ינאי-פלר (משמאל) וגדעוני. צילום: רפי קוץ

אם יש שכונה אחת בירושלים שתושביה הם בני מזל, הרי זו קרית יובל. במהלך העשור האחרון היא נמצאת כל הזמן במאבקים פנימיים ובכותרות העיתונים - פעם זה הסופרמרקט השכונתי, שהתושבים טוענים שהפקיע מחירים, פעם אחרת מרכז הספורט והאירועים 'בית טיילור' שנמצא בסכנת סגירה. וכמובן, מעל הכל, מלחמות הדת בין האוכלוסייה החילונית לחרדית - ששיאן הגיע לאחרונה עם ההחלטה לפנות לבית המשפט במטרה לסגור את פאב 'המפלצת' שפתוח בשבתות. 

אז למה בני מזל? כי הקונפליקטים הללו לא נשארים רק במציאות הלא פשוטה ובחדשות, אלא מוצאים את דרכם פעם אחר פעם אל הבמה. מי שאחראים לזה הם חברי קבוצת התיאטרון לשינוי חברתי 'משו־משו', שהגיעה מתל אביב ופועלת בשכונה בשמונה השנים האחרונות. דרך הדרמה והמשחק הם מצליחים, לטענתם ולטענת לא מעט תושבים, להביא מעט רוחות של שינוי ותקווה אל השכונה - ואל העיר כולה.

מחזה על משפט ופאב

"כשפרץ הסכסוך הדתי־חילוני סביב פאב המפלצת, שהיה פתוח בשבתות, היה לנו ברור שאנחנו הולכים לעשות אקט תיאטרלי סביבו", אומרת מירית ינאי־פלר, מנכ"לית התיאטרון ואחת מהמייסדות שלו. "לא רצינו לומר מי צודק ומי לא, אלא להשמיע את הקול של כל הצדדים".

חברי משו־משו כתבו הצגה שהתכוונו להציג בכיכר ספרא, ממש בזמן הדיון שנערך בבית המשפט לעניינים מקומיים בנושא סגירת הפאב. "עבדנו באותו זמן על מחזה שקראנו לו 'עליזה בארץ התלאות'", אומרת יעל גדעוני, שותפתה של ינאי־פלר לייסוד התיאטרון ולניהולו. "זה נתן לנו השראה לייצר משפט בסגנון 'אליס בארץ הפלאות' במחזה על המפלצת, כזה שהמלכה אומרת 'עירפו את ראשו'". בסופו של דבר המשפט נדחה לספטמבר וההצגה טרם עלתה, אך זוהי רק דוגמה קטנה לרמת המעורבות של התיאטרון בנעשה בשכונה, עד לפרטי פרטים ממש.

חיבור בעזרת פעילות אמנותית

הפעילות של חברי משו־משו בקרית יובל באה לידי ביטוי בשלושה אופנים. "אנחנו כל הזמן שואפים להגיע לחיבור בעזרת פעילות אמנותית בין קהילות שנמצאות בקונפליקט או בין קהילות שאינן חשופות זו לזו", אומרת גדעוני. "חוץ מזה מדובר בתיאטרון מקצועי שהוא בעצם עסק חברתי. אנחנו מוכרים את המוצרים שלנו, הצגות למבוגרים, לילדים וסדנאות, כשהמטרה היא ליצור פרנסה ולקיים כמה שיותר מחברי הקבוצה. חלק ניכר מהרווחים מושקע בחזרה בעשייה שלנו כאן בקרית יובל, מעבר לזמן והאנרגיות ושאר הרוח שאנחנו משקיעים פה". 

"אנחנו כל הזמן שואפים להגיע לחיבור בעזרת פעילות אמנותית בין קהילות שנמצאות בקונפליקט או בין קהילות שאינן חשופות זו לזו"

בהקשר הזה גם באה היטב לידי ביטוי הדרך השלישית שבה התיאטרון מעורב בחיי השכונה – לקיחת מרחב ציבורי מוזנח וטיפוחו בגישה אמנותית. לדוגמה, בשנים האחרונות 'השתלטו' חברי הקבוצה על שטח קטן בתוך ואדי האזבסטונים בשכונה, והקימו בו אמפי־תיאטרון מרשים במיוחד לרווחת התושבים, שקראו לו 'בוסתניה'.

"אנחנו עורכים בכל שנה בבוסתניה פסטיבל גדול של מוזיקה, תיאטרון לילדים ולמבוגרים וסדנאות", אומרת ינאי־פלר. "השנה הוא יתקיים בסוף אוגוסט, וההצגה שנעלה בו היא 'הילד משיכון עולים' שנכתבה על המעברה ששכנה באותו מקום בדיוק בשנות ה־50". 

לא ליצור בקופסה שחורה

בגזרת החיבור בין קהילות בשכונה יזמו חברי הקבוצה פרויקט שבמסגרתו בני הגיל השלישי מעלים הצגות על סיפורי החיים שלהם, מול קהל שמורכב מתלמידי תיכון. "כשהקמנו את משו־משו קראנו לזה 'תיאטרון חברתי'", אומרת ינאי־פלר. "זה גרם לאנשים לחשוב שמדובר בתיאטרון קהילתי, אבל זה לא מה שאנחנו. אנחנו תיאטרון מקצועי שפועל בתוך הקהילה, והרגשנו שצריך להסביר את זה כל הזמן. אז הוספנו עוד מילה וקראנו לזה 'תיאטרון לשינוי חברתי'.

הסיפור של משו־משו מתחיל משתי המייסדות שלו. ינאי־פלר (33), תושבת קרית יובל ובמקור מכפר יונה, אם לילדה, ונשואה לערן פלר שחבר אף הוא במשו־משו ומשמש בו שחקן, מוזיקאי ואמן קרקס. גדעוני (35), במקור מרעננה, נשואה פלוס שניים וגרה במושבה הגרמנית. בקרוב, לדבריה, היא תעבור עם משפחתה לקרית יובל. השתיים מביימות ברוטציה את כל הצגות התיאטרון, שמעלה בדרך כלל שתי הצגות בשנה.

הילה רחל חן. צילום: יואב דודקביץ'

לפני כעשור נפגשו השתיים במסגרת לימודי בימוי תיאטרון בסמינר הקיבוצים בתל אביב וסיימו במחזור של 2009. "אחרי הלימודים פשוט ניסינו במשך שנה את מזלנו בתעשייה", אומרת ינאי־פלר. "יום אחד נמאס לי מזה שאנחנו יוצרים בתוך קופסאות שחורות שכאלה, כי בדרך כלל שחקנים עובדים בחזרות בתוך סטודיו מאוד סגור, שלא חשוף בכלל לעולם שבחוץ. הרגשתי שאני רוצה משהו מחובר יותר לאנשים. כמו מולייר שהיה עובר ממרכז של עיר למרכז של עיר אחרת והיה מעלה הצגות על דמויות שפגש בדרך.

"יעל היתה קשורה באותה תקופה לפרויקט 'דאחקה', קרקס בינלאומי לשלום וקירוב לבבות, שהיה דומה לרעיון הזה בצורה מסוימת. אחרי שהפרויקט נגמר התקבצנו בתל אביב, כמה מפליטי 'דאחקה', ורצינו ליצור יחד בדרך אחרת, שיותר מחוברת לאנשים. איכשהו עלה העניין של לעבור כקבוצה לירושלים. לא ממש ברור למה - אני למשל שנים חלמתי לגור בה".

"לכל אחד מאיתנו היה עניין משלו שמשך אותו לכאן", אומרת גדעוני. "לי למשל היתה פה אהבה ראשונה. זה היה ממש כמעט מקרי". 

לשנות מציאות דרך האמנות

מי שעזרה בתיווך בין חברי הקבוצה לעיר החדשה שבה החליטו להשתקע היתה עמותת 'רוח חדשה'. "פניתי אליהם והצגתי בפניהם את השאיפה שלנו להקים קבוצת תיאטרון שמחובר לאנשים בירושלים", אומרת ינאי־פלר. "זה ממש בא להם בטוב, ומיד הם שידכו אותנו עם קרית יובל. הם לא דמיינו שתהיה קבוצת שחקנים שתעשה את הכיוון הזה, מתל אביב לירושלים.

"פגשנו פה את מיכאל בן־אבי שהיה אז מנכ"ל המנהל הקהילתי יובלים. בלעדיו זה לא היה קורה. בהתחלה הוא ביקש שנארגן את אירוע הפורים השכונתי. עשינו את זה בשיתוף עוד הרבה גורמים. אנחנו ניהלנו אמנותית והתושבים יצרו. זה יצא מוצלח ומאז אנחנו עושים את זה כבר שמונה שנים. זה נקרא 'משתה המלך משו־משו'. זה חלק מהעניין של תיאטרון לשינוי חברתי. להראות לתושבים שאפשר לשנות את המציאות בכלים אמנותיים". 

בשנת 2013 הפך התיאטרון לעמותה ולפני שנתיים התחיל לקבל תקציבים ממינהל התרבות. בקרוב מקווים החברים להפוך לקבוצה מן המניין, סטטוס שמביא איתו תקצוב הרבה יותר גבוה. 

"באנו בגישה אופטימית שאנחנו יכולים לשנות לטובה", אומרת גדעוני. "לא נבהלנו ממה שהיה כאן אז, ואנחנו לא מבוהלים גם היום. מתחרדת, לא מתחרדת ־ אנחנו פה. המחשבה היתה שגם מבחינת ההתרחקות ממרכז העשייה התיאטרונית הישראלית - המרכז מבחינתנו הוא המקום שבו אנחנו נמצאים".

חברי משו־משו כתבו הצגה שהתכוונו להציג בכיכר ספרא, ממש בזמן הדיון שנערך בבית המשפט בנושא סגירת 'המפלצת'. "זה נתן לנו השראה למשפט בסגנון 'אליס בארץ הפלאות', כזה שהמלכה אומרת 'עירפו את ראשו'"

מספרם של חברי קבוצת משו־משו עומד על שבעה בדרך כלל. "אלה הם מי שבא לפגישה בכל יום שלישי, ועושה את הכל - יוצר, מבריג ארונות, אחראי על הפייסבוק וכדומה", אומרת גדעוני. "חוץ מזה, לכל אחד יש עוד לא מעט תפקידים, שהוא לאו דווקא מתוגמל עליהם פרט לאהבה וכבוד. חוץ מהם יש כעשרים וחמישה אנשים שהם המעגל השני - מעצבים, שחקנים נוספים ומוזיקאים, ששותפים לכל היצירות שלנו. ויש עוד כמה עשרות תושבים מהשכונה שמעורבים מאוד בפעילות התיאטרון".

מיזם 'מעורבת ירושלמית'. צילום: פרטי

הצגה אנטי־פטריארכלית

התיאטרון לא רק מתהדר בהובלה נשית, אלא גם עוסק בבעיות מגדריות בתכני הצגותיו. לדוגמה, הצגת הדגל שמעלה התיאטרון בימים אלה נקראת 'עליזה בארץ התלאות' ועוסקת בחייה של עליזה, אישה שנולדה בתוניסיה בשנות ה־50 ועלתה לארץ היישר למעברה ירושלמית.

את הגיבורה, שמופיעה במחזה בכמה נקודות מפתח בחייה, מנערות לזיקנה, מגלמות כמה שחקניות שונות, ובהן הילה רחל חן, שהצטרפה לקבוצה לפני כשלוש שנים כשחקנית יוצרת. "מדובר בהצגת פרינג' טהור ששובר את כל מוסכמות התיאטרון הקונבנציונלי", היא אומרת. "לאנשים נמאס לשבת ולצפות בדרמות משפחתיות. הם מחפשים משהו אחר וזה לחלוטין הז'אנר שלנו והבשורה שלנו".

'עליזה בארץ התלאות' היא הצגה תלוית מקום שמוצגת ב'מפעל'. אין בה ממש סדר כרונולוגי, אלא הקהל מקבל מפה של ה'במות', וכל אחד חווה את ההצגה בסדר אחר. "היא מתרחשת בכל מיני חללים והקהל זז ממקום למקום ונמצא ממש בתוך התפאורה", אומרת חן. "לפעמים הוא ממש חלק מהסצנה בעל כורחו. עליזה בעצם מתמודדת עם שורשיה שטמונים עמוק בחברה הפטריארכלית שבה היא גדלה. ככל שהיא מנסה לחמוק מהם, היא לא באמת מצליחה ליצור את החיים שחלמה עליהם.

"כשחקנית, בפעם הראשונה שראיתי את הטקסט המשוער של הסצנה שלי ממש עלו לי דמעות. זה דיבר אלי מאוד, גם כי אני מכירה את הסיטואציה הזאת. אני גם באה ממשפחה דתית־מזרחית עם כל המטענים האלה. פתאום אני יכולה לעשות על הבמה תיקון לכל הדברים שבא לי לצרוח כהילה רחל. תמיד אני רואה את הנשים המבוגרות במשפחה שלי, שלא היתה להן לגיטימציה להגיד דברים, אלא הן היו צריכות לשאת בנטל המשפחתי של עבודות הבית וגידול הילדים, במחיר החופש ללכת וללמוד או לעשות דברים אחרים שרצו. הרגשתי שיש לי כאן מקום לפרוק בו את כל המטענים האלה".

מתוך 'עליזה בארץ התלאות'. צילום: הלל קליין

"זו הצגה שנוצרה כמחווה לנשים, לא רק מזרחיות, שחיות בתוך פטריארכליות קשוחה שנורא סוגרת אותן ולא נותנת להן להיות מי שהן. ועדיין הן מתעקשות לשמור שפיות ועל החיות ולהיות מי שהן", מסכמת ינאי־פלר, "בתקווה שעצם ההתעסקות בזה תאפשר להן להשתחרר". 

מסכות מטפוריות

חן מספרת איך בואה למשו־משו אפשר לה לסגור מעגל. "אני אמנם ירושלמית רק מגיל 17, אבל בלב אני כזאת מגיל אפס, כי אמא שלי מפה. עברתי לכאן ברגע שיכולתי. למדתי בימוי משחק במכללת 'אמונה' בעיר ועבדתי בתחום הזה במגזר הדתי במשך תקופה. אחרי זה עשיתי 'הסבה מקצועית' לשחקנית לא דתייה והלכתי ללמוד בניסן נתיב.

"לפני שלוש שנים בערך, משו־משו תכננו להרים הצגה גדולה, ממש מאפס, לכבוד פסח ב'בוסתניה'. הם חיפשו שחקנית ושחקן נוספים שיתגברו את הצוות שהיה. אחרי ששמעתי על זה מחבר, באתי לאודישן ולא היה לי ממש טקסט מוכן. פשוט לקחתי איזה קטע שזכרתי והפכתי אותו למונולוג באינסטנט. 

"מירית הבמאית נראתה לי סופר־רצינית כזאת ולא חשבתי שזה ילך. בסוף יצא מזה המחזה שלנו, 'קומדיה דל חרטא'. פשוט עקבנו אחרי דמויות במרכז המסחרי של קרית יובל ובנינו על בסיסן את ההצגה. אחרי שההצגה עלתה הצטרפתי סופית לקבוצה. אני משחקת בעוד מקומות חוץ ממשו־משו ולדעתי קשה מאוד למצוא מקומות ערכיים כמו פה. יש תחושה שכולם ממש מנסים לדחוף את האחרים קדימה, כמו ב'אמונה'".

בסאטירה החברתית 'קומדיה דל־חרטא' התיאטרון עוסק בגזענות ובשחיתות בחברה הישראלית בצורה מאוד פיזית וליצנית. בניגוד לקומדיה דל־ארטה, התיאטרון האיטלקי שפרח בתקופת הרנסנס והשתמש במסכות אמיתיות כדי ליצור סטריאוטיפים, כאן נעשה שימוש במסכות מטפוריות.

"כל סטריאוטיפ בהצגה שובר בעצם את הסטריאוטיפ", אומרת ינאי־פלר. "הערבי למשל, עד הסוף לא ממש מבינים אם הוא ערבי או לא. אבל הדמויות האחרות מתייחסות אליו כאל 'הערבי', והגזענות גואה".

"אנחנו משתמשים הרבה בהומור ובתיאטרון פיזי כדי לגעת בנושאים מורכבים", מוסיפה גדעוני. "כשאתה בתוך הקהילה זה מעורר בך השראה".

מעורבת ירושלמית

"אנחנו משתמשים בכלים של אמנות כדי לדבר", אומרת ינאי־פלר. "למשל, כבר שלוש שנים אנחנו עורכות את 'מעורבת ירושלמית', סדרת מפגשים שסובבים סביב אמנות בין נשים חרדיות לחילוניות. במפגשים האלה הן לאו דווקא מתעסקות באופן ישיר בקונפליקט, אלא פשוט באות ליצור יחד אקט אמנותי משותף. מה שמדהים זה שנוצר שם מפגש מאוד אינטימי ומכיל".

בשנה האחרונה של הפרויקט הוא התקיים בשיתוף פעולה עם 'התנועה הירושלמית' עם 'פלוגתא', ובתמיכת מיזם 'כולאננה' של עמותת 'רוח טובה'.

"החלטנו להגיע לזה דרך נשים גם כי אנחנו נשים, וגם כי זו רמת תקשורת אחרת", אומרת ינאי־פלר. "היה לזה הרבה שלבים כי בעצם כדי שזה יקרה היה צריך את אישורם של הרבנים שזה בסדר וכשר ושאנחנו לא עושות שום דבר לא צנוע או משהו כזה.

"באירוע סיום מגניב במיוחד שהיה לפני שלוש שנים, הנשים 'כיבסו בחוץ את הכביסה המלוכלכת'. הן תלו בפארק המפלצת בגדים מובהקים של חילונים ושל חרדים וריססו על זה משפטים שקשורים לקרבה, כמו 'לא הכל שחור לבן', 'אישה לאישה אישה', 'מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני', ועוד. לפני שנתיים, כחלק מהאקט הן גם יצרו פשקוויל ורוד זוהר הקורא לאחדות ותלו אותו בכל השכונה. זה עשה הרבה בלגן".