גטריידה

פרויקט 'פג תוקף': מי שאחראי על העבודה שבמסגרתה קובצו מבנים שהולכים ונעלמים לספר אחד בשם 'פג תוקף', הוא חנן גטריידה. חנן חי עם משפחתו בקיבוץ קבוצת שילר, שבו נולד בשנת 1945. הוא מטפל בצילום תיעודי של הקיבוץ ואנשיו. במקביל הוא בונה לעצמו מסלול של צילום אומנותי בכמה תחומים ומתעשר בתחום בעזרת קורסים במקומות כמו 'המגמה לצילום של הדסה ירושלים', 'קמרה אובסקורה' ו'סטודיו גברא'. בנוסף גטריידה מלמד צילום במסגרות שונות ומדריך סדנאות צילום לנוער ולבוגרים. משנת 2002 הוא מכהן כחבר בחבר הנאמנים של האקדמיה של בצלאל בעיר.

'פג תוקף' מספר, פרט לירושלים, את סיפוריהם של 70 אתרים לאורכה של הארץ, שהיו פעם 'משהו' ושוקקי חיים והיום ניצבים עזובים, מטים לנפול ולפעמים גם נסתרים מהעין. חלק מהם, במיוחד בירושלים, עומדים לקבל עכשיו חיים חדשים. המועצה לשימור אתרי מורשת קיבלה על עצמה את ההוצאה לאור ו־51 אנשים כתבו את סיפוריהם של המקומות. מעצב הספר הוא האומן מוני בלך, היועץ ההיסטורי הוא ד"ר אבי שושני, ויועץ הצילום הוא גיא רז.

גטריידה מציין במיוחד את מתחמי רשות השידור בירושלים. "בשנה האחרונה של הצילומים התברר שרשות השידור תיסגר וכל המבנים שמהם יצאו שידורי רדיו וטלוויזיה ייסגרו ויינטשו. ראיתי בזה מיד הזדמנות לתפוס מפעל ישראלי ענק ולכלול אותו באוסף המקומות שעבר זמנם. שלושת האתרים שצילמתי בהם - אולפני הטלוויזיה ברוממה, מתחם שידורי הרדיו בהלני המלכה ומתחם השידורים בשרונה תל אביב, היו בין המקומות המרגשים ביותר במסע הזה, מפני ששם ממש ראיתי את הנטישה - נטישה כפויה, ואת האנשים שמכבים את המיקרופונים (כמשל) וסוגרים את הדלת מאחוריהם בעיניים דומעות".

המחצבה שהופכת לשכונה

המתחם: בשנת 1935, עם האצת מפעל הבנייה בארץ ישראל והביקוש הגובר לחומרי בנייה, הוקמה ביוזמה משותפת של חברה אמריקאית וחברת אבן וסיד שבבעלות סולל בונה מחצבה למרגלות הקסטל.

מחצבת אבן וסיד. צילום: חנן גטריידה

מה הסיפור שלו: מי שמכיר היטב את סיפור המחצבה הוא האדריכל והגיאוגרף מיכאל יעקובסון, שמספר כי שורשיה של המחצבה קדומים יותר והמפעל המודרני ששרידיו נראים היום בשטח הוא חלק מהמחצבה העברית שפעלה כאן. העבודה במחצבה לפני כ־80 שנה התבססה על פועלים עברים, ובשיאה הועסקו בה כמאתיים פועלים. לאחר הקמת מבשרת ציון בשנת 1951 החלו חיכוכים בין הנהלת המחצבה לתושבים החדשים, שהתלוננו על אבק, על רעש ועל מכות הדף בגלל פיצוצים. באותה שנה הזדעזעה המדינה מתאונת עבודה שהתרחשה במחצבה והתפרסמה כאסון הקסטל. מחסן חומרי הנפץ ששימש את החוצבים התפוצץ ושמונה פועלים נהרגו.

התושבים החריפו את התנגדותם להפעלת המקום, עד שבשנת 1974 הוצא צו להפסקת העבודה והאתר הושבת לתקופה קצרה.

אלא שרק בתחילת שנות ה־80 הופסקה החציבה באופן סופי. הפועלים עזבו את המקום ומבני המחצבה המרשימים בצורתם ובממדיהם נותרו דוממים. מעברו השני של הכביש עמד, עד לאחרונה, מבנה אבן היסטורי ששימש את עובדי המחצבה והמועצה לשימור אתרים ביקשה להכריז עליו מבנה לשימור. אך מינהל מקרקעי ישראל הרס את המבנה לטובת עבודות קרקע שנדרשו כדי להקים שכונת מגורים חדשה.

ומה קורה עכשיו: במתחם המגרסה בקסטל, ששטחו הכולל כ־290 דונם, מוקמת שכונת מגורים בהיקף ענק של 1,300 יחידות דיור. המבנים ההיסטוריים הוצעו בשעתו לשימור על ידי המועצה לשימור אתרים. המועצה הגישה התנגדות לתוכנית הבנייה הענקית והכינה תוכנית פיתוח חלופית שכללה הקמת פארק אתגרי שהמתקנים והמבנים ההיסטוריים של המגרסה היו אמורים להפוך לחלק ממנו. אלא שחברי הוועדה המחוזית דחו את ההצעה ואישרו את הריסת המבנים. וכך אכן היה. כיום מתבצעות במקום עבודות תשתית רחבות להסדרת דרכי גישה, ניקוז ותיעול לקראת בניית שכונת הענק החדשה של המועצה המקומית מבשרת ציון.

בין הבורסה למפעל החוטים           

הבניין: המבנה של הערוץ הראשון בשכונת רוממה בירושלים.

מה הסיפור שלו: בני עורי, במאי, כתב, עורך, מפיק ומגיש בערוץ הראשון, מכיר היטב את תולדות המבנה, שהפך בינתיים לפצע מכוער סמוך לכניסה לעיר.

אולפן טלוויזיה ברוממה. צילום: חנן גטריידה

הוא מדגיש כי לדעתו זה סיפור אופייני על התייחסות הממשלות לדורותיהן אל הערוץ הציבורי/ממלכתי. מיד לאחר מלחמת ששת הימים החליטה הממשלה להקים את הערוץ. תאריך השידור הראשון נקבע ליום העצמאות ה־20 למדינה, במאי 1968. מרגע זה החל מרוץ נגד הזמן, שנמשך גם למחרת השידור הראשון, כדי לגייס אנשי מקצוע וציוד. בהמשך הוצע למקימי הטלוויזיה, בראשות פרופסור אליהוא כץ, לקבל את מבנה בורסת היהלומים הנטוש ברובו, ברחוב תורה מציון 17 בשכונת רוממה בירושלים. פרופ' כץ הבין, לדבריו, שאם לא ייקח לידיו את המבנה, שלא היה מותאם כלל לצרכיה של תחנת טלוויזיה, הוא ייצא בידיים ריקות. כך, כאשר למעשה הבניין הוא ברירת מחדל, הוקמה הטלוויזיה הישראלית, שבה ניצבו שלושה אולפנים שנתנו מענה חלקי לצורכי ההפקות השונות. רק עם חנוכת אולפן נקדי בבניין החוטים שנמצא סמוך למבנה הבורסה, שגם הוא לא נועד להיות אולפן אלא מפעל לחוטים, נמצאה רווחה מסוימת להפקות הערוץ.

גישה זו, שעל פיה הוענקו בניינים מוכנים לקול ישראל ולטלוויזיה, יצרה קשיים רבים. לדברי עורי, הערוץ הראשון ותחנת קול ישראל לא זכו מעולם לקבל מבנים חדשים שיועדו מראש לצרכים המיוחדים שלהם.

ומה קורה עכשיו: במקום הבניין המיתולוגי ברוממה, שייעלם מן העולם ולא היה מיועד לשימור, מתוכננת שכונת מגורים למגזר החרדי. בסך הכל מדובר בשישה מגדלים של 12 קומות. לצידם יהיו שטח ציבורי פתוח בהיקף של 2.3 דונם ובית ספר. שטח המתחם עומד על כ־19 דונם ובו מתוכננים לקום 288 יחידות דיור. בסך הכל היקף הבנייה למגורים במתחם יהיה 35 אלף מ"ר. הפרויקט ישתלב עם הבנייה המסיבית של העשור האחרון בסביבת רוממה, שהפכה מאזור תעשייה קלה לשעבר לעוד שכונת מגורים צפופה.

בית היתומים הסורי

הבניינים: מתחם שנלר בגאולה, שכולל מספר רב של מבנים שחלקם נעלמים בימים אלה מהנוף.

מה הסיפור שלו: המתחם, שידוע בשם מחנה שנלר, הוקם כבית יתומים בשנת 1860 בידי הגרמני לודביג שנלר, שהיה מיסיונר שנשלח מטעם ארגון שווייצרי לפעול בירושלים.

מתחם שנלר. בית היתומים הסורי. צילום: צילום: חנן גטריידה

שנלר, שהתגורר בבירה והיה מורה בבית ספרו של הבישוף האנגליקני גונט, החליט לבנות בית יתומים, שקיבל את השם בית היתומים הסורי, כדי להציל חלק מאלפי הילדים שנשארו אחרי הטבח המחריד שביצעו המוסלמים והדרוזים בנוצרים בלבנון. כך סיפר איציק שוויקי, מנהל אזור ירושלים במועצה לשימור אתרים, לסופר, לצלם ולאחראי על פרויקט 'פג תוקף', חנן גטריידה.

המוסד הפך ידוע במיוחד בכל הקשור לחינוך הנוצרי במזרח בכלל ובירושלים בפרט. הושם בו דגש על הקניית השפה הגרמנית והתרבות הגרמנית. מוניטין גדול יצאו לו גם בשטח לימודי המלאכה, ומה שהיה מקווה ישראל לחקלאות היהודית היה שנלר לקידום המלאכה בירושלים.

מתחם שנלר משתרע היום על 70 דונם שהיו מיועדים לכיתות לימוד, סנדלרייה, נגרייה, מאפייה, מסגרייה, מחרטה ובית מלאכה גדול לקרמיקה. והיה עוד שימוש יוצא דופן - היתה בשנלר רפת גדולה ובה עשרות פרות חולבות. הבית המרכזי שסביבו חצר נרחבת בנוי בסגנון אירופאי מובהק ובו מגדל שכולל בתוכו גם את הכניסה. גם לאחר הבנייה כיום הוא יישאר.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה הפכו הבריטים את מתחם שנלר למחנה הצבאי המרכזי שלהם בירושלים. המקום בוצר במגדלי שמירה והוצבו בהם מכונות ירייה. כשתם העידן הבריטי בארץ באמצע מרץ 1948 נסגר המחנה והשליטה במקום עברה לחיילים היהודים מחטיבת ירושלים, וכך היה עד לפני יותר מעשור, אז החלה הקמת שכונת המגורים במקום.

ומה קורה עכשיו: במקום בית היתומים ההיסטורי ובסיס צה"ל המיתולוגי, שנסגר סופית בשנת 2017, הולכת ומוקמת כיום שכונת מגורי יוקרה לציבור החרדי מהעשירון העליון. בסך הכל מדובר ב־622 יחידות דיור, שחלקן כבר אוכלסו. כלל המבנים שהוקמו לאחר קום המדינה במסגרת הבסיס הצבאי נהרסו מכיוון שלא היה להם ערך ארכיטקטוני. אך הגרעין ההיסטורי של המבנים המקוריים, שכולל שמונה בניינים, נשמר ומיועד לשיקום ולשימור מלא. הבניין המרכז שבו היו מגורי היתומים מיועד להפוך למוזיאון 'קהילות ישראל', שיכלול גם מרכז מחקרי. ההערכה היא שמדובר בהשקעה רב שנתית של מאה מיליון דולר, שיגיעו מתרומות. עד כה הושקעו במקום חמישה מיליוני דולרים. אגב, בסוף השבוע האחרון נפתח המבנה לציבור הרחב להצצה ראשונה במסגרת אירועי 'בתים מבפנים'.

הפיל המתעורר

הבניין: מבנה נטוש מול הכניסה למושב גבעת יערים בהרי יהודה.

מלון גן חיים. צילום: חנן גטריידה

מה הסיפור שלו: המלון הנטוש בצומת גבעת יערים, מספר האדריכל יעקובסון, נבנה ביוזמתו של המלונאי מרדכי בן חיים, שהיה הבעלים של מלון טירת בת שבע ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. בן חיים הצליח לרכוש זכויות בנייה במקום, ובשנת 1985 הונחה, בטקס רב רושם, אבן הפינה למבנה שנקרא מלון גן חיים, שתוכנן בידי האדריכלים אנדרה קרישו ואדריאן גלבר. הבניין, שתוכנן בצורת האות האנגלית S, הורכב מאגף מרכזי בעל חזית מודגשת, שממנו יצאו שתי זרועות בצורת חצי סהר. הקמת המבנה לא הושלמה כי בשלב הבנייה נתקל היזם בקשיים כלכליים והבנייה נעצרה.

על לוח אבן שנקבע על אחד מקירות המלון מובא סיפורו האישי של בן חיים, שהיה בעברו מלווה שיירות בזמן הקרבות על הקסטל במלחמת השחרור. וזו לשון הלוח: "היה זה ליל אימים ובלהות; מהר הקסטל ניתכת אש תופת על מבואות ירושלים הנצורה, אין יוצא ואין בא והעיר רעבה ללחם וצמאה למים ואין. המשוריין נע בצעדי צב אל הקסטל, המרגמות ממטירות אש ומסביב נשמעות התפוצצויות, נראות תימרות העשן והשיירה מתקדמת לאיטה. באותו לילה נהרג ראש הכנופיות. הקסטל נכבש סופית בידי הפלמ"ח ונפתחה הדרך לירושלים". המבנה עמד בשיממונו כמה עשורים ובידודו מושך אליו דמויות לא שכיחות ופעילויות לא שגרתיות. כמו כן מדי תקופה מסוימת עובר המקום מיזם ליזם והתוכניות משתנות בהתאם.

ומה קורה עכשיו: בדיוק בשבוע שעבר נודע כי רשת המלונות פתאל תשכור את המתחם מהקבלן מוטי לוי ותהפוך את הפיל הלבן למלון ספא יוקרתי. כהוכחה לרצינותה שכרה פתאל את המתחם לתקופה ארוכה במיוחד של 25 שנה. הבנייה אמורה להיעשות בידי הבעלים, שהוא כאמור קבלן.

קול ישראל ברחוב הלני המלכה

הבניין: מבנה קול ישראל ברחוב הלני המלכה במרכז העיר.

מה הסיפור שלו: קול ירושלים, שנקרא מאוחר יותר קול ישראל, התחיל לשדר מהבניין ברחוב הלני המלכה ביוני 1939. איזי מן, עורך, מגיש וההיסטוריון של קול ישראל, הוא אחד האנשים שמכיר טוב מכולם את סיפור המבנה.

קול ישראל. צילום: חנן גטריידה

"בשנים האחרונות", הוא מספר, "קראנו למתחם שלנו ברחוב הלני המלכה פשוט הלני. לא, לא מדובר במלכה ואף לא בנסיכה אתיופית, שאותן לא הכרנו, אלא בבית שלנו. במשך 78 שנים היה המקום עבורנו, עובדי קול ישראל, לא רק מקום עבודה אלא בית עם חצר. החצר חיברה בין חדר החדשות לאולפנים, בין התקליטייה והסרטייה לבין חדרי העורכים, ובחצר באר ועצים - אבן ורוח. כאן עבדנו יחד: טכנאים, עורכים, מגישים, כתבים, אנשי מינהלה וכל מי שהיה לו קשר לשידור ולעבודה עיתונאית. סדרת הבניינים והחצר המשותפת היו עדים לקולות המדינה, והמיקרופונים העבירו אותם הלאה מקול ישראל לכל ישראל. מה שיצא לאוויר מהאנטנה שעל גג הבניין תועד בסרטייה וכמובן נחקק בלב המאזינים, שליוו אותנו לכל אורך הדרך".

ומה קורה עכשיו: כיום המבנה נטוש ואין לגביו תוכניות מאושרות. לפני כשנתיים היתה יוזמה של שר הביטחון דאז, אביגוד ליברמן, להעתיק את תחנת גל"צ מיפו להלני המלכה, אך בסופו של דבר זה ירד מעל לפרק. בכל מקרה מהמועצה לשימור אתרים מציינים כי מדובר במבנה שהוא מונומנט לשימור מלא, ולמעשה לא יהיה אישור להריסת המתחם בכל תוכנית עתידית שתתקבל.