האם ובנה. צילום: יואב דודקביץ'

על אחת המיטות בקומה ארבע של בניין הילדים בהדסה עין כרם יושבת אישה צעירה, כשהיא אוחזת בידה תינוק קטן בן שלושה חודשים בלבד. היא טופחת על גבו, מבקשת להרגיע את הבכי שלו

בעוד יום או יומיים בנה ישוחרר מבית החולים, הבית הזמני בו התגוררו השניים בשבועיים האחרונים. הם יעשו את כל הדרך לצפון הארץ ומשם, במבצע חשאי ומורכב, יחצו את הגבול מישראל לסוריה

לפני שבועיים עשו השניים את המסלול הזהה רק בכיוון השני, מסוריה לישראל. הם השאירו מאחור משפחה ועלו על אוטובוס מוקדם בבוקר, מתפללים שלא יתקלו בכוחות עוינים בדרך. המטרה הייתה לקבל אבחנה לליבו החלש והחולה של התינוק, כחלק מפרויקט מורכב בו לוקחים חלק קרדיולוגים לילדים מהדסה, מבתי החולים בצפון הארץ בניצוח של הצבא.

"ידעתי שמשהו חמור קורה"

היא בת 32, אם לארבעה בנים. הגדול ביותר בן 12, הקטן, זה שאיתו הגיעה לישראל, רק בן שלושה חודשים. חוץ מהם יש לה גם ילד בן תשע ותינוק נוסף בן קצת יותר משנה

היא עקרת בית, ומספרת שבעלה מתקשה למצוא עבודה קבועה. הוא עושה כמיטב יכולתו לפרנס את המשפחה, אך המצב קשה. הם גרים בכפר לא רחוק מישראל, אך המחשבה שיום אחד תחצה את הגבול מעולם לא עלתה על דעתה.

זירת הקרבות בסוריה. צילום: shutterstock

"ילדתי את הבן שלי אל תוך השבוע ה־41 של ההיריון", היא מספרת בעודה טופחת על גב הילד שמזמן כבר נרגע. "שלוש דקות אחרי הלידה הוא הפך כולו לכחול. לקחו לי אותו, שמו לו חמצן ולאחר כמה שעות החזירו אותו, ביקשו ממני להניק. כשראו שהוא יונק, אמרו לי שהכל בסדר". 

אלא שעד מהרה הבינה היולדת הטרייה שהכל רחוק מלהיות בסדר. "בכל פעם שהנקתי אותו ובכל פעם שהוא בכה, הוא פשוט היה הופך לכחול. עם הזמן זה הלך והחמיר עד למצב שבו הכחול הפך כהה והאף שלו היה תמיד עם צבע. אני אמא, אני יודעת מתי משהו לא בסדר עם הילדים שלי, וידעתי שמשהו מאוד חמור קורה". 

על בסיס המחשבה הזאת בלבד, קבעה האם הצעירה תור לקרדיולוג ילדים. "אני לא יודעת למה החלטתי שמדובר בבעיה בלב, בדרך שאני לא מצליחה להסביר פשוט ידעתי. אולי זה אינטואיציה אימהית". 

זירת הקרבות בסוריה. צילום: shutterstock

בדיקת הרופא העלתה חשש כי מדובר בחור בליבו של התינוק הקטן, אלא שהבדיקה שנדרשה האם לבצע לבנה היתה יקרה מדי עבור המשפחה. "המזל הגדול היה שהגיע חג הרמדאן והרבה בני משפחה באו לבקר אותנו", היא מספרת. "כל מי שהגיע נתן לנו כסף במתנה. בסוף החג כבר היה לנו מספיק בשביל הבדיקה".

לחצות את הגבול

ואכן הבדיקה העלתה כי לתינוק חור בלב, אך להערכת הרופאים, מדובר היה בבעיה שיכולה להיפתר מעצמה עם הזמן. האם הצעירה לא חשה בנוח עם הקביעה כי החור ייסתם לבדו והעבירה את תוצאות הבדיקה לרופא מומחה נוסף, כזה שנמצא בקשר עם רופאים ישראלים ועם פרויקט "שכנות טובה" של צה"ל, אשר בין היתר מספקים שירותים רפואיים מורכבים לילדי סוריה בתוך גבולות ישראל.

התוצאות שהגיעו מהארץ העידו כי גם הפעם האינטואיציה של האם הייתה נכונה: מצבו של התינוק היה משמעותית יותר דרמטי ממה שחשבו הרופאים המקומיים. "קיבלתי הודעה שיש לי אפשרות תוך כמה ימים לחצות עם בני את הגבול בחשאי ולהגיע לישראל ליום אחד בו יפגוש רופאים ישראלים. ובהמשך אולי גם יטופל על ידם", היא מספרת. "מיד השבתי שאני מעוניינת".

זירת הקרבות בסוריה. צילום: shutterstock

חששת?
"כן, אבל הפחד לא היה שיקול. הדבר היחיד שראיתי לנגד עיני היה להציל את הבן שלי. בשביל הילדים שלי אעשה הכל".

ואיך הגיבה הסביבה שלך?
"פחות טוב ממני. הם הביעו הסתייגויות. לא רק מהעובדה שאגיע לישראל, אלא בעיקר מחציית הגבול ומה שעלול לקרות אם נתפס. בסופו של דבר בעלי השאיר את הבחירה בידיי ואמר לי שאני אקבל את ההחלטה".

שבועיים עברו מאז אותו בוקר בו חצתה האם הצעירה את הגבול יחד עם בנה התינוק. "המעבר התרחש בשעה חמש בבוקר. באוטובוס היו עוד 20 ילדים והאמהות שלהם. המתח היה אדיר. לא נתנו לפחד אפשרות לחלחל כדי לא לשדר אותו לילדים". 

"לא האמנתי שאני נמצאת כאן"

על המבצע היא לא מרבה לדבר. ניכר כי הצורך בחשאיות מובן לה היטב ולא פעם במהלך הראיון, בעיקר כשהיא נשאלת על החיים בסוריה, היא עוצרת לרגע ומנסה לנסח בראשה תשובה שתגן ככל האפשר עליה ועל בני משפחתה

מעבר הגבול עבר בהצלחה והקבוצה הגיעה כמתוכנן לבית החולים פוריה בטבריה, שם פגשו הילדים את המומחים של הדסה. "כשהייתי ילדה דיברנו הרבה על טבריה", היא מספרת כשקולה מסגיר את ההתרגשות שחשה אז, לפני שבועיים כשרק הגיעה לכאן. "אני מבינה שאצלכם טבריה זה שם של עיר, אבל בסוריה זה השם של האגם (הכנרת - נ"ר). לא האמנתי שאני נמצאת כל כך קרוב אליו".

התכנון המקורי היה שכל אחד מעשרים הילדים יעבור סדרה של בדיקות ואיסוף נתונים ויחזור עוד באותו היום לביתו בסוריה. המומחים בארץ יעמיקו במקרים השונים ויזמנו את הילדים חזרה ארצה לקבלת טיפול אישי, בהתאם למצב הבריאותי שלהם

האוטובוס שחצה את הגבול עם 20 ילדים, חזר באופן מפתיע באותו היום רק עם 19. האם הצעירה ובנה התינוק נדרשו להישאר בארץ שכן מצבו של הבן היה חמור אף יותר מההערכות הראשוניות

"הילד אובחן עם טטרולוגיה על שם פלאוט", מסביר ד"ר יוליוס גולנדר, קרדיולוג ילדים בכיר ומתאם הפרויקט מטעם הדסה אשר פגש את הילד עוד בטבריה. "זהו מצב מסכן חיים בו אין מספיק זרימת דם לריאות ובמקרים מסוימים, כמו המקרה הזה, הוא מצריך ניתוח דחוף, תוך זמן קצר החולה ואימו היו על אמבולנס שלקח אותם לירושלים". 

ד"ר גולנדר. צילום: יואב דודקביץ'

"לא הבנתי מה קורה. חשבתי שאחזור עוד באותו יום לביתי, ופתאום אומרים לי שאני צריכה להישאר בישראל ולנסוע לירושלים. אפילו תיק לא היה איתי", מספרת האם. "לא הבנתי מה הבעיה של הילד שלי, אבל מה שאני זוכרת זה שהם אמרו לי שהוא יכול למות. זה לא השאיר לי שום מקום להתלבטות. וככה, בלי תיק ובלי לדבר עם בעלי, עליתי על אמבולנס לירושלים". 

כשהגיעו להדסה עין כרם ייצבו הרופאים את מצבו של התינוק, אז נכנס ד"ר גולנדר לחדר הניתוח למשך שש שעות. "זה היה ניתוח לב פתוח", הוא מספר. "סגרנו חור שהיה בין מחיצות החדרים, נכרת מסתם ריאתי שהיה צר מידי ובוצע שחזור של האזור. מאז עברו שבועיים, שזה הזמן הארוך ביותר בו ילד סורי אושפז אצלנו, ולמרבה השמחה הוא צפוי להשתחרר בימים הקרובים". 

"הרגשתי בודדה ומפוחדת"

בשעות הארוכות בהן היה בנה בחדר הניתוח, אימו ישבה לבדה בחדר ההמתנה. "הייתי מאוד לחוצה והתפללתי בלי סוף", היא אומרת. "אני חושבת שאף פעם לא הרגשתי כל כך בודדה ומפוחדת. לא היה סביבי אף אדם שאני מכירה, הייתי במקום זר ורחוק מהבית ודאגתי לבני. לכן הוקל לי לאין שיעור לראות את הרופא ולשמוע שבני עבר את הניתוח בשלום". 

אלא שהבשורות הטובות היו זמניות בלבד. שכן זמן קצר לאחר מכן קיבלה את ההודעה שהכפר ממנו הגיעה הופצץ בלחימה הפנימית המתרחשת בסוריה. "עברו שבועיים מאז שדיברתי עם בעלי ועם ילדיי. הבנתי מגיסתי שהם הצליחו לצאת מהעיר ושהם בסדר, אבל לא הצלחתי ליצור איתם קשר ואני דואגת להם מאוד", היא מספרת בכאב

בימים האחרונים מכינים את האם הצעירה לכך שבקרוב תשתחרר עם בנה ותעשה את הדרך חזרה לסוריה

את מפחדת לחזור?
"גם הפעם פחד הוא לא אופציה. כמו שהתגברתי עליו כדי להציל את הבן שלי, אני אתגבר עליו כדי להתאחד עם המשפחה שלי".

האם הצעירה מספרת כי התקופה בישראל אינה פשוטה עבורה. במשך ימים שלמים מצאה עצמה בעיקר עם המחשבות, מסתובבת במסדרונות בית החולים ובוכה. מידי פעם ניהלה שיחה עם אחת מנשות הצוות הרפואי דוברות הערבית או עם אמא של מטופל אחר. "אני חייבת להגיד שעם כל הקושי, אני מודה מקרב לב לרופאים ולכל מי שדאג לבן שלי. אני ממליצה לכל מי שזקוק לסיוע רפואי להגיע לפה כי הילדים שלנו הם הדבר הכי חשוב".

יצא לך להסתבובב מחוץ לגבולות בית החולים?
"לצערי לא. ירושלים היא מקום ששמעתי עליו כל כך הרבה, אני מסתכלת מהחלון ורואה את הנופים היפים, והייתי שמחה לטייל בה אבל אסור לי לצאת. אם אצא, אחזור מיד לסוריה.

מה המסר שאת יוצאת איתו מכל החוויה הזאת?
"תמיד הייתי בעד שלום בין העמים והביקור פה אפילו העצים את המשאלה הזאת שלי. שלום תמיד עדיף על מלחמה והשהות שלי בישראל הוכיחה לי שזה אפשרי".