. בניגוד לשאר, הוא לא היה תל אביבי אלא בנווה אילן, והחלטתי שאני לא שולח מייל אלא לוקח את האוטו ונוסע לשם. במגרש החניה הענק של נווה אילן אני עוצר את האדם הראשון שנקרה לידי ושואל אותו איפה המשרד של דני פארן".

"'למה אתה צריך אותו?' האיש שואל".

"'יש לי רעיון לסדרה ורציתי להציע לו', עניתי".

"'סדרה טובה?' הוא שואל"

"'נראה לי. על שבאבניקים'".

"'שבאבניקים? תביא את הניירות. אני דני פארן'".

"מסרתי לו ניילונית עם חמישה עמודים ודי־וי־די של סרט גמר. שעתיים אחר כך קיבלתי מייל שאומר לי שאנחנו הולכים לעשות אותה".

גם לאחר דעיכת ז'אנר הטלנובלות פארן המשיך להיות אחד מאנשי הטלוויזיה העסוקים בישראל. הוא היה שותף בתפקידים שונים בעשיית סדרות רבות כמו 'עבודה ערבית', 'מטומטמת', 'שבאבניקים', 'ניורק', 'פולמון', 'גאליס', 'אניגמה' ועוד.

הדור הבא

יוני, אבא התערב ביצירה?

"בהחלט", יוני מחייך. "הוא היה מאוד מעורב בתהליך היצירה. היו התנגשויות עם היוצרים, ברור שהיו, אבל אבא לא היה מוכן להתפשר על כלום". 

"דני לקח אותי מבית הספר לקולנוע וגידל אותי כיוצר", אומר מלכה, "ולא רק אותי. הוא אהב לעבוד עם אנשים צעירים. ולמרות שבפגישה השנייה שלנו במשרד שלו, וכנראה זה קרה גם עם תסריטאים ובמאים אחרים לאורך 50 שנה, הוא ישב על כיסא העור שלו כמו שריף ופתח: 'חשוב לי שתדע לאיפה אתה נכנס: כאן אני מחליט על הכול!' למרות זאת - בפועל הוא נתן לי את החופש הכי גדול שמפיק נותן ליוצר".

עידית, היה ברור שתצטרפו אליו?
"זה קרה באופן טבעי. כמעט כולנו בעסק הזה. בסיום הצבא עשיתי קורס הפקה ועשיתי כל מיני עבודות קטנות בערוץ 2. ואז באחת הסדרות שאבא הפיק היה יום אחד בלגן נוראי עם המפיק האחראי והוא פוטר. אבא הסתכל לצדדים, פתאום ראה אותי וצעק לי: 'מעכשיו את המפיקה'". 

היה מאבק מי יחליף אותו כשיפרוש?
"זו בהחלט שאלה שעלתה, כי בין הילדים הבכורים רק אני ויוני היינו איתו בעבודה. אז הוא הביא פסיכולוג ארגוני כדי להכין את הקרקע ליום שיפרוש".  

ויוני נבחר להיות היורש?
"זה ברור מאליו, יוני הוא מלך המפיקים. אבל זה גם מלמד אותך כמה אבא היה חושב קדימה".

"כתבו עליו באיזה אייטם שנפטר 'המפיק האגדי'", מספיד את פארן שוקי בן נעים, "וחשבתי מה הופך בן אדם (די נמוך אפילו...) להיות 'אגדי'? כי המילה הזאת מאפיינת אותו. ונראה לי ש'אגדי' זה אדם שחי בגדול ולא נכנע לתכתיבי המציאות. זה התיאור הכי מדויק של דני, כי לא היה דבר שהדליק אותו יותר בעולם מזה שמישהו יגיד לו על רעיון לסדרה שהוא אהב ש'זה לא רעיון טוב. לא יקרה'. כי כשהוא האמין במשהו הוא הלך נגד כל העולם ועשה אותו".