יוחנן בשכונה, בשבוע שעבר. צילום: יואב דודקביץ'

עם דמעות בעיניים ומצלמה בעיניים, יוני יוחנן יביט היום בפעם האחרונה בביתו שבליפתא. לאחר טקס הפרידה הוא יעזוב את הבית שהיה חמ"ל המבצעים של היישוב לאורך כל השנים האחרונות וינסה להתקדם הלאה. "המקום הזה הוא ההיסטוריה המשפחתית שלי. כל אירוע בחיי מצטלב עם המקום הזה", הוא מתרפק.

בתוך ימים ספורים יעלו הדחפורים גם על ההריסות של ביתו המפואר, כמו על ביתם של שאר המפונים האחרונים של ליפתא. 13 המשפחות האחרונות של הכפר יפנו את מקומן לצורך הקמת טיילת והרחבת נתיבי הכניסה החדשים לעיר. "אנחנו מרגישים שאנחנו מפנים את ההיסטוריה הפרטית שלנו".

הזעזוע של בן־צבי
בשבע השנים האחרונות חזרה ההיסטוריה של ליפתא להיות עניין ציבורי. במאבק חסר תקדים, יוני יוחנן והמשפחות שבדרך הזכירו למדינה את מה שהיא רצתה לשכוח, ובעיקר את האופן שבו הסוכנות היהודית יישבה במקום עולים חדשים שהגיעו מכורדיסטן ומתימן. "בדיוק כמו במקומות אחרים, גם את ההורים שלנו המדינה איכלסה במקומות שאותם נטשו הערבים. זה היה פתרון נוח", הוא מסביר.

יוחנן, כיום איש עסקים מצליח, נולד בליפתא לפני 57 שנה. כל אחיו וילדיו נולדו במקום, אך השפע הכלכלי הגיע רק לאחר שנים ארוכות וקשות. "בתחילת הדרך, תנאי המחיה שלנו בליפתא היו קשים מנשוא. לא היו חשמל, מים ואפילו לא מערכת ביוב מסודרת. ההורים שלנו קיבלו את זה באהבה, מכיוון שהם תיארו לעצמם שמצבם ישתפר עם השנים, וגם כי הם ידעו שהם צריכים לתרום למדינה ולא להפך".

הראשון שפעל כדי לשנות את המצב היה הנשיא השני יצחק בן־צבי, שהגיע למקום עם רעייתו והזדעזע. בהתכתבות נדירה, ששמורה בכיסו של יוחנן, הוא מכנה את התושבים 'גיבורים החיים בתנאים בלתי אנושיים' ומפליג בשבחם של אלה שסיכנו את חייהם כדי לגור במקום. "צריך לזכור שהיה מדובר בשכונת גבול, ולא פעם היה נוח למדינה שאנחנו נהיה בשר התותחים. לא היתה אז גדר בין ליפתא ובין בית איכסה ונבי סמואל".

ליפתא. צילום: יואב דודקביץ'

"אנחנו לא פולשים"
התושבים הוסיפו לסבול בשקט את התנאים ואת המתיחות הביטחונית, אך בעזרת בן־צבי, שתרם לתושבים מהונו הפרטי, התחבר הכפר למערכת החשמל. "זו היתה תקופת הפריחה של המקום. עד סוף שנות החמישים הקמנו פה בתי כנסת, בית ספר, מרפאה וטיפת חלב. התחברנו גם למערכת החשמל, והעירייה סידרה לנו מים ופטור מארנונה", מספר יוחנן. 

ככל שהשתפר המצב של התושבים, כך המדינה שמה את עינה על שטח הכפר, שהגיע בימי השיא ההיסטוריים שלו עד להר הצופים. "בשנות השבעים מינהל מקרקעי ישראל ארגן תוכנית פינוי־פיצוי לרוב התושבים. אלה שנשארו הם בעיקר אלה שגרו סמוך לכביש. כך נותרנו בליפתא עם 13 משפחות ובית כנסת אחד". 

המדינה לא הסתפקה בכך, ומאז תחילת המאה החדשה החלה ללטוש מבטים לעבר היישוב והבינה כי מדובר באוצר נדל"ני של ממש. נראה כי בעיניה התושבים במקום לא היו יותר ממטרד שמפריע לפיתוח התשתיות במקום. אולי כדי להשקיט את המצפון, פקידי הרשויות השונות החלו לרמוז כי בני היישוב מעולם לא הסדירו את מעמדם החוקי וכי הם למעשה פולשים. "זה היה הרגע שבו החלטתי לצאת למאבק. במקום שיכירו בתרומה של הוריי למפעל הציוני הם קראו להם פולשים. על זה כבר לא יכולתי לסלוח. הגענו לכאן ברשות ובסמכות, והחלטתי לעשות הכל כדי לחשוף את האמת".

דחפורים הורסים את הבית בליפתא. צילום: יואב דודקביץ'

מאבקם של יוחנן והתושבים היה מכמיר לב. עוד לפני שש שנים, במפגשנו הראשון, היה ניתן להבחין בכאבו האותנטי. הוא התקשה להבין כיצד המדינה מתכחשת לתרומה של הוריו למקום ולעובדה שהסוכנות בעצמה שלחה את העולים החדשים לליפתא. "ידעתי שהמאבק על השטח אבוד, אבל בדיוק כמו הוריי, הייתי מוכן לתרום אותו בעבור המדינה. מצד שני, על פגיעה בכבוד של בני המקום לא יכולתי לסלוח".

יוחנן נטש את עבודתו והחל לנבור בארכיונים. הוא הביא משם ראיות חותכות להתנהלות הדואלית של המדינה: כיצד מצד אחד המדינה יישבה את התושבים במקום ואף שלחה לשם דואר רשמי, אך מצד שני הקפידה לא להסדיר את מעמדם החוקי מתוך חשיבה שכלתנית ומתוך החשש להרגיז את התושבים הערבים שעוד נותרו באזור. "הבעיה איתנו שגם אחרי שגרנו במקום שנים ארוכות המדינה לא העניקה לנו את הזכויות על השטח".

כחלון ואמסלם מכים על חטא
אחרי שנים של מאבק שנראה אבוד מראש, תושבי ליפתא החלו לראות את האור בקצה המנהרה כשבשנה שעברה יצא חבר הכנסת דודי אמסלם נגד העוול שנעשה לאנשי המקום. "בשכונות מוסררה, ליפתא וממילא אף אחד לא רצה לגור עם קום המדינה. הביאו יהודים מצפון אפריקה ומכורדיסטן ושמו אותם שם. היה נוח למדינה שהם שמרו על הגבול פיזית. לימים הקרקע התייקרה ופתאום אומרים להם שהם פולשים. זה נשמע לכם סביר? לא אתן שאת העולים שהגיעו מארצות ערב יכנו פולשים ולקיבוצניקים יקראו מתיישבים".

זה מה שנשאר. צילום: יואב דודקביץ'

הדברים הנוקבים של אמסלם הובילו לשינוי החשיבה גם במשרד האוצר. משה כחלון התקשה להבין במה שונה ליפתא משכונות אחרות בירושלים ששם מעמדם החוקי של הבתים הוסדר עוד בשנות השישים והשבעים. "הסיפור של ליפתא הוא פס הקול של חיי. אני לא יכול לחיות עם הכינוי פולש. לא יכול להיות שכאשר אנחנו צריכים את המתיישבים הם חלוצים וכשאנחנו צריכים את הקרקע הם פולשים. אי אפשר להפוך אינטרס כלכלי לאידיאולוגיה. אי אפשר לבוא לאנשים ולכנות אותם פולשים כדי לצמצם את הפיצוי שמגיע להם. עלי זה לא מקובל".

הדברים של כחלון הובילו להסכם היסטורי בין המדינה ובין 13 תושבי הכפר. בהסכם כתוב שהמדינה תפצה את תושבי הכפר בסכום נדיב, ומנגד התושבים יסכימו להתפנות ברצון ובלא מאבקים משפטיים. "בעיניי הסכום הוא חשוב, אבל מה שבאמת חשוב הוא שהגיע לכאן שר האוצר של מדינת ישראל והחזיר את הכבוד להוריי ולדור המתיישבים של ליפתא. הוא החזיר להם את הכבוד ההיסטורי וכינה אותם חלוצים".

המפתחות של משפחת מועלם
בימים האחרונים מסתובבת נטע מועלם עם מפתחות. לא מדובר בצרור המפתחות הרגיל שלה אלא בזה שאיתו היה הולך חותנה בשדות ליפתא. "אלה היו המפתחות המפורסמים ביותר בליפתא", היא נזכרת. "כולם זיהו את חמי בזכות המפתחות. כעת זה הזיכרון האחרון שנותר לי מן המקום שבו גרתי מאז שהתחתנתי".

יוחנן: "במקום שיכירו בתרומה של הוריי למפעל הציוני הם קראו להם פולשים. על זה כבר לא יכולתי לסלוח. הגענו לכאן ברשות ובסמכות, והחלטתי לעשות הכל כדי לחשוף את האמת" 

משפחת מועלם היא מהמשפחות בליפתא. בעלה של נטע, איתן, נולד שם ואף התחתן שם עם נטע. כל ילדיהם נולדו במקום, וכעת הם מנסים לשכוח מן ההיסטוריה שלהם במקום ולהתחיל מחדש. "קשה לי לדמיין שהבית המפואר שהיה לי כבר משוטח כעת. אני לא יכולה מבחינה נפשית להתקרב לליפתא, ואני גם מונעת מהילדים שלי להגיע לשם". 

כעת, לאחר הפינוי, הם עברו לבית הכרם ומנסים למצוא את עתידם. "לא פשוט. אין להשוות בין הבית העצום והשטח המדהים שהיה לנו שם ובין הבית הצפוף שיש לנו כאן. אין לנו תלונות על ההסדר שהגענו אליו, אבל קשה מאוד לשנות את אורח החיים שהתרגלנו אליו במשך עשרות שנים. ואם זה קשה בשבילי, אפשר לדמיין מה מרגיש בעלי שלא מכיר מקום מגורים אחר מלבד ליפתא".

"גם אנחנו רוצים"
גיסתה של נטע, ליז מועלם, מביטה בתנאים המשופרים שקיבלו תושבי הכפר עם צביטה בלב. בדיוק כמו ליז, גם היא התגוררה בליפתא מיום נישואיה, ובדיוק כמוה היא קיבלה את צו הפינוי מהמדינה. "ההבדל היחיד בינינו ובין שאר התושבים הוא שהגורם שדרש את הפינוי שלנו הוא רשות מקרקעי ישראל ולא עיריית ירושלים. עשו לנו הפרד ומשול והצליחו. אנחנו היינו הראשונים שפונו מליפתא עוד לפני ההסכם".

יוחנן בביתו בתחילת המאבק. צילום: בשמת איבי

ליז ואיתן מועלם פונו עם ילדיהם מליפתא, אלא שהם לא זכו לפיצוי הולם מהמדינה. "אני גרה בשכירות בבית צפוף, וכעת אנחנו נמצאים במאבק משפטי נגד מדינת ישראל כדי שנוכל לקבל את אותם התנאים שקיבלו התושבים האחרים של ליפתא. זה לא יסיר את הכאב וכבר לא יחזיר לאחור את הגלגל, אבל לפחות ימנע ממנו את תחושת העוול".

משפחת מועלם מתקשה להסתגל לחייה החדשים בעיר. רק בשבוע שעבר נפרץ ביתם והצליח לערער עוד יותר את השלווה המשפחתית. "בליפתא היינו חיים בלי מפתחות ובלי מנעולים ואף אחד לא חשב לפרוץ לנו לבית, ופה אני גרה בשכונה בלב העיר ואני צריכה לחוות פריצה של בית. לא פשוט בעבורנו המעבר הזה".

"לשים במקומנו את האלפיון העליון?"
המאבק המשפטי של משפחת מועלם לא יהיה האחרון בשרשרת המאבקים בליפתא. בזמן שבמעלה הכפר התושבים כבר פונו והבתים כבר משוטחים לקראת הרחבת כביש מספר 1 והקמת פארק גדול באזור, במורד הכפר מתכננת המדינה להקים 150 יחידות דיור לעשירון העליון. "אנחנו ניאבק גם בכך. המטרה שלנו היא לשמור על הצביון המיוחד של המקום", מבהירה ליז מועלם.

שטייר: "בנייה בליפתא רק תהרוס את כל התוואי של הכפר. אפשר רק לדמיין כמה מכוניות צריך בשביל יחידה של 180 מ"ר. כולם יודעים למה הדבר הזה יגרום, אבל מסתירים את המידע הזה" 

מורדות ליפתא מיוחדים מבחינה היסטורית. ההיסטוריה של המקום מגיעה עד לתקופה הרומית או ההלניסטית, ובנוסף, מדובר בכפר הפלסטיני היחיד בהיסטוריה של המדינה שלא יושב בידי יהודים ולא נהרס, מה שהוביל את אונסק"ו להפוך את המקום לאתר מורשת בינלאומי. "מדובר במקום שבו אנחנו יודעים שפעלו חמישה בתי בד והיה מרכז מסחרי עצום", מסביר אילן שטייר.

שטייר, מ'הקואליציה להצלת ליפתא', מספר כיצד היה מסתובב כנער בצופים בליפתא ושוחה בבריכה המיתולוגית. כעת הוא מבטיח כי המאבק על צביון השכונה לא יהיה רק של התושבים לשעבר אלא גם שלו ושל אוהבי הטבע שישתפו פעולה כדי לשמור על צביון המקום. "בנייה בליפתא רק תהרוס את כל התוואי של הכפר. אפשר רק לדמיין כמה מכוניות צריך בשביל יחידה של 180 מ"ר. כולם יודעים למה הדבר הזה יגרום, אבל מסתירים את המידע הזה עד שהיזם יגיש את המכרז", מבהיר שטייר.

המידע המוסתר הוא סקר שביצעה רשות מקרקעי ישראל בשיתוף רשות העתיקות, שבו התגלה כי קיימים באזור שרידים ממאות קדומות. "מדובר בסקר הגדול ביותר בתולדות המדינה ונתגלו בו שרידים מהמאה התשיעית. אין לי ספק כי אם יחפרו קצת יגלו שרידים מתקופות קדומות יותר", מדגיש שטייר. "אינני מדבר על כך שגילו בליפתא עטלפים בסכנת הכחדה עולמית". באופן תמוה, נראה שהמדינה שהשקיעה כסף רב כל כך בהכנת הסקר משקיעה, לטענת התושבים, לא פחות מאמץ כדי להסתיר אותו מהציבור. 

"פנינו אל רשות מקרקעי ישראל בכל דרך אפשרית כדי שיפרסמו את הסקר, אך הם טוענים שהם מחויבים לשלוח את תוצאותיו רק לגורמים הרלוונטיים. חבל שהם שוכחים שהגורם הרלוונטי ביותר הוא הציבור, שגם מימן את הסקר", תוקפת פרופ' דפנה גולן, שפעילה בקואליציה להקמת ליפתא. 

נטע מועלם: "קשה לי לדמיין שהבית המפואר שהיה לי, כבר משוטח כעת. אני לא יכולה מבחינה נפשית להתקרב לליפתא, ואני גם מונעת מהילדים שלי להגיע לשם"

גם התושבים לשעבר מרגישים מחויבות להילחם נגד תוכניות הבנייה, אבל מטעמים אחרים. "אנחנו בעד בנייה, אבל היא לא תפתור את מצוקת הדיור וגם יוצרת תחושת איפה ואיפה", מסבירה נטע מועלם. "הילדים שלי שואלים אותי למה המדינה זרקה אותנו כדי לשים בליפתא אנשים עשירים ואין לי שום יכולת לענות להם".

"עשינו היסטוריה"
בניגוד לאחרים, יוני יוחנן אינו מסוגל לחשוב על מאבקי העתיד. רגע לאחר שיפנה את ביתו ויוודא כי כל הבתים בכפר נטושים הוא יעמיס את המזוודות האחרונות על מכוניתו וייצא מביתו לבלי שוב. את השבת הקרובה הוא כבר לא יבלה בשטח ההררי והקסום של ליפתא אלא בביתו החדש שבשכונת רמות. "לא קל לי אפילו לחשוב שהבית שהשקעתי בו את כל חיי ישוטח בעוד ימים ספורים".

בימים האחרונים יוחנן מסתובב עם מצלמה צמודה. הוא מרגיש כי בימים אלה ההיסטוריה של הכפר נכתבת מחדש. "אין לי ספק כי ביום מן הימים עוד אכתוב ספר על תולדות ליפתא ואציין בו את המסורת המפוארת של הכפר. אדבר גם על המאבק שלנו וכמובן על הסיום החמוץ־מתוק של הסיפור", הוא מפרט.

אחרי שש שנים של מאבק עיקש ורצוף יוחנן עוד ייאלץ לחפש שגרת יום רגועה יותר. אם עד עתה הוא היה עסוק באריזות, בימים האחרונים הוא מתחיל לעכל שהוא כבר לא יתעורר בביתו המרווח עם הנוף שהשקיף לעבר מוצא. "הדבר היחיד שמנחם אותי זו העובדה שקניתי בית שמשקיף אל ליפתא מהעבר השני", הוא צוחק.

כשהעצב מתפזר יוחנן מבין שהוא שינה סדרי עולם. הוא הצליח במקום שבו נכשלו שכונות מצוקה אחרות, כמו גבעת עמל, שהפכו לפנינות נדל"ן. "בסוף הסיפור שלנו הוא סיפור מעורר השראה. לא רק שלא ויתרנו על העקרונות שלנו, גם קיבלנו את ההכרה בתרומה האמיתית של הורינו להקמת המפעל הציוני. הוכחנו שלא צריך להיות מתנחלים כדי ליישב את הארץ".