מוגרבי. צילום: רפי קוץ

שום דבר במראה של הבחור הצעיר, צנום הגוף ונמוך הקומה שנסע באוטובוס מרמאללה למחנה הפליטים שועפאט השבוע, מרחק זריקת אבן מצומת הגבעה הצרפתית בירושלים, אינו מסגיר את העובדה שמדובר באחד המוזיקאים המוכרים ביותר בעולם הערבי בימים אלה. בישראל מעטים בלבד מכירים אותו, וכנראה גם לא יכירו.

עד השבוע היו יותר מ־27 מיליון צפיות ביוטיוב ללהיט המקפיץ "יא בינתי מילי" (ילדה תרקדי, בתרגום חופשי למדי) של אמן הפופ והראפ ג'אביד (שם הבמה של מוחמד מוגרבי), והספירה רק נמשכת. לשם השוואה, זאת בערך כמות הצפיות ב"מלכת השושנים" של עדן בן זקן ו"נמסטה" של סטטיק ובן אל, והרבה יותר ממה שקיבל נדב גדג' ל"גולדן בוי". הדוגמאות, אגב, אינן מקריות כי זה בדיוק הכיוון המוזיקלי של ג'אביד (32): לחני פופ מרקידים בעלי טאץ' היפ הופי מרומז.

ואולם עם כל הכבוד להשוואות, להיות מוזיקאי פופ בשועפאט, גם אם אתה מצליח כמו מוגרבי, זה סיפור אחר. "למרות ההצלחה, אין לך ממש לאן ללכת, גם פיזית ובעיקר נפשית", הוא אומר. "זה לא רק בגלל המחסומים שנמצאים בכניסה למחנה, אלא גם בגלל הדברים האחרים שבתוכו: זה העוני, האלימות, ערימות הזבל וההזנחה".

מוגרבי דווקא ניסה להגיע לקהל הישראלי. מאז היה בן 15 הופיע כמוזיקאי היפ הופ, גם לפני קהל יהודי בירושלים ובתל אביב. הוא למד קולנוע במכללת אריאל ואמנות בבית הספר לצילום במוסררה, הופיע בפסטיבלים ברחבי העולם ובשנת 2010 זכה במקסיקו בפרס שלום של ערוץ MTV אמריקה הלטינית על מאמציו להשתמש במוזיקה לקמפיין להפסקת האלימות נגד נשים. "ובכל זאת", הוא אומר, "יש גבול למה ולמי שאתה יכול להגיע אליו כשאתה פלסטיני משועפאט".

גרמנית ברמאללה

בשנת 2018 הוציא מוגרבי שני אלבומים ואת הלהיט "יא בינתי מילי" ובימים אלה הוא עובד על עוד אלבום, שיצא בתחילת 2019. בכל בוקר הוא עולה על האוטובוס משועפאט למכון גתה ברמאללה, ושם הוא לומד גרמנית כהכנה למקום שבו יחפש את עתידו. כשמזהים אותו באוטובוס ומבקשים ממנו סלפי וחתימה הוא משתף פעולה בשמחה.

זה קצת מוזר שאמן מצליח נוסע באוטובוס. זה כמו שאייל גולן ייסע בתחבורה הציבורית בתל אביב.

"אני עדיין לא שם", הוא צוחק. "חוץ מזה, הרבה יותר מהר להגיע לרמאללה באוטובוס כי עומדים זמן קצר יותר במחסומים. כשאתה ברכב החיילים יכולים לשגע אותך. לפעמים גם בגלל הלחץ של הגדר והמחסום, גם מי שמנסה להישאר מחוץ למעגל האלימות לא תמיד מצליח. מציקים לך, אומרים תרד מהאוטו, תפתח פה, תפתח שם. אנשים מתעצבנים, צועקים על החייל ואז הולכים לכלא". 

ההצלחה של "יא בינתי מילי" תפסה אותו לא מוכן. "גם אני הופתעתי. נסעתי להודו כשהיו לשיר מאות אלפי צפיות כמו לרוב השירים שלי. פתאום זה קפץ בצורה פסיכית למיליונים. מחצית מהכניסות זה בעולם הערבי והשאר באירופה, בעיקר מערב אירופה. מעט יחסית בארצות הברית".  

אני לא גימיק

בתחילת הדרך כתב מוגרבי על פוליטיקה, אבל בתקופה האחרונה שינה כיוון. "הפסקתי עם זה לגמרי", הוא אומר בנחרצות. "בשנים האחרונות הרגשתי רע יותר ויותר בנוגע לזה. כל כך רע שהיה שלב שרציתי לוותר בכלל על המוזיקה. אז בסוף פשוט ויתרתי על הפוליטיקה. יש בזה יותר מדי אלימות, וזה מדכא אותי. שיניתי הרבה דברים במוזיקה שלי. בשלב כלשהו נמאס לך לדבר על פליטים, על תנאי החיים במחנה כמו שועפאט ועל המצב הביטחוני. אני רוצה לעשות מוזיקה אחרת, שפונה יותר לרגש, יותר מרקידה, פחות כועסת ובעיקר פחות פוליטית. התנתקתי מכל מה שעשיתי קודם לכן".

לכן גם ניתקת את הקשר עם הישראלים?
"בדיוק בגלל זה. אני רוצה להרקיד אנשים, ופוליטיקה היא הדבר הכי רחוק מזה".

לא רק מהפוליטיקה תפס מוגרבי מרחק אלא גם מאנשים רבים שהכיר. אחד מהם הוא רם מזרחי שפינוזה (די־ג'יי רמזי) מירושלים, שנהג לארח אותו בליין מוזיקת האינדי הערבית שערך בפאב המזקקה בכל חודש. בליין הזה השתלבו אלמנטים מערביים בשירה הערבית בדרך חלקה וטבעית, ומוגרבי, שהיה אחד מכוכבי הערבים הללו, הופיע בהם מול קהל מעורב, ובו נשים לבושות חיג'אב מצד אחד וחובשי כיפות מצד אחר, והפגין יכולות בכל הסגנונות, מאינדי, דרך היפ הופ ועד דאבסטפ. שפינוזה ראה במוגרבי אורח קבוע ורצוי ולא הבין מדוע הוא נעלם מהשטח. "זה לא רק שאירחתי אותו במזקקה", הוא אומר, "הוא גם ישן אצלי בדירה, אבל פתאום הוא ניתק קשר. לא רק איתי, עם כל החברים הישראלים שלו".

איך הכרת אותו?
שפינוזה: "הכרנו באירוע שערכתי במזקקה. ידידה שעשתה דוקטורט על שועפאט הזמינה למסיבה ידיד שלה שמתגורר שם. במסיבה ניגש אליי אותו בחור והדהים אותי כשאמר לי, 'טראק ההיפ הופ ששמת עכשיו, זה שלי'. ככה הכרתי את הראפר מוחמד מוגרבי. הוא התלהב מהמסיבה, והצעתי לו שיבוא לתת הופעת פריצה במסיבה הבאה".

המשכתם להיות חברים?
"ברור. הופענו יחד ביום הסטודנט בבאר שבע, בפסטיבל מקודשת במופע "כולנא" עם אמנים ערבים ויהודים נוספים, נסענו יחד לפסטיבלים בחו"ל והוא הופיע בסרט של דיוויד ברוזה על אמני המערב שחברו לאמנים פלסטינים".

ומה קרה?
"לפני כמה חודשים הוא הפסיק לענות לטלפונים פתאום ועשה 'אנפרנד' לכל מי שאני מכיר בפייסבוק. מישהו סיפר לי שמיליונר מדובאי החליט להשקיע בו כסף והתנה את זה בכך שמוגרבי ינתק כל קשר עם ישראל. מובן שאני מאוכזב מהאופן שבו הוא סיים את הקשר בינינו".

"הסיפור על מיליונר מדובאי לא נכון", אומר מוגרבי. "פשוט החלטתי שאני לא רוצה יותר להיות מזוהה כאמן פלסטיני בישראל. לא היה לי מקום להגיע אליו מחוץ לגבולות המזקקה, אולי כמה הופעות אחרות בישראל וכמה פסטיבלים שמארחים פלסטינים בשביל הקטע, ופחות בגלל מה שהם באמת עושים". 

הרגשת מוגבל?
"אלא מה. ברור לי שאם הייתי ישראלי הייתי במקום אחר היום. יש לי חברים מוזיקאים בלונדון ובניו יורק, ומשגע אותי לראות את ים האפשרויות שעומדות לפניהם. כאן זה בלתי אפשרי להצליח בגלל הסטראוטיפים ומחסום השפה. אני יודע שכאמן פלסטיני מצפים ממני בישראל לדברים מסוימים, אבל אני לא גימיק". 

מג'נין ועד קטאר

אף שמוגרבי מרוויח 8,000 דולר להופעה, לדבריו, הוא עדיין מתגורר בבית הוריו. "הם תומכים בי כל השנים", הוא אומר. "לא יודע אם למישהו אחר בגילי היו מוותרים אם הוא היה נותר רווק בגיל 32".  

הם היו בהופעות שלך?
"ברור. גם האחים והאחיות שלי. יש לי משפחה גדולה ותומכת. הם היו גם בהופעה הגדולה במלון גרנד פארק ברמאללה לפני כחודש. היה מדהים שם".

עד 2012 היה מוגרבי מנהיגה של להקת ג'י טאון שפעלה בשועפאט במשך עשר שנים. "היה ברור שכמוזיקאי אבחר בראפ", הוא אומר. "זה היה הדבר הכי טבעי בשבילי. בתור ילד הכרתי להקות ראפ כמו 'די־איי־אם' מלוד ו'אן־וו־אר' מעכו, אבל הם דיברו על המצב הפוליטי הכללי, ואף אחד לא דיבר על ירושלים, על מה אנחנו מרגישים כתושבי מחנה פליטים, על המחסומים, על המצב הכלכלי שלנו, על התנאים במחנה, על זה שבשביל ללכת למכולת אתה צריך לעבור הרים של זבל וביוב פתוח".

אז שרת?
"כן. עשיתי פריסטייל לבד ואחר כך קמה הלהקה. בהתחלה לא רצו להקליט אותנו, אבל בסוף הבינו שם שאנחנו רציניים, לא שרים סתם על בחורות ומכוניות אלא ממש מחאה על המצב כמו שנהג לעשות טופאק, מוזיקאי הראפ שהערצנו". 

הוצאתם גם אלבום.
"הקלטנו באולפני סברין בשייח' ג'ראח ושם הוצאנו את האלבום שלנו. אחרי שיצא האלבום הופענו בכל הגדה המערבית: בג'נין, ברמאללה, בשכם וכמובן במזרח ירושלים. היינו גם בצרפת, בגרמניה, במקדוניה ובקטאר, אבל אחרי שאתה חוזר אתה מבין ביתר שאת איפה אתה חי".

בהופעה. להתקרב לפופ, להתרחק מפוליטיקה. צילום: אמין סאעב

ועל זה כתבתם?
"ברור. כשאתה חי בגטו אתה כותב על אלימות, על התעללות. כעסנו על המשטרה, על הצבא ועל המדינה וגם מחינו על הפסיביות וההשלמה של החברים שגדלו איתנו במחנה עם המציאות. הרגיזה אותנו העובדה שהם משלימים עם המציאות כל כך בקלות. זה קשה. המחסומים, היחס מהחיילים, אפילו היחס מערביי מזרח ירושלים שמתייחסים למי שמגיע ממחנה פליטים כערבים סוג ב'".

"אתה חושב לעצמך הרבה פעמים איך יוצרים מוזיקה במקום כמו שועפאט", אומר שפינוזה, "אבל המוזיקה הטובה ביותר נוצרת תחת אש דווקא. יש בימים אלה צמד ראפרים מחאלב שדווקא בזמן ההפצצות עשו את המוזיקה הכי טובה שאפשר".

פלסטיני ב'אריאל'

הניגוד בין ג'אביד, המוזיקאי הכריזמטי ומלא החיים שמופיע בקליפים, שרובם צולמו במרכז רמאללה, ובין המרירות והתסכול של מוחמד מוגרבי מדהימה. הוא מצוי במאבק תמידי על מקומו ועל עתידו, מחפש כל הזמן חלופות. "בגיל צעיר הבנתי שמי שלומד בבית הספר של המחנה, העתיד שלו הלך, הוא לא יתקבל לשום בית ספר טוב אחר כך. למזלי, שלחו אותי לתיכון פרטי בירושלים". 

נראה שתמיד היית שונה. עשית את הדברים אחרת. 
"תמיד ראיתי את הדברים רחוק יותר. לא הייתי כמו כולם. הנחיתי תוכנית של 'ראפר נולד' בטלוויזיה של הרשות הפלסטינית, הייתי בקשרים עם אמנים ישראלים, כמו דיוויד ברוזה. רציתי להירשם לבית הספר למשחק סם שפיגל, ואמרו לי לחזור אחרי שנה, ואז חברים המליצו לי על בית הספר לאמנויות במוסררה. אחרי שנה עזבתי כי זה היה פלצני מדי בשבילי, רציתי משהו יותר מעשי. ככה הגעתי למכללת אריאל".

פלסטיני במכללת אריאל נשמע לא סטנדרטי בכלל.
"חיפשתי מקום במחיר סביר קרוב לבית. ואז גיליתי שזה בהתנחלות".

איך התייחסו אליך?
"אני מעדיף שלא להיזכר בשנים האלה. בוא נאמר שלא ממש נשארו לי חברים משם. לא התחברתי איתם. אמנם לימודי קולנוע בנויים על שיתוף פעולה, ויצא לי להיות צלם, עוזר במאי ותפקידים אחרים בהפקות של אחרים באריאל, אבל הם לא רצו לעזור בהפקות שלי". 

מה היה נושא סרט הגמר שלך?
"קראו לו 'ירושלים גן עדן'. זה היה וידאו־ארט של 50 דקות שיצרתי עם חברי סברין, להקה מזרח־ירושלמית ותיקה. בוא נגיד שרוב הקהל באולם לא אהב מה שעשיתי. היו כאלה שיצאו באמצע". 

הכל סטראוטיפים

השיחה מתנהלת באנגלית. נראה שיותר משקל לו לדבר באנגלית, מוגרבי מעדיף שלא לדבר בעברית. הוא מדגיש שוב ושוב עד כמה הוא גאה במקום שהגיע ממנו. כשהוא מתבקש להצטלם לכתבה מחוץ לשועפאט הוא מסרב לצאת ממחנה הפליטים. "לא מסוכן פה", הוא מבטל את חששותיי, "זה הכל הסטראוטיפים. עיתונאים מכל העולם כבר הגיעו לכאן. אני מסרב להגיע למקומות אחרים. החיים והאולפן שלי פה, ומכאן אני עושה הכל אונליין — את המוזיקה, ההקלטות, השיווק".

אתה גם מקליט אחרים?
"עדיין לא, אבל מוזיקאים צעירים מגיעים אליי, ואני עוזר בשמחה בעצה או בכל דבר אחר".

היפ הופ זו המוזיקה האהובה על צעירים בשועפאט גם היום?
"גרים כאן 36 אלף איש, וכל אחד אוהב משהו אחר, כמו אצלכם. הרוב, כמו אצלכם, אוהבים את שרית חדד ואת אייל גולן".