מיכאל-פכט בשיעורי תורה. צילום: בשמת איבי

דמיינו בעיני רוחכם סצנה בדיונית, לא הגיונית וממש חסרת קשר למציאות: נשים חרדיות חסודות ויראות שמיים עומדות על במת מתנ"ס בשכונה חרדית למהדרין ומבצעות באמונה שלמה ובאדיקות מופלגת מונולוגים מתוך מחזות של חנוך לוין

דמיינתם? אז לכאורה זו סצנה הזויה וסוריאליסטית, שנשמעת יותר כאילו נלקחה בעצמה מתוך מחזה של חנוך לוין, אבל למרבה ההפתעה, ההשתאות וההערצה, היא אכן מתרחשת מדי שבוע ב'האנסמבל' - בית ספר לאמנויות הבמה לנשים חרדיות בשכונת שמואל הנביא בירושלים

"אבל לא רק חנוך לוין", מחייכת מנהלת 'האנסמבל', הבמאית, השחקנית והמחזאית החוזרת בתשובה אלינור מיכאל־פכט, "גם מחזות של דויד גרוסמן, מולייר, איבסן ואחרים".

וזה מותר על פי חוקי הדת? הרבנים יודעים מה מתרחש אצלכן רחמנא ליצלן?
"ברור שהרבנים יודעים. מובן שיש מחזות שמותר לנו לבצע ויש מחזות שלא. בנוסף, גם מתוך המחזות עצמם, אני ונשות החינוך שעובדות אצלנו בוחרות יחד את הקטעים שאפשר ומותר לעשות. בנוסף יש קטעים שהתלמידות הצעירות לא יוכלו לראות, ויש טקסטים שרק הנשים הנשואות יקבלו לבצע, כמו המונולוגים מתוך המחזות 'חפץ' של חנוך לוין, 'גן מיקי' של דויד גרוסמן ו'טרטיף' של מולייר". 

ובכל זאת, למרות כל ההסבר וההוכחות לקיומו של תיאטרון נשים חרדי, תודו שזה עדיין נשמע חנוך לויני לחלוטין לחשוב על סימונה -  חרדית מקסימה בת 53 מהר נוף, שגאה ובצדק בתשעה ילדים ובחמישה עשר נכדים, שהיא גם אחת הסטודנטיות היותר מוכשרות ב'האנסמבל', כשהיא עומדת על במה ומצטטת בלהט דתי כמעט את דבריה של פוגרה, גיבורת המחזה חפץ:  "קשה לי להבין את זה... מאיפה אני לוקחת כל כך הרבה רעננות? מה שנפלא אצלי הוא שבצד ההנאה הבלתי פוסקת אני מרגישה שאני גם מתקדמת ומתפתחת כל הזמן. אפילו עכשיו, כשאני הולכת ומפטפטת בקלילות, אני יודעת שצומחים בי בחשאי כל מיני רעיונות פיזיקליים. בלי להתאמץ אני כל הזמן קולטת דברים, מעכלת אותם, מעבדת אותם. נפלא, נפלא איך שהכל פועל אצלי".

"אתה יודע מה באמת נפלא?", קוטעת אלינור מיכאל־פכט את המונולוג, "שבעצם כל מה שפוגרה מדברת עליו בקטע הזה הוא בעצם מה שהסטודנטיות החרדיות שלי חוות כאן במשך שלוש שנים: התפתחות רגשית ונפשית שנשים חרדיות לא ידעו כמוה מעולם".

חרדיות או לא להיות

לפני כשלושה שבועות, באירוע לנשים בלבד כמובן, מילאו מאות חברות ובנות משפחה את אולם קולנוע אדיסון בשכונת גאולה בירושלים לציון סיום שנת לימודים נוספת, חמישית במספר, ב'האנסמבל'. לאחר הקטעים של התלמידות הצעירות, שבית הספר משמש להן חוג, הגיע תורן של בוגרות השנה השלישית והאחרונה להציג את הקטעים שכתבו בעצמן. "הן עברו כאמור תהליך מאוד מרשים עם עצמן", אומרת מיכאל־פכט בת ה־31 הנשואה לחוזר בתשובה. "מדובר בחומרים מאוד אישיים. אלה דברים שלא עסקו בהם מעולם לפני כן. הן מדברות למשל על התמודדות עם מסכות שהן עוטות על עצמן ועל תהליכים של חיפוש עצמי. זה הישג עצום לנשים חרדיות".

"כשפתחנו את 'האנסמבל' שמנו לעצמנו למטרה, במינהל הקהילתי אשכולות, להיות ייחודיים במגזר החרדי ולתת מענה לנשים במגזר שלנו, שאינו קיים במקומות אחרים", אומרת ליבי זייבלד, מנכ"לית המינהל. "לכן החיבור לתיאטרון נשים מקצועי ואיכותי הוא טבעי. כיום יש אתגר גדול בנוגע לתעסוקת נשים, ובאמצעות בית הספר לתיאטרון אנחנו מסייעים להן להתפתח ולהתמקצע ולהשתלב במעגל התעסוקה בתחום".

 "אבל חשוב להדגיש כי לצד לימוד המקצוע", מוסיף נפתלי זאבי, יו"ר המינהל, "אנו גם פועלים להעצמה אישית וליצירת חוויה עוצמתית, לגילוי הכישורים האישיים של כל אחת מהן".

 מיכאל־פכט. צילום: בשמת איבי

וזה בדיוק מה שמיכאל־פכט עושה כבר חמש שנים תמימות לחלוטין: יוצרת חוויה עוצמתית לנשים ממש בלב לבו של המגזר החרדי בירושלים. "בבית הספר לומדות כ־120 תלמידות מכל הארץ, בארבע קבוצות שונות: מגיל 12 ועד נשים בשנות החמישים והשישים לחייהן", היא מספרת, "הקטנות משתתפות בחוג של שעה וחצי כל שבוע, והמבוגרות יותר לומדות בתוכנית של שלוש שנים בעזרת מורות מעולות, חלקן בעלות תשובה ואחרות דתיות וחרדיות, שקיבלו הכשרה במוסדות גבוהים". 

מה הן לומדות שם?
"בשנה הראשונה הן לומדות את יסודות הדרמה והמשחק. בשנה השנייה יש משחק מול מצלמה, פלייבק, עבודה על טקסט, מונולוגים, דיאלוגים, בימוי ותנועה. בשנה ג' התלמידות מעלות הפקה מקורית מול קהל". 

זה עדיין קצת קשה לעיכול. איך את מסבירה שבמגזר החרדי קיים בכלל בית ספר למשחק כמו שלך?
"בעשור האחרון יש במגזר החרדי פריחה אדירה של יצירה בתחום התרבות - מספרות ומוזיקה ועד תיאטרון וסרטים. יש כיום רצון אדיר במגזר החרדי להתחבר ולגלות, ויש המון יוצרים דתיים וחרדים שגילו כי האמנות אינה סותרת אמונה אלא אפילו מחזקת אותה. בשנים האחרונות נפתחו בעקבות העניין והפתיחות היחסית מגמות למשחק בבתי ספר ובסמינרים בכל רחבי הארץ, כמו בסמינר גור באשדוד או בבית הספר אומן במכללת רוממה בירושלים. קמו אפילו בתי ספר ייעודיים למשחק עבור נשים חרדיות כמו בית הספר שביט בירושלים - בית הספר החרדי לאמנויות המסך והבמה, ובית הספר לקולנוע תורת חיים במכון טוהר לתורה, שהקים הרב שמואל טל, וכמובן בית הספר שלי - האנסמבל".

משחק כדת וכדין

אלינור, לרבנים במגזר החרדי אין בעיה עם בית הספר שלך?
"לא, כל עוד זה תחת פיקוח. בית ספר למשחק הוא מקום אמוני מאוד. התורה הרי לא מתנגדת למשחק כמובן. מדובר בביטוי אישי רצוי שהוא לחלוטין המשך התורה בדרכים אחרות, ולכן בבתי ספר ובסמינרים כה רבים יש כיום מגמות למשחק".

"רבות מהנשים החרדיות הפונות כיום לתחום התיאטרון והקולנוע נמצאות בשנות הארבעים לחייהן", אומרת הקולנוענית החרדית מרלן וניג. "רק לפני כעשור, נערות רבות שפוטנציאל המשחק היה טמון בהן לא מצאו באף מקום מענה הולם לקדם את כישרונן, חוץ מהצגות בסמינרים, ואחרות חששו כי המשחק יפגע בשידוך עתידי. אז לא עוד. כיום הן מגיעות ועובדות בתחום. לחלקן יש אפילו מספר ילדים גדול למדי כמקובל במגזר, וחלקן אפילו כבר סבתות".

סבתא כזו היא כאמור סימונה משכונת הר נוף, שמסיימת בימים אלה את שנת הלימודים השנייה ב'האנסמבל'. "תמיד אהבתי לשחק", היא מספרת, "אבל בילדותי לא היו כמובן יותר מדי אופציות לכך, אז בשביל הצד האמנותי שבי עסקתי יותר בציור ובמוזיקה". 

ואיך הגעת ל'האנסמבל' של אלינור?
"לפני שנתיים, כשהבת שלי היתה בת 13, היא נתקלה במודעת פרסומת באחד המקומונים הדתיים ושאלה אם תוכל ללכת לחוג לתיאטרון. שאלתי מסביב וקיבלתי תגובות מאוד חיוביות על 'האנסמבל' והלכתי איתה לאודישן. כשהיא קיבלה טקסט והחלה לקרוא אותו לפתע התעורר בי רעב למשחק. זה משהו שממש לא יכולתי לשלוט בו, ושאלתי את אלינור אם גם אני יכולה לעבור אודישן באותו יום. הייתי מאושרת פשוט כשהיא הודיעה לי שהתקבלתי".

איך הגיבו בבית ללימודי המשחק שלך?
"לבעלי היה מעט מוזר בהתחלה. הוא שאל אותי אם זה לא תמוה במקצת שאישה בגילי מגיעה למקום כזה. אבל כשהוא ראה שאני מתמידה ואני כל כך מאושרת הוא תמך בי לאורך כל הדרך. הילדים תמכו בי מההתחלה.

בחזרות להצגה. "זה כלי נהדר להתחזקות רוחנית". צילום: בשמת איבי

"ככל שעובר הזמן אני מגלה כמה צורך יש לרבות מהנשים החרדיות באמנות", אומרת מיכאל־פכט, "יש לי שתי תלמידות שמגיעות כל הדרך מצפת לירושלים כל שבוע ושבות לשם באותו לילה לאחר הלימודים. היתה גם מישהי שאושפזה בבית חולים והגיעה לכאן עם האינפוזיה שלה כדי לא להפסיד חזרות".  

והבעלים?
"תומכים מאוד. היתה לי תלמידה שסיימה בשנה שעברה, ובאחד הערבים הודה לי בעלה שהגיע לאסוף אותה על כך שאשתו עברה אצלנו תהליך פנימי מדהים".

ובסיום התהליך הפנימי, יש להן גם עבודה בתחום?
"ברור. בשנים האחרונות הקולנוע הנשי החרדי עבר מהפכה. יש עשרות סרטים בכל שנה".

סימונה, את השתתפת כבר בהצגות ובסרטים?
"היה אמור להיות לי תפקיד קטן בסרט שצולם בשבוע שעבר בראש הנקרה, אבל היה לי באותו יום טיול עם הילדה והעדפתי לצאת אליו".  

חנה בת ה־24 מאשדוד לומדת משחק ב'האנסמבל'.

נשואה?
"עדיין לא, אבל לבחורים שאני נפגשת איתם למטרת שידוך אני אומרת מה אני עושה בלי חשש. רובם מגיבים מאוד יפה. תבין, היום במגזר החרדי ללמוד משחק זה מגניב, לא מוזר".

אז תהיי שחקנית כשתסיימי?

"אולי, אבל אני לא בטוחה כמה אפשר להתפרנס מזה. אני בטח אמשיך להיות מורת דרמה בבית ספר יסודי לבנות כמו היום, ואולי גם אלמד בחוגים. החלום הגדול שלי הוא להפיק ולביים הצגות".

צופיה מירושלים לומדת עם סימונה. היא אמנם בת 18 בלבד, אבל האהבה העזה לתיאטרון משותפת לשתיהן. "אני מסיימת השנה את לימודי המשחק וזה נורא ואיום", היא אומרת. "קשה לי לסיים כי המקום הזה הוא כמו בית בשבילי, כמו משפחה. מגיל צעיר אני לומדת משחק, והייתי במקומות רבים במגזר החרדי שלומדים בהם תיאטרון, אבל אין כמו 'האנסמבל' מבחינת רצינות ומקצועיות. אז אני והחברות שלי שמסיימות השנה מנסות לשכנע את אלינור לעשות לנו גם שנה רביעית. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בתחום".  

ומה תעשי כשתסיימי?

"אני כבר הולכת לאודישנים לסרטים ולהצגות. אלינור מפנה אותי".

"אני לא עשיתי את זה כי אני רוצה להיות שחקנית דווקא", מודה סימונה. "עשיתי את זה כי זה היה משהו שבער בי לעשות כבר שנים. עברתי תהליכים נפשיים מאוד אינטנסיביים במהלך הלימודים שלי ב'האנסמבל'. הגעתי לחיבורים עם עצמי שלא ידעתי שקיימים. לכן אם עסקתי עד היום בייעוץ חינוכי, כיום אני שוקלת ברצינות לפנות ללימודי פסיכודרמה, כי אני רואה עד כמה לימודי המשחק השפיעו עלי ועל הדברים שאני מאמינה בהם".

כמו אלוהים למשל?

"ברור. כל מה שאני עושה זה עבורו". 

אמנות ואמונה

אלינור, עם יד הלב. אמנות או אמונה, מה בא קודם?

"אין כאן שאלה בכלל. בעינינו האמנות והיצירה נתפסות כחלק אינטגרלי מעבודת השם. כל אחת מאיתנו מאמינה שהאמנות בכלל והתיאטרון בפרט הם לחלוטין ביטויים וכלים של הנפש כחלק מתהליך של חקירה וגילוי עצמי כיוצרות במציאות ובמקום שבו אנחנו חיות. תכנים וערכים לא באים בניגוד לרמה מקצועית ואמנותית גבוהה. לטעמי אפילו יותר מזה: היצירה במסגרת גבולות הדת מאפשרת ליצור אמנות מדויקת, מזוקקת ונקייה מחיצוניות ומפרובוקציות שלא באמת משרתות את היצירה". 

לפני מספר חודשים פסלו הצגה שעשית כי היתה שם דמות מקראית ואסור לשחק דמות מקראית. זה לא מכעיס אותך?

"אני יכולה לא להסכים עם זה ולחשוב שזה לא צודק, אבל בראש ובראשונה חשוב לי לשרת את האל דרך האמנות, ואם זה לא קורה אז זה פשוט לא שווה עבורי".   

חרדיות יכולות להיות שחקניות טובות?

"לא רק חרדיות, גם חוזרות בתשובה. לדעתי המשחק הוא כלי נהדר שיכול לעזור להתחזקות רוחנית. לשחק דורש תהליך פנימי, חיבור לעצמך. זה תהליך שיכול לכוון אותך מאוד אל האמת". 

שרי, חסידת גור בת 34 מאשדוד ואם לשישה שלומדת משחק זו השנה השלישית אצל אלינור ב'האנסמבל', מעלה כבר כמה שנים הצגת יחיד לנשות המגזר החרדי. "מדובר בהופעות מאוד מושקעות, נקיות וטהורות, במטרה להגדיל את שמו של הקב"ה, הצגות עם מסר חשוב אבל עם הפקה מאוד מקצועית".

אלינור, את מרגישה שכשחקנית שחזרה בתשובה את טובה יותר ממה שהיית כחילונית

"אני חושבת שכן, כי יש לי מטרה הרבה יותר חשובה והיא לשרת באמצעות האמנות את הקדוש ברוך הוא. זה משהו שלא היה לי בעבר. אני זוכרת שכשחקנית חילונית חיפשתי תכלית. היום יש לי תכלית כי אני יודעת עבור מי אני עושה את האמנות שלי". 

תהיות

לאחר כשמונה שנים של חזרה בתשובה, קשה לזהות במיכאל־פכט את השחקנית מערוץ הטלוויזיה לילדים, ניקולודיאון או תיאטרון גשר - ללא איפור, ללא התלתלים שלה שנעלמו, עם פאה שנעה מצד לצד כשהיא מגרדת באצבעה את פדחתה.

היא גדלה בהרצליה, בת זקונים לזוג הורים שהיו מוזיקאים מוכשרים לדבריה אבל הפכו לבסוף לבעלי עסק לפרחים מלאכותיים. כילדה גילתה אלינור כישרון לריקוד והשתתפה במגמת מחול של מכון וינגייט, ובנוסף החלה לשחק בתיאטרון הרצליה. בכיתה י"ב כבר שיחקה בתוכנית המקור הראשונה של ערוץ ניקולודיאון - 'הנקניקייה', ואף החלה לשחק בתיאטרון תמונע בהצגה 'רעב'. מהשירות הצבאי היא שוחררה על רקע בריאותי, ובמקום זאת הלכה ללמוד שלוש שנים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. "בשנה השלישית ללימודיי בסטודיו היו לי שתי פריצות דרך משמעותיות", היא מספרת. "התקבלתי לשחק בסדרת טלוויזיה, ובמקביל התקבלתי לשחק תפקיד ראשי במחזה 'הלילה ה־12' שהעלה תיאטרון גשר". 

נשמע נפלא.

"אז זהו, שלא ממש. חשתי חוסר תכלית. לא הייתי מסופקת. עמדתי מאחורי הקלעים וחשבתי למה לכל הרוחות אני עושה את זה בכלל. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה כדי לשמח אנשים, אבל ידעתי שזה שקר".

לא היית קצת צעירה בשביל שאלות גדולות כאלה?

"תמיד היו לי שאלות על משמעות הקיום שלי, לדעתי מאז שהייתי בת שלוש. תמיד חקרתי, והשאלה הקבועה שלי היתה: 'מהיכן זה נובע?' היום אני בהחלט במקום שאני אמורה להיות בו. אף פעם לא הרגשתי שמחה כל כך ואני מאושרת על כך".

אז את מרגישה טוב יותר כשחקנית חרדית מאשר כחילונית?

"הרבה יותר טוב. יש משהו נורא משוחרר ומכובד ומרומם נפש לא להישפט על פי המראה שלי, כפי שקרה כששיחקתי בתיאטרון גשר או בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. שנאתי את היחס לנשים. שנאתי את הצורך האמנותי להפשיט נשים".

טוב, את זה בטוח אין לך היום.

"אתה לא מבין כמה אני מרגישה בטוחה ומוגנת כיום. בסביבה הנשית שבה אני נמצאת אין כלל בעיה כזו". 

התחייה האמנותית במגזר החרדי היא כבר כדור שלג שאי אפשר לעוצרו, וגם אף אחד, עושה רושם, אינו מעוניין בכך. מלבד תפקידה כמנהלת האמנותית של האנסמבל, אלינור מיכאל־פכט משמשת גם ראשת חטיבת התיאטרון בעמותה החדשה שמוקמת בימים אלה, שנקראת 'אמנות ואמונה - מרכז לאמנות ברוח יהודית". 

היוזמת והמקימה, עו"ד עמר ינקלביץ', הקימה את העמותה במטרה לקדם אמנים חרדים, גברים ונשים, בתחומי אמנותם. "בשנים האחרונות חל כידוע מהפך משמעותי בתחום אמנויות הבמה במגזר החרדי", מסבירה ינקלביץ', "והולכת וגוברת הדרישה להופעות והצגות ברמה אמנותית גבוהה ומקצועית. בעקבות זאת יש כיום יוצרות ויוצרים חרדים בתחום התיאטרון שפועלים באופן עצמאי ללא תקצוב, תמיכה, הדרכה או ליווי". 

 מיכאל־פכט אינה חוששת להגיע גם לאזורים גבריים, אם הדבר מועיל לאינטרסים של בית הספר שלה. כמו שיתוף הפעולה שיזמה עם בית הספר למשחק ניסן נתיב. "אלינור היא אישה מרשימה ביותר", אומר אהרון פוירשטיין, מנהל ניסן נתיב. "אתה רואה בה את מסירות הנפש, שקיימת בקהילה הדתית ושאנחנו מכירים היטב מקהילת התיאטרון, שילוב מיוחד של תודעת שליחות עם רגישות אדירה ומקצועיות יוצאת דופן.

"הסטודיו למשחק ניסן נתיב מסייע ומייעץ מבחינה מקצועית לתיאטרון 'האנסמבל' במסגרת פרויקט משותף עם עיריית ירושלים. המטרה היא לנסות לפתח לרמה מקצועית את הרצון העולה מהשטח לקיום של תיאטרון במגזר החרדי. במסגרת שיתוף הפעולה הסטודיו תומך בתוכנית העשרה לתוכנית הלימודים הבסיסית הקיימת, כדי לחשוף את התלמידות לנושאים ותכנים שיקדמו אותן מבחינה אישית ומקצועית".

מה המשמעות של בית ספר למשחק לנשים במגזר החרדי בירושלים?

"עבורנו בסטודיו למשחק ניסן נתיב תיאטרון האנסמבל הוא תופעה משמחת ומשמעותית מאוד. אנחנו מאמינים שתיאטרון כזה מאפשר להגדיל את המכנה המשותף בין הקהילות השונות בעיר. הוא מאפשר ביטוי של קולות אישיים ויכולות אמנותיות בקהילה שנתפסת לרוב כאחידה, וגם מוסיף אופק תעסוקתי משמעותי לנשים רבות. לאמנות יש יכולת לגעת במקומות ששום דבר אחר לא מגיע אליהם, ונפלא שהציבור החרדי והחברים בו יוכלו להשתמש בתיאטרון כדי לבטא את עצמם ואת עולמם באופן מעמיק ונוגע".

"שיתוף הפעולה שלנו הוא לא רק עם ניסן נתיב", אומרת מיכאל־פכט. "גם שרת התרבות שלנו עושה משהו מופלא מאז שנכנסה לתפקידה. היא לוקחת אוכלוסיות שהיו בשוליים ולא קיבלו מקום ומאפשרת להן ליצור. משרד התרבות הוא כיום לחלוטין פרו תרבות חרדית ופרו תרבות שוליים. אני גאה שהתפיסה שלה היא לאפשר לכל החלקים בחברה הישראלית ולא רק לשמאלנים מתל אביב. האמת היא שמה שחסר לנו עכשיו זה אולם משלנו שנוכל להופיע בו".

מה רע בבית מזיא למשל?

"אנו מופיעות שם, אבל נאלצות להכניס את הבנות מהחניון כי התמונות שתלויות במבואה לא צנועות".

אלינור, אני חייב לשאול, עם כל העבודה הקשה, לא חבל שחצי מגזר - הגברים, לא יכול לראות את העבודה הקשה שלכן?

"אני לא חושבת שזה נכון. אישה שנמצאת על הבמה היא דבר יפהפה ומאיר. לא שייך שגבר בכלל יראה אותה. אני ממש מאמינה בזה, גם כי אני יודעת איך זה אחרת".

ואם סימונה למשל היתה רוצה שבעלה יראה את הקטע שהיא מבצעת בסיום הלימודים?

"אין שום בעיה. היא תמיד יכולה לצלם את עצמה בסלולרי ולהראות לו בבית".  

עמותת אמנות ואמונה

התחייה האמנותית במגזר החרדי היא כבר כדור שלג שאי אפשר לעוצרו, וגם אף אחד, עושה רושם, אינו מעוניין בכך. מלבד תפקידה כמנהלת האמנותית של האנסמבל, אלינור מיכאל־פכט משמשת גם ראשת חטיבת התיאטרון בעמותה החדשה שמוקמת בימים אלה, שנקראת 'אמנות ואמונה - מרכז לאמנות ברוח יהודית". 

היוזמת והמקימה, עו"ד עמר ינקלביץ', הקימה את העמותה במטרה לקדם אמנים חרדים, גברים ונשים, בתחומי אמנותם. "בשנים האחרונות חל כידוע מהפך משמעותי בתחום אמנויות הבמה במגזר החרדי", מסבירה ינקלביץ', "והולכת וגוברת הדרישה להופעות והצגות ברמה אמנותית גבוהה ומקצועית. בעקבות זאת יש כיום יוצרות ויוצרים חרדים בתחום התיאטרון שפועלים באופן עצמאי ללא תקצוב, תמיכה, הדרכה או ליווי". 

אילו קשיים קיימים למשל?
"האמנים והיוצרים נתקלים לדוגמה בקשיים גדולים ברמה הטכנית. לא קיימים אולמות מופעים ראויים לשמם, ועל כן האמנים נאלצים לשכור חללים לא מותאמים או מאולתרים או להביא את הקהל החרדי לאולמות של תרבות חילונית, מה שגורם לקהל רב להימנע מלהגיע. גם מבחינה תקציבית, לרוב האמנים החרדים אין נגישות או ידע איך וכיצד להגיש בקשות לקבלת קרנות ותקציבים, ואין להם גוף שייצג אותם בפני גורמים ממשלתיים. מבחינה של למידה והשתלמות בתחום האמנות, לא קיימת כרגע מסגרת שתאפשר לאמנים להשתכלל ולהתמקצע בתחום. אף שקיימות במגזר מסגרות ללימודי משחק, בימוי ואמנויות הבמה, לא קיימת תוכנית שתעזור לאמניות להוציא לפועל הצגות ומופעים אמנותיים ותיתן שיעורי השתלמות ועזרה להשתלבות בעשייה האמנותית לאחר הלימודים".