ורד בחדר הכושר. מסע הייסורים שלו אמור להסתיים בקרוב | צילום: האלבום הפרטי

ינואר 2019. עידן ורד, קפטן בית"ר, שנמצא אז בתקופה טובה בקריירה עם ארבעה שערים ונמנה עם הסגל של אנדי הרצוג, מרגיש דקירות כואבות בכף רגל ימין. אף שלא מדובר בכאבים סטנדרטיים הוא אינו מייחס להם יותר מדי חשיבות וממשיך להתאמן ולשחק. גם ביקור אצל כמה רופאים לא העלה שמדובר במשהו מיוחד, פרט להמלצה שוורד יתחיל להשתמש במדרסים שיקלו על התנועתיות של הרגל. אלא שככל שחלף הזמן הכאב התעצם, המדרסים התבררו כחסרי משמעות וורד דרש שישלחו אותו לבדיקת אם־אר־איי שתאבחן את הבעיה.

הדיאגנוזה הרפואית קבעה שוורד סובל מתסמונת ששמה מורטון נוירומה. בתרגום לעברית - גידול שפיר על עצם כף הרגל שגורם לכאבים באצבע השלישית והרביעית שלה. זו פגיעה לא שכיחה, ואם כבר היא מופיעה, זה קורה לרוב אצל נשים (נעילת נעלי עקב גבוה היא זרז לתופעה) וספורטאים שמרבים בריצה.

ורד הבין שאת משחקי הפלייאוף התחתון של בית"ר הוא יראה מהיציע והחל לגבש עם הרופאים המטפלים דרכי טיפול שיחזירו אותו במהירות המרבית לאימונים ולמשחקים. בתחילה נטל קפטן בית"ר שתי זריקות סטרואידים למקום הפגוע. לאחר מכן הוא טופל בשיטת טי־אר־פי, שיטה שבה נלקח דם מגופו (מהזרוע) ומוזרק למקום הפגוע כדי ליצור זרימה דם מחודשת ונקייה לגוף. למי ששאל את ורד על התחושות שלו, ורד הסביר שהוא מרגיש כאילו תקעו לו סכין בכף הרגל בין האצבעות, שהתחושה חותכת אותו עם כל דריכה.

אלא שגם הסטרואידים וגם הזרקת הדם למקום הפגוע לא עשו את העבודה המקווה והכאבים המשיכו להציק, ובייחוד הגבילו את התנועה ומנעו מוורד לשוב להתאמן. בכל האבחנות של הרופאים הרבים שאליהם הגיע נאמר לו שניתוח במקום הפגוע הוא האופציה האחרונה ויש צורך למצות כל מיני דרכי טיפול חלופיות. כל זה עם ההבנה שבארץ עדיין לא נמצא פתרון לבעיית המורטון נוירומה.

ורד ממתין לשינוי וכשהוא לא מגיע הוא מחליט, אחרי שחקר את הפציעה ואת דרכי הפעולה שלה, לטוס לבוסטון, לבית חולים ייחודי ששמו 'מורטון נוירומה סנטר', מקום שמתמחה ספציפית בפציעה שממנה הוא סובל. שם, בבוסטון, מסבירים לקפטן בית"ר שסיכויי ההצלחה של הטיפול שלהם עומדים על 70 אחוז ושאם גם הם ייכשלו במשימה לא יהיה מנוס מניתוח. ורד עובר זריקות בכאבי תופת. הוא לא יודע מה כואב לו יותר: ההשבתה מכדורגל, הגעגועים לאשתו מאי ולבנו רוי, או חוסר המזל שרודף אותו, פעם אחת עם הפציעה המאוד נדירה הזאת בכף הרגל, ופעם שנייה עם פציעה חסרת היגיון נוספת שעבר לפני שנתיים, ששמה ריפלוקס, אז היה מקיא כל מה שהיה אוכל ולא שיחק תקופה ארוכה.

 ורד מניף עם איינבינדר והרוש את גביע הטוטו. צילום: עוז מועלם

אלא שגם המרכז הייחודי בבוסטון, שמתמחה בפציעה הזאת, לא הצליח לפתור לוורד את הבעיה. יום אחרי יום הוא נשאל על ידי אשתו ומשפחתו אם הוא מרגיש יותר טוב אחרי הטיפול בבוסטון והיה כמעט נבוך לענות שהכאבים לא פסקו, שאין אפילו שינוי של מילימטר בעוצמתם. המומחים בבוסטון הבטיחו שבתוך חודש העסק ישתפר, אבל החודש הזה עובר והכאבים ממשיכים להתעקש.

מי שמכיר את ורד יודע שהוא מאוד עקשן, במובן החיובי של המילה. בתקופת מחלת הריפלוקס הוא אמר ש"אנחנו הספורטאים נבנים ומתעצמים מהקשיים והנפילות. זה מה שמשדרג אותנו ומחספס אותנו, לא התהילה והזכיות בתארים אלא דווקא הרגעים הקשים". חדור באמונה הזאת חרש ורד את האינטרנט ופנה ללא מעט אנשים מהענף מקנדה, שבה שיחק בעבר, כדי שייתנו לו עצה. לבסוף הוא מצא מרפאת מומחים נוספת, הפעם בניו יורק, ורכש כרטיס טיסה לתפוח הגדול. בזמן שבית"ר התכוננה למשחק הבכורה בליגה מול הפועל באר שבע וליקקו את הפצעים על הקרע ברצועות הברך של מיכאל אוחנה, עידן ורד, הפנים של המועדון, ארז מזוודה בדרך לעוד פרצודורה רפואית שלא היה מאחל לשונאים שלו.

פופוליסטי מאוד לחשוב שכדורגלנים הם עם נטול דאגות כלכליות, כאלה שמרוויחים בחודש את מה שאדם ממוצע מרוויח בשנה, אבל פרט לכאבי התופת והחשש מהלא נודע כשהוא בגיל הכי בשל בקריירה, ההתרוצצויות האלה בין מרפאות בחו"ל ורופאים מומחים עלו לוורד גם לא מעט כסף. עד כה הוא הוציא מכיסו הפרטי סכום משוער של 40 אלף דולר רק כדי שיימצא הרופא הגואל שימצא תרופה לבוגדנות של כף רגלו הימנית ויחזיר אותו למגרשים.

ההגעה לניו יורק והטיפול במרפאה שם הם אחת החויות הפחות נעימות שאפשר לחוות. אנחנו נכנסים לכל פרט, כי הסיפור הזה צריך להיות שלם ורחב בדיוק כמו מסע הייסורים שעבר ועובר קפטן בית"ר. שם בניו יורק הניתוח מתבצע באמצעות חתך עמוק שפותח לגמרי את האזור הפגוע, מסיר את הגידול השפיר ואז נתפר. מדובר בפרוצדורה של שעתיים, שבסיומה ורד נפטר מהגידול השפיר והחל שוב מסע שיקום מפרך שהצריך בילוי של שבע שעות ביום בחדר כושר ובבריכה כדי להחזיר את הגוף למסלול של ספורטאי, כדי להיות מסוגל שוב לעמוד בעומסים הגופניים של כדורגלן.

בתוך כל תקופת הזמן הזאת ורד גילה את הצד האכזרי של המקצוע, זה שבו ברגע אחד, מאחד שמחוזר על ידי התקשורת והאוהדים, הימים שבהם אתה כוכב, בכל זאת קפטן בית"ר ירושלים, שכחו לגמרי שהוא כדורגלן בכיר ומוביל בליגת העל. פרט לכמה הודעות לאקוניות מעיתונאים עם השאלה המאוד קצרה: "מה קורה איתך? מתי אתה חוזר?" אף אחד לא באמת התעניין בשלומו. היה כמובן החיבוק מחוגג, בניון, אוחנה, רוני לוי וחברים לקבוצה, אבל מחוץ למתחם בית וגן ורד, כואב לומר, הפך בן לילה לכדורגלן עבר בתודעה של האנשים. ממש לא מאור בוזגלו למשל, שתחזק תוכנית ריאליטי תוך כדי שיקום מקרע ברצועות בברך. מי שלא שכח את ורד אלה חבריו לחדר ההלבשה שהתעקשו (במיוחד הקפטן המחליף דן איינבינדר) שהזמין את ורד לפני כחודשיים לפודיום בנתניה להניף את גביע הטוטו בו זכתה בית"ר.

אבל עם כל הכבוד למחוות, המעמסה הנפשית על ורד היתה לא פחות גרועה מהכאב הפיזי. מי שמכיר את ורד יודע שהוא האיש הכי תחרותי בעולם, זה שבמשחקי אימון פנימיים רב עם כולם כדי לנצח, זה שבמשחק זניח של טניס רגל בבית וגן משיג את נקודת ההכרעה, מוריד את החולצה ורץ לגבעות הריקות במתחם האימונים כאילו זכה הרגע בגביע. השקט הזה הוציא אותו מדעתו, שבע שעות של עבודה על הגוף ואז ריק אחד גדול ולילות בלי שינה עם שאלות כמו "למה זה קורה לי?", "האם אחזור לעצמי?" ו"מתי זה ייגמר?" שלא נתנו לו מנוחה. ועוד שאלה מרכזית: "איך ייתכן שעד שבבית"ר יש בעל בית שבנה מועדון מסודר עם שאיפות הוא לא נכנס לארץ המובטחת?". עד כדי כך שכדי להתאזן הוא נעזר בפסיכולוגית, שעל הספה שלה פתח את הלב וקיבל את הכלים, כפי שהגדיר זאת בשיחות סגורות, "להישאר שפוי".

אחרי ההחלמה מהניתוח ורד הצטרף בהדרגה לאימוני בית"ר. הוא סימן וי על שבועיים מלאים במסגרת הקבוצתית בצורה מעוררת כבוד. הצוות הרפואי של המועדון יחד עם הצוות המקצועי כבר הגיע להחלטה שלפיה ורד יהיה חלק מהסגל של בית"ר למשחק מול מכבי חיפה, אותה חיפה שבה שיחק, העיר שבה הכיר את אשתו מאי, בתפאורה מושלמת של 30 אלף אוהדים. ורד היה אמור לעשות את הצעד הראשון בקאמבק, אך כרגיל, גם בנוגע לצעד הזה לכף רגלו הימנית היו תוכניות משלה.

ו־ורד חטף זיהום דלקתי על העצם.

× × ×

הזיהום הזה, שהגיע משום מקום, הצריך נטילה של שמונה כדורי אנטיביוטיקה ביום. הכדורים האלה גורמים לחולשה טוטאלית ומונעים מוורד לבצע פעולות פשוטות. הדבר היחיד שוורד מקיים פיזית הוא להוציא מהגן את בנו הפעוט רוי. כדי להישאר חלק מהמסגרת הקבוצתית של בית"ר הוא מקפיד להגיע לכל אימון יחד עם מגן הקבוצה שי קונסטנטין, שגר בשכנות אליו ומשמש כ'נהגו האישי', כי בגלל הכדורים הוא מנוע אפילו מלנהוג. "עידן מגיע לכל אימון, צופה מהצד, נכנס לחדר הכושר במתחם, עובד רק על פלג הגוף העליון, כי הוא לא יכול לעבוד עם הרגליים בגלל הזיהום, והולך הביתה", אומרים בבית"ר.

תוך כדי המסע התחזק ורד רוחנית והיה אצל כמה רבנים. הוא אמור להיות חלק מהסגל של בית"ר בעוד חודש. בגיל 30, הרגע שבו על פי רוב מגיע שיא הקריירה, ינסה ורד, קפטן בית"ר ואולי האיש הכי משמעותי בסגל שלה מבחינת הפוטנציאל, שעבר מסע מעורר כבוד הרבה יותר מבישול או שער במשחק מכריע, לחזור לעניינים. "אנחנו מקווים מאוד שהסיפור העצוב הזה של עידן מאחוריו ומאחורינו", אמרו השבוע בבית"ר. "אם עידן יחזור לעצמו הוא בוודאות יהיה הרכש הכי טוב בארץ בחודש ינואר. אין אחד בבית וגן ובקרב אוהדי בית"ר שלא התגעגע אליו". רק שלכף הרגל לא תהיינה פתאום שוב תוכניות אחרות.