מישל ואחד המיצגים בתערוכה. צילום: רפי קוץ

מבחינה חזותית, עבודת הסיום של מישל יערי במכללת 'אמונה' נראית פשוטה להכנה - ניירות שעליהם כתובים מספרים בעט רגיל. אלא שעבור משפחת יערי, מאחורי כל מספר כזה מסתתרת משמעות. "כל המספרים שעל הלוח מציינים תאריכים, וכל אחד מהם מוטט את אבי באופן איטי וכואב", אומרת מישל.

התאריכים שעל לוח התצוגה הם המועדים הקשים שבהם פיגועי ההתאבדות זעזעו את ירושלים. במהלך שמונה שנים נוראיות, שהחלו באמצע שנות ה־90 ונמשכו עד אמצע שנות האלפיים, ירושלים היתה מוכת טרור. מלבד ההרוגים והפצועים, גם כוחות המשטרה וההצלה נאלצו להתמודד עם התוצאות הרות הגורל של הפיגועים. "אבא שלי הוא חבלן משטרתי. בעקבות הפיגועים והשתתפותו בפינוי הגופות הוא לקה בפוסט טראומה, שמלווה אותו עד היום", היא מסבירה.

שנות הטראומה

שנת 1996 היתה שנה חגיגית בעבור אריאל יערי. הוא החל לעבוד כחבלן משטרתי, ובנוסף המתין להולדת בתו הבכורה. רגע לפני הלידה ושעות אחדות לפני חג הפורים, ב־3 במרץ, אירע אחד מפיגועי הטרור הגדולים שידעה העיר. אוטובוס קו 18 שהיה בדרכו לשוק מחנה יהודה התפוצץ על נוסעיו. אריאל יערי הוזעק לאירוע ונחשף למחזה שכמוהו טרם ראה. "אבא סיפר שבהתחלה הוא לא תפקד, אבל אחרי דקה של הלם הוא הכריח את עצמו להתעורר ולנסות ולטפל במי שהיה בזירה", מסבירה בתו.

תיאורו של אריאל את הפיגוע, שגבה את חייהם של 19 הרוגים, הוא קצר וכואב. "לא הכינו אותנו למה שאנחנו עומדים לראות", הוא מתאר בכתב ידו את הפיגוע הראשון שבו השתתף. "בחצי הדקה הראשונה, לאחר שעליתי מהדלת הקדמית, הייתי בהלם. עמדתי במקום וראיתי את מה שקורה בחלק הפנימי יותר של האוטובוס. התחלתי לחפש את התיקים של הנוסעים כדי לבדוק אם המחבל השאיר מטען נוסף בתוך האוטובוס".

מישל יערי לא פגשה מעולם מציאות נטולת טרור. היא לא התגוררה אף פעם בירושלים אך הרגישה שאביה מביא את הפיגועים אל ביתה. "אומנם גרנו בבית שמש, ולאחר מכן במושב זנוח, אבל היינו מגיעים הרבה מאוד פעמים לירושלים. בכל פעם שהגענו לעיר אבא שלי היה מסביר לנו היכן היה בה פיגוע. גם אם לא רצינו, חווינו את החשש המתמיד מפיגועים".

אריאל בימיו כחבלן. צילום: באדיבות המשפחה

אביה של יערי נקרא אל הדגל במהלך כל הפיגועים הגדולים שאירעו בבירה, תחילה כחבלן מן המניין ולאחר מכן כחבלן מעבדה. "בתפקידו כחבלן מעבדה אבא היה צריך לפנות מהשטח את כל מה שנותר מן האירוע. הוא היה מספר לנו שבכל פעם שהוא נתקל בגופה של ילד או של אימו הוא התרסק", מספרת הבת.

כשהיה יחד עם חבריו החבלנים אריאל התקשה להודות בחולשתו. גם הם סירבו להבין כי נפש האדם איננה מסוגלת להכיל מראות שכאלה בלי טיפול, בוודאי לא בתדירות שבה ירושלים ספגה פיגועי טרור. "אבי וחבריו הרבו להשתמש בהומור שחור כדי להתמודד עם הפיגועים, ואולי כחלק מצחוק הגורל, לאחר כל פיגוע הם היו הולכים לאכול שווארמה", היא מסבירה.

שנים של פוסט טראומה

האסימון בליבו של אביה החל לרדת באיטיות. המשבר הגיע דווקא בתקופת הרגיעה שהחלה בשנת 2004. "כמו תמיד במשברי הנפש, ההתקפים מגיעים רק כשהאדם נכנס למצב של שגרה", מסבירה מישל. "אם במהלך תקופת הפיגועים ובימי האינתיפאדה השנייה אבא אילץ את עצמו לשרוד, בתקופת השקט הוא התחיל לעכל מהי העבודה שלו והתרסק".

ההתרסקות היתה כואבת ואיטית. אריאל התמוטט בהדרגה ויכולתו לתפקד באופן מלא נפגעה, כנראה לבלי שוב. "אבא התחיל לספר לנו יותר ויותר על חוויותיו מזירות הפיגוע, על ריח הגופות השרופות ועל השקט שהשתרר באירוע כשהוא היה מגיע. הוא תמיד היה אומר שהוא לא היה יכול לשאת את העובדה שמתוך הגופות הדוממות צלצלו המכשירים הסלולריים שהפרו את הדממה הנוקבת".

כשהנפש מתרסקת, הראשונים לסבול הם בני הבית. שלושת ילדיו של אריאל ורעייתו הבחינו מיד שאבי המשפחה איננו כתמול שלשום. "הוא הפך להיות חרדתי הרבה יותר. בנוסף, הוא הפך מאבא פעיל שמרבה לקחת אותנו לטיולים לאבא שמבלה חלק ניכר מהיום שלו במיטה ומסרב לנסוע באוטובוסים".

גם בפעולות שנראות לכולנו שגרתיות אריאל יערי התקשה. "כשהיינו רוצים לעשות על האש עם כל המשפחה אבא התקשה להשתתף", משחזרת הבת. "הוא הסביר לנו שהריח השרוף מזכיר לו את הגופות ולכן הוא מעדיף שלא לחגוג איתנו. כשהיינו צריכים לנסוע באוטובוס אבא סירב לעלות איתנו".

מישל עוד זוכרת את הימים שבהם אביה תפקד כרגיל. אחיה החייל ואחותה התלמידה כבר מכירים רק אבא שסובל מפוסט טראומה. "אני יודעת שחלק ניכר מחבריו סובלים גם הם מפוסט טראומה", היא אומרת.

הכאב המשפחתי

כשיערי מביטה בתערוכה שיצרה היא נראית קרובה לבכי וקוראת שוב ושוב את קטעי העיתונות מימי הפיגועים שבהם אביה מופיע, שלא בטובתו

מישל ואחד המיצגים בתערוכה. צילום: רפי קוץ

"אבא זוכר באופן מוחלט את הסיפור של כל פיגוע", היא מספרת. "הוא זוכר את כל התאריכים, את מספר ההרוגים, ואפילו את מה שאפיין כל פיגוע שכזה". 

בגיל 22, כשהיא כבר נשואה וחובקת תינוקת קטנטנה, יערי מרגישה בשלה להתמודד עם הפוסט טראומה של אביה

"לאורך כל השנה האחרונה היה ברור לי שאני רוצה להקדיש את התערוכה לאבא שלי ולהתעמת עם הכאב הזה. הרגשתי שהעימות הזה יכול לשפר את מצבו של אבא ולעזור לנו לשפר את מערכת היחסים בינינו. בעיניי אבא שלי הוא גיבור שהקריב את נפשו ואת משפחתו למען המדינה".

"לעורר מודעות"

אריאל יערי התקשה להבין מדוע בתערוכת הסיום שלה בתו עוסקת דווקא במצבו הנפשי. "לפני שהראיתי לו את התערוכה הוא התקשה להבין מדוע דפים עם תאריכים נחשבים לאומנות", היא מסבירה. "אחרי שהוא הגיע לתערוכה הוא מבין טוב יותר את המטרה של העבודה שלי, והוא אפילו הסכים לכתוב תיאור קצר של תולדות חייו במשטרה".

מצבו הרפואי והנפשי של יערי מתעתע. זרים לא יבחינו כי יש משהו חריג בהתנהגותו, אך בני משפחתו יודעים לזהות כל תנודה נפשית שמתחוללת בליבו. "אבא חווה מדי יום את הטראומה", מספרת הבת. "בכל פעם שהמצב הבטחוני מחריף, מחמיר גם מצבו הרפואי. הימים האחרונים שבהם יש מתיחות בדרום מצליחים לרסק אותו. הוא בוהה בטלוויזיה ומתרגז".

בגיל 49 יערי, שמוכר כנכה, ממשיך עדיין לעבוד במשטרה. בעשור האחרון הוא עבר לתפקיד עורפי והדרכתי. "במשטרה מנסים מאוד לעזור לאבא להתמודד עם הפוסט טראומה. הם מאפשרים לו להדריך חבלנים צעירים, ואפילו מודעים לרצון שלו לישון כל הזמן. שעות העבודה שלו גמישות ומכירות במצבו".

אחת ממטרות העבודה של מישל היא לעורר את המודעות הציבורית למצבן של משפחות החבלנים. "חשוב לי שיכירו בכאב של המשפחות, ובעיקר של נשות החבלנים. לא פעם הן צריכות להתמודד עם המצב המורכב הזה, ולא תמיד יש להן את הכלים ואת התמיכה לעשות זאת. אם התערוכה תעזור לי לשפר את מצבו של אבא ותעלה את המודעות למצב של משפחות נפגעי הטראומה, אני מרגישה שעשיתי את שלי".