דסה. צילום: ראובן שוורץ

את נצחון הליגה היחיד שלה העונה השיגה הפועל רעננה נגד בית"ר. 14 משחקים שהם סיבוב שלם פלוס משחק, ורק מול החניכים של רוני לוי יצאה הקבוצה חסרת האוהדים מהשרון כשידה על העליונה. למי שזוכר, זה היה במחזור השני של העונה, באצטדיון המושבה שהיה מלא בשמונת אלפים אוהדי בית"ר, במשחק שבו הצהובים־שחורים שלטו ללא עוררין אבל כשלו ביכולת לגלות את הקשיחות הנדרשת מול המשחק הברוטאלי של רעננה, שלא בחלה באמצעים כדי לצאת עם שלוש נקודות. "אף אחד לא זוכר מה היה במשחק הזה פרט לעובדה שאנחנו אלה שלקחו את שלוש הנקודות", אומר אור דסה.

"אנחנו לא באים בשום משחק לשחק מכוער ולהסתגר, אבל יש לפעמים דינמיקה של משחק ואם קבוצה לוחצת אותנו ומתקיפה אותנו אז צריך להשתמש בכל האמצעים כדי לקחת נקודות. יש לנו היום מאמן חדש, ניסו אביטן, עם תפיסת עולם אחרת, וגם ביום רביעי הקרוב בטדי אנחנו באים לשחק כדורגל ולא להרוס את המשחק".

אתם יכולים להשיג ניצחון שני בליגה על בית"ר?
"למה לא? אנחנו באים לנצח כל משחק, לא משנה מי היריבה ובאיזה מגרש. זה לא מיהירות, פשוט בליגה הזו כל קבוצה חייבת את הנקודות ואנחנו במצבנו אין לנו אפשרות לוותר על שום משחק. אנחנו נלחמים על חיינו ורוצים לצאת לדרך חדשה, ואם זה אומר שבית"ר תהיה הקורבן במקרה זה אז סבבה לגמרי".

דסה ג'וניור קשר כנף, החל את דרכו בגיל שמונה בבית הספר לכדורגל של סקציה נס ציונה, קבוצת הייצוג של עיר מגוריו. בשכונה שלו, בן צבי, היו לא מעט מקרי אלימות, הרבה בגלל קשיי התאקלמות של הקהילה האתיופית. בתקופה הזו התגרשו הוריו ומי שלקח עליו חסות הוא אחיו הבוגר אלי, לשעבר מגן בית"ר והיום בויטסה ארנהיים ההולנדית. בגיל 14 עבר אור למכבי תל אביב, כבש שער אחד בבוגרים מול רעננה, שהחליטה לנסות לצרף אותו לשורותיה.

בדיוק לפני שנתיים, בחלון ההעברות של ינואר 2018, הושאל דסה לרעננה והפך לאחד העוגנים שלה. בקיץ אחרי שנודה על ידי מכבי תל אביב, ואפילו הועבר להתאמן עם קבוצת הבת בית"ר תל אביב בת־ים, אחיו אלי, שיחסיו עם מכבי עלו על שרטון, עשה הכל כדי להוציא אותו מקרית שלום, ובעלי רעננה אשר אלון רכש 80 אחוז מכרטיסו תמורת 200 אלף דולר. 

בתחילת העונה במשחק ההוא מול בית"ר במחזור השני הוא הצטיין, בישל את שער הניצחון של רעננה והוזמן למשחק של הנבחרת הצעירה מול קזחסטן. 

"בכדורגל אתה צריך לעבור כמה תחנות בקריירה כדי להתקדם", אומר דסה, "וכרגע התחנה שלי זו רעננה שהיא המקום הכי טוב בשבילי. אני לא רוצה להישמע שחצן אבל ברור שהמטרה שלי היא לעבור למועדון גדול בארץ ומשם לקריירה באירופה. אין לי העדפות. אני לא חולם לשחק בקבוצה מסוימת בארץ. בית"ר יכולה להיות אופציה נהדרת, כמו מכבי חיפה או מכבי תל אביב או באר שבע, כי כולן מועדונים גדולים. בתקופה של אלי בבית"ר הוא היה גר בירושלים, אז ליוויתי אותו באימונים ובמשחקים, וגם הגעתי להתארח אצלו בירושלים, אבל זה פרק שעבר. אין לאלי איזה רגש מיוחד לבית"ר, רק זכרונות טובים. כשאלי שיחק בבית"ר אמרתי לעצמי שאולי גם אני אגיע לשם יום אחד".

כשחקן מוביל ברעננה, אתה מרגיש אחריות לכך שמנחם קורצקי הלך הביתה?
"בכדורגל, במיוחד בכדורגל הישראלי, הראשון שמשלם את המחיר הוא המאמן, ולצערנו ככה זה עובד למרות שזה לא בהכרח הוגן. מנחם האמין בי מתחילת הדרך ונתן לי את הבמה ואני יודע להעריך את זה, אבל אלה החיים ומאמנים ושחקנים כל הזמן מתחלפים ודרכינו נפרדו. יש לנו עכשיו מאמן חדש (ניסו אביטן; ש"א) ואנחנו צריכים להוציא את העגלה מהבוץ. הרבה דברים לא הלכו לנו השנה, וזה למרות שיש לנו חומר שחקנים טוב. עשו שינוי בעמדת המאמן ועכשיו האחריות שלנו השחקנים גדולה כפליים. עשינו תוצאה טובה נגד מכבי חיפה ובעיקר מעודד שלא ספגנו, אבל במצבנו תיקו הוא כמעט חסר משמעות כי נקודה במשחק זה לא מספיק. נקווה שנמשיך את הקו הזה של השיפור גם בטדי, אבל בתנאי שאנחנו החלק הקדמי נספק את הסחורה גם מול השער".

מאבקי הישרדות ברעננה זה דווקא מלאכה פשוטה. אין קהל על הראש שמלחיץ, היציעים לא רועדים אחרי כל איבוד כדור.
"אני זוכר את התקופה של אחי אלי בבית"ר, כשהקבוצה היתה בתחתית והקהל היה בשיגעון, והשיגעון הזה הביא לבית"ר את הנקודות שהיו חסרות לה כדי להישאר בליגה. זה פועל לשני הכיוונים. קהל יכול לגמור לך את הביטחון ולגרום לך לברוח מהכדור או להרים אותך. במקרה שלנו ברעננה עם מעט אוהדים זה דווקא חיסרון, כי היינו רוצים את הדחיפה גם אם זה מלווה בכמה דברים לא נעימים. בישורת האחרונה של הליגה נצטרך להגיע למצב שאנחנו בחוף מבטחים, ואז אני מקווה שהשאלה הזו לא תהיה רלוונטית".