שטקוס סוגר את השער. מהלך שמסכם 90 דקות. צילום: עוז מועלם

פרק ראשון: "החשמל חוזר לבירה", צעק הדגל הענק שנפרש ביציעי טדי ביום ראשון האחרון. האווירה שקדמה למשחק מול באר שבע היא הישג עצום של משה חוגג, אלי אוחנה ומוני ברוש. בית ספר לניהול ויצירתיות החל ממתחם הפאן זון, דרך הגיטרה של יהודה קיסר (כמה גאוני לשלב את הגיטריסט של זוהר ארגוב ז"ל עם התפאורה של טדי) ועד התחושה שיש כאן אחרי 2,000 שנה מועדון כדורגל שהולם את העוצמות שלו, את הפוטנציאל שלו, את עובדת היותו מותג חוצה מגזרים וערים.

רגע השיא הזה התרחש כשאברהם לוי ומשה דדש עלו לכר הדשא לטקס הוקרה. לוי ודדש הם בית"ר. הם בנו בעמל רב את האימפריה הזו. מגיע להם כבוד לא פחות מאשר לכל שחקן עבר באשר הוא. סוף סוף מישהו, וזה קרה במשמרת של חוגג, הרים את הכפפה ונתן להם את הכבוד הראוי. אגב, במהלך הטקס, שאליו איחר דדש להגיע בגלל פקקים, לחש אלי אוחנה באוזנו של שופט המשחק לירן ליאני "תעכב את המשחק בעוד כמה דקות כי דדש נתקע בפקקים והוא גם מתקשה לעלות במדרגות". ההערה התמימה הזו זכתה לאינספור טלפונים זועמים לבית"ר ולאיגוד השופטים, בטענה 'שיבדקו מה אוחנה לחש לליאני'... הזוי.

לוי. אין לו ספסל. צילום: עוז מועלם

בית"ר נמצאת בימים אלה, בגלל המעטפת שלה, באופטימיות קוסמית. מגיוס ספונסרים בסכומים שחוצים את חמשת מיליוני השקלים במצטבר והיד עוד נטויה, דרך ההכנסות מכרטיס הבית"ריסט שהגיעו כבר ל־1.6 מיליון שקל, ועד מכירת 8,000 מינויים (מספר שיא במונחי הצרכנות הבעייתית של אוהדי בית"ר), ואפילו בזכות אתר אינטרנט מושקע ונקודת מכירה בטדי של מוצרי מרצ'נדייז שעליהם מתנוסס השם 'מועדון כדורגל בית"ר ירושלים' ולא ראשי התיבות .F.L של ארגון אוהדי לה פמיליה. העובדה שאוהדי בית"ר צעקו בסיום בקול אחד לעלי מוחמד את השיר "עלי בוא לפה" היא לא פחות מחזון אחרית הימים.

הפער בין הרצוי למצוי

צר לנו להשבית שמחות, אבל הבאזז העצום הזה וההישגים ברמת ניהול המועדון, שנזקפים כולם לזכותו של משה חוגג והכוורת שלו, הם רק צד אחד (כמעט מושלם) של בעל הבית. כי בצד השני, היכולות המקצועיות ורף הציפיות של חוגג, יש פער עצום בין הרצוי למצוי. חוגג מכוון למקומות 2-1. זה היעד, לשם צריך להגיע. אבל באותה נשימה, של ללכת על הכל (או כמה שיותר קרוב לזה), השבוע בדיאלוג המקצועי עם רוני לוי ויוסי בניון, שדרשו ממנו שני שיפוצים הכרחיים בסגל, חוגג דחה על הסף. לוי ובניון מעוניינים בהחתמת מגן שמאלי זר ובהבאת תחליף ראוי למיכאל אוחנה, הג'וקר של בית"ר ומי שהיה אמור להיות שובר שוויון אבל נפצע. חוגג נחוש בדעתו למנוע הוצאות כספיות נוספות ודורש להסתדר עם מה שיש.

שלא יובן לא נכון, אף אחד לא מתגעגע לפרסונה כמו אלי טביב, שהיה לו ידע מקצועי לא מבוטל ותוך כדי תנועה גם הנחית באגרסיביות את הדרישות שלו מהמאמן (ואפילו לא השקיע שקל אחד לרפואה בפיתוח הצד הניהולי ואיזושהי תשתית למועדון). אבל ככל שחולף הזמן נדמה שחוגג, שהוא אולי כדורגלן מפוספס, לא ממש מבין את המטריה המקצועית. כשבניון ולוי מדברים עם בעל הבית על הבאת מחליף לאוחנה ג'וניור, חוגג שולף להם את הטיעון: "חכו לעידן ורד".

הקפטן, נזכיר, לא שיחק כדורגל מאז חודש מרץ בערך. בתחזית אופטימית, זמן ההחלמה שלו עד שיחזור לכושר משחק מלא הוא באזור דצמבר, וגם זה טפו טפו טפו אם לא יהיו תקלות בדרך. בניון ולוי מדברים על חוסר במגן שמאלי (גרצ'קין לבד לא מספיק, רק במשחק האחרון הוא חטף מכה בקרסול ואם ייעדר אין לבית"ר שחקן אחד בסגל שיכול למלא את מקומו). חוגג עונה: "תשמשו בעידן". למי שפספס, מדובר בילד הצעיר עידן ויינטראוב.

עידן ורד. צילום: אלכס קולומויסקי

חוסר ההסכמה הזה הוא כרגע מינורי - לוי מתפוצץ מרף הציפיות אבל שומר על שתיקה כי לא הוא רוצה להצטייר כמי שמחפש אליבי. את מה שיש לו הוא מסביר לחוגג ולבניון ואוחנה בשיחות סגורות. אז לכם אולי זה נשמע כמו הקטנת רף הציפיות אבל צריך להיות מציאותי: לוי הגיע למשחק פתיחת העונה בלי מיכאל אוחנה, בלי טל בן חיים, בלי עידן ורד, בלי אור זהבי המורחק ועם מגן שמאלי צעיר כמו גרצ'קין. לא אידיאלי, בטח לא סגל של קבוצה שאמורה לתת פייט אמיתי על אליפות כמצופה בחלונות הגבוהים.

במסיבת העיתונאים בשבוע שעבר לפני באר שבע אמר המאמן בדיפלומטיות: "לוקח זמן לעבור מעונה קשה מאוד לעונה מצוינת וזה תהליך. בתוך התהליך הזה המועדון השקיע בשחקנים טובים ואיכותיים, וכרגע יש לנו סגל וקבוצה טובים מאוד והדברים מתחברים בצורה טובה. אנחנו יודעים שעונת כדורגל היא ארוכה ויש עליות וירידות. אליפות? נדבר על זה כשנראה שהעונה מתקדמת ודברים מתחברים ומסתדרים. כרגע זה טיפה מוקדם לדבר על אליפות. חווינו את התחושה הזו כשחקנים. אני מאוד רוצה להרגיש את זה שוב".

בפועל, עד כמה שחוגג פתח את הכיס בקיץ וניסה לשדרג את העסק, פרט לעלי מוחמד, אף אחד מהשחקנים שהגיעו לכאן הוא לא שובר שוויון אמיתי (מיכאל אוחנה לא מוזכר כאן כי לצער כולם הוא פצוע). הבעלים, שבעונה שעברה דיבר על המקומות 3-1 ועל גיא לוזון כיורגן קלופ, רוצה שבתוך עונה אחת בית"ר תקפוץ מקבוצת פלייאוף תחתון שחששה מירידת ליגה עד אזור סוף חודש מרץ למקומות 2-1. איך? רק הוא יודע.

חוגג לא ידע את נפשו מאכזבה במהלך ואחרי המשחק מול באר שבע. העונה שעברה היתה עבורו טראומתית. בימי קליגר, אחרי עוד תוצאה לא טובה הבטיחו לו שבשבוע הבא יגיע השיפור. הוא היה באטרף לנצח את באר שבע כדי לשבור את המעגל הזה וליצור מומנטום אמיתי של שינוי. אם בית"ר תנצח בראשון הקרוב את רעננה ואז את הפועל חיפה בטדי, ויהיו באמתחתה שבע נקודות מתשע, חוגג עשוי להתחיל להשתכנע שצריך ללחוץ על הגז ולאפשר חיזוק. 

רק הגול היה חסר

באר שבע הגיעה לטדי בראשון האחרון כשהיא נופלת מהרגליים בעקבות המסע שלה ברוטרדאם אחרי שהובסה מול פיינורד, הזדמנות כמעט חד־פעמית לנצל את התשישות שלה ולפרק אותה. אבל שני דברים מנעו מבית"ר לעשות את זה: הלחץ הגבוה שהפעילה באר שבע בתחילת המשחק וכפתה על בית"ר להתכווץ וארנסטס שטקוס שתפס יום מופלא.

יהיה זה חוסר הוגנות בסיסית להתחרט עכשיו על העדפתו של איתמר ניצן על שטקוס שכבר היה חתום כאן. שניהם שוערים מצוינים וגם אם לשטקוס יתרון יחסי מסוים על שוער בית"ר, האחרון הרוויח ביושר את האפודה עם סמל המנורה, מה גם, למי ששכח, שגם ניצן שמר במשחק ביום ראשון על שער נקי. קצת מוזר שקיץ שלם מדברים בבית וגן על בעיות בהגנה ודווקא עם רביעייה אחורית מאולתרת מול באר שבע שומרים על שער נקי אבל לא מוצאים את הרשת.

במידה רבה מאוד לוי ובית"ר השיגו שני דברים חשובים מאוד במשחק ביום ראשון (שגול אחד היה הופך אותו לערב מושלם). הראשון: החזרת כוח ההרתעה לטדי. בעונה שעברה כל קבוצה קיקיונית היתה יוצאת מירושלים עם שלוש נקודות. באר שבע חגגה בסיום את הנקודה, מכבי תל אביב וגם מכבי חיפה אמרו בקול ש"יש לבית"ר קבוצה איכותית ומסוכנת". ההישג השני של בית"ר ולוי הוא העובדה שבית"ר, למרות חוסרים בהרכב והלחץ הבלתי אפשרי מהיציעים לצאת מטדי בכל מחיר עם שלוש נקודות, שיחקה כדורגל מסודר וטכני ולא נעקצה בגלל אובסיסיביות יתר להציל את המולדת ולהישאר חשופה.

על סמך יום ראשון כמה שחקנים בטדי הרוויחו לא מעט קרדיט: שי קונסטנטין, אנטואן קונטה ואופיר קריאף, שכל דקה לצד רוני לוי רק משביחה אותו, וכמובן גדי קינדה, שרק העייפות שהכריעה אותו בסוף גרמה לחילוף שלו. בצד זה, קשה שלא להשתגע כמעט מהפער שיש בין הכישרון של לוי גארסיה ברגליים לבין חוסר היכולת הבסיסית שלו למצוא את הרשת. יכול להיות שבבית"ר היו צריכים בקיץ הזה לוותר על פנטזיסט כמו גארסיה או פלומיין, שעושים הכל נכון עד הבעיטה האחרונה, ולשים את יהבם על סקורר, אחד כזה שגם אם הוא לא דריבליסט גדול מביא שערים ופרנסה.

נדמה שבית"ר בלא מעט משחקים תדרוס יריבות נחותות ממנה, אבל בצד זה גם תשלוט בשדה ותתקשה להבקיע.  ביום ראשון במושבה מול רעננה היא תצטרך לאפס כוונות.