שמואל בוגלר. צילום: ריאן

שמואל בוגלר נולד בכפר בודרוגקרסטור שבהונגריה, הבן התשיעי והאחרון למשפחה יהודית אורתודוקסית בכפר מעורב שבו שלושת אלפים תושבים. "אבי היה סוחר עופות וביצים וימי ילדותי זכורים לי כנעימים. בשנת 42', בהיותי בן 12, אסרה הונגריה על יהודים לעסוק במסחר ומשפחתי עברה להתפרנס מעבודה שחורה. האנטישמיות תמיד היתה מורגשת בכפר שלי, אבל באותה התקופה היא היתה ממש יומיומית.

"בני משפחתי לא היו פראיירים. אם הגוי הרים ידיים אנחנו הרמנו בחזרה. כשהייתי בן 13 פלש הצבא הגרמני להונגריה, ובעיצומו של חג הפסח הגיע כרוז לכפר. הוא הודיע שעל היהודים להגיע לתחנת הרכבת עם 20 קילו מיטלטלין לאדם, כי אנחנו הולכים לגטו. את התפילה האחרונה בבית הכנסת בכפר אני זוכר במיוחד.

"המבוגרים פתחו את ארון קודש, פרצו בבכי והתחננו לביטול רוע הגזירה, אך תפילותיהם לא נשמעו. את המסע לתחנת הרכבת עשינו בשלשות כשגויי הכפר עומדים בצידי הדרך ושמחים לאידנו. נדחסנו לתוך קרונות שלקחו אותנו לעיר המחוז, שבה לראשונה ראיתי חיילי אס־אס. חיינו בגטו צפוף במשך חודש וחצי עד שנלקחנו בקרונות מסע, כמו חיות, לאושוויץ.

"בכניסה למחנה חולקנו לטורים. אמי ואחותי לטור הנשים ואבי, אחי ואני לגברים. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי. זמן קצר לאחר מכן התפצלנו גם מאבי. וגם זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. שלושה ימים היינו באושוויץ עד שנלקחנו למחנה עבודה אחר בפולין למשך שמונה חודשים, שבמהלכם בניתי בונקרים, עקרתי עצים וקילפתי תפוחי אדמה.

"בערב שבועות של שנת 45', בסיומו של מסע רגלי ארוך ומפרך, הגענו למחנה העבודה בוכנוואלד. גילינו שאח נוסף שלנו נמצא שם, והספקנו להביט בו בחטף, ממש רגע לפני שהוא נלקח אל מותו. גם שם היינו שלושה ימים עד הגעת האמריקאים ושחרור המחנה".

בשנת 47' עלה בוגלר לארץ והתאחד עם אחותו, שהיתה לו כאם ועלתה לפני פרוץ המלחמה. "למרבה המזל וההפתעה, בסוף המלחמה נותרנו שבעה אחים. הוריי ואח נוסף לא שרדו את המלחמה, וכמובן בני דודים רבים".

בארץ הצטרף בוגלר לפלמ"ח הדתי, ובהמשך למשטרת ישראל, שבה שירת עד לפרישתו בדרגת תת־ניצב. הוא נשוי, אב לשניים, ויש לו חמש נכדות ושלושה נינים. השנה נבחר להדליק משואה בטקס יום השואה הממלכתי ב'יד ושם'. "כל מה שעשיתי מאז שהגעתי לארץ זו הנקמה שלי בנאצים", הוא מסכם.