לוזון. צילום: עוז מועלם

יולי 2018. משפחת לוזון קוראת לסדר את האחיין גיא מאמן בית"ר ירושלים בעוד התכנסות משפחתית אצל סבתא עליזה בקידוש של ליל שבת אחרי עוד שבוע שבו גאוות המשפחה התקשה למצוא 22 שחקנים ראויים למשחק אימון פנימי בבית וגן.

"נגיד, רק נגיד, שיבוא מיליארדר שיקנה את הקבוצה מאלי טביב", הם שואלים אותו, "ייתן לך כרטיס אשראי ויגיד לך בוא תבנה קבוצה. עזוב את זה שזו פנטזיה. איך בדיוק תבנה קבוצה? הרי הכול יהיה טלאי על טלאי. שחקנים שלא מצאו קבוצה, כאלה שנפלטו מקבוצות אחרות, או סתם שחקנים בשלהי הקריירה שיבואו לעשות סיבוב. ומה אז? הרי כל העכברים ייצאו מהחורים ויגידו: 'נתנו לגיא תקציב בלתי מוגבל והוא בנה קבוצה שלא שווה כלום'. לא יהיו תוצאות וכולם יתהפכו עליך. תברח עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי". לוזון ג'וניור, איש של פאתוס וסיסמאות קרביות, כאילו מדובר לפחות במבצע צבאי מורכב ולא בקבוצת כדורגל, ענה: "אלחם עד טיפת הדם האחרונה". התגובה שקיבל, שסיכמה את הדיון הזה, היתה: "תמשיך ללכת עם הראש בקיר ונראה לאן תגיע". 

הנבואה הזו של משפחת לוזון מגשימה את עצמה בימים אלה אחת לאחת. ההירתמות של אבי לוזון לשמש שושבין העיסקה בין משה חוגג לאלי טביב לא היתה מתרחשת, סביר להניח, אלמלא הדוד הטוב דאג לקריירה של אחיינו. אבל עדיין, זו היתה הירתמות מלאה בחשש, כי הלוזונים ראו את הנולד. כמו אבא שיודע שממערכת היחסים של הבת שלו עם בן הזוג שלה לא ייצא הרבה חוץ משברון לב, אבל יוצא מגדרו כדי לתמוך בה

ערבי השישי האלה אצל סבתא עליזה הם גורם מעצב במשפחת לוזון, וכפועל יוצא בכדורגל הישראלי. שם מתקבלות החלטות, שם סיעור המוחות מוליד מציאות. כשאתם מדברים בשישי בערב, אצלכם בבית זה המורה של הילדים שלכם בבית הספר, אצל סבתא עליזה השמות הם אנדי הרצוג, שינו זוארץ, משה חוגג ויוסי בניון

במשפחת לוזון בטוחים שגיא נפל בבית"ר, ולא באשמתו של אף אחד למלכודת של הנסיבות. במצב עניינים רגיל אין סיכוי שהיה בונה סגל כזה, אין גם סיכוי שהיה מתפשר בעמדות כאלה ואחרות. אבל בית"ר נבנתה, אומרים במשפחה, כמו קניות שעורכים רגע לפני כניסת השבת, חוטפים מכל הבית ליד, רק שיהיה אפשר לעבור את זה איכשהו. מחשבה, תכנון, מחירים זולים והיצע גדול הם לוקסוס שלא רלוונטי נוכח המציאות

בשבועות האחרונים השיחות סביב שולחן השבת בין גיא לוזון לבני משפחתו הן מאוד ישירות. הם לא חוסכים ביקורת, לא עושים לגיא את החיים קלים. הביקורות כלפיו כמובן באות ממקום של דאגה, של ניסיון לתמוך, אבל אף אחד לא מנסה לשוות לשיחות האלה נופך דביק של 'אתה הכי גדול בעולם ואף אחד לא מבין כלום'. בדיוק להפך. הם שואלים אותו למה התפשר על ערן לוי? איך הסכים לשים את המפתחות של הגנת בית"ר בידיים וברגליים של טל בן חיים, שכבר לא נמצא בשיאו בלשון המעטה? למה לעזאזל לא עמד מול חוגג ושות' והסביר להם שהרצון שלהם לבנות פה קבוצת כוכבים נוצצים אינו עולה בקנה אחד עם האני מאמין שלו, שמדבר על קבוצה מאוזנת, שבה בכל תפקיד יש שחקנים שמסוגלים לספק את הסחורה, במקום כאלה שהם שמות מפוצצים אבל ריקים מתוכן, שלא לדבר על חדר ההלבשה הנפיץ שייאלץ להסתדר איתו? לוזון, ייאמר לזכותו, אינו אומר מילה אחת רעה על השחקנים שלו גם בשיחות עם הקרובים לו ביותר. הוא פוטר אותם במילים: "הכול בסדר. אני חזק".

החוזק הזה נעלם כלא היה לכל אורך ההתנהלות מול חוגג, כשבית"ר נבנתה החל מאמצע אוגוסט. אנשים שקרובים ללוזון ג'וניור, במיוחד מעולם הכדורגל, טוענים שכושר העמידה שלו, היכולת להטיל וטו על מהלכים שאינם קובלים עליו, נפגעו אנושות בעקבות הכשלונות בהפועל תל אביב ובמכבי חיפה. מול ההנהלה של האדומים לוזון תמיד היה מבטל בתנועת יד כל מיני המלצות ורעיונות שניסו להנחית עליו, וכך היה גם מול יעקב שחר והגוורדיה שלו. לוזון היה כל כך קשוח בהתנהלות שלו מול הנהלות, עד שסירב לחתום אצל אלי טביב לפני שנה וחצי בגלל שידע שטביב יתערב לו. הוא גם פסל על הסף פעם אחר פעם המלצות לזרים שקיבל ממערך הסקאוטינג במכבי חיפה. המשפט "אני המאמן ורק אני קובע" היה נר לרגליו.

אלא שלוזון מודל 2019/2018 חשוף ופגיע. העמידה על עקרונות נסדקה אצלו אחרי שגם הוא מבין, בצורה מפוכחת ואמיתית, שבית"ר היא כנראה הצ'אנס האחרון שלו בתקופת הזמן הקרובה לאמן מועדון גדול. הקבלות לעניין הזה לא חסרות. ברק בכר בנה את האוטוריטה שלו עקב בצד אגודל עם שלוש אליפויות ברציפות. כך גם יוסי אבוקסיס בבני יהודה, שהוא במעמד חסין נוכח מערכת היחסים שלו עם הבעלים ברק אברמוב וההישגים המקצועים שלו בקבוצה. השנתיים האחרונות בהפועל תל אביב ובמכבי חיפה הקהו את הקשיחות שלו מול הנהלות, הפכו אותו במילים של השכונה ליותר מכיל ויותר זורם, יותר גמיש. אחד האנשים בבית וגן הקביל את זה לכוכב שמשתקם אחרי פציעה ארוכה: "מנטלית ופסיכולוגית הוא ייכנס לתאקלים יותר בזהירות או יימנע מהם לגמרי. גם אחרי כל כאב קטן ברגל הוא יתחיל ללכת אחורה או להיות פסיבי. ככה זה גם מאמנים. כשההצלחה לא מגיעה הביטחון יורד וההתנהלות היא ממקום הרבה יותר למטה בפירוש לא מלמעלה, אפילו לא בגובה העיניים". 

לוזון גם קיבל מסרים מרומזים מבני המשפחה שאחרי ההפסד לקרית שמונה הציעו לו לעשות לו נפשות אצל משה חוגג, להסביר לבעלי בית"ר למה אסור לו לגעת במאמן. כאן לוזון כבר נעמד על רגליו האחוריות: "אוי ואבוי אם מישהו מכם יתערב. אני לא צריך סנגורים. מה שצריך לקרות יקרה. אני לא מחפש שמישהו ידאג לי. אני ילד גדול".

× × ×

שחקן בבית"ר, בכיר וותיק, אמר השבוע שברמה של ידע לוזון כנראה מאמן הרבה יותר טוב מקודמו בתפקיד, בני בן זקן. סביר להניח שבחומר התיאורטי לוזון הוא אחד המאמנים המובילים בארץ. "אבל", מסביר אותו שחקן, "צריך גם תכל'ס. לוזון לא מצליח להנחיל לנו את מה שהוא רוצה ולהפוך אותנו לקבוצה שהוא היה רוצה שנהיה". אותו שחקן ושחקנים ואחרים, רובם, מספרים על מקרה אחד לפני אחד המשחקים שלוזון קלט שני שחקנים שלו מחויכים. "זו לא שכונה. תמחקו את החיוך ותהיו רציניים", נזף בהם. "ההערות האלה מייצרות אנטי", אומרים השחקנים. "תן לנו לפרק את המתח שלנו לפני משחק כראות עינינו. מה זה עניין שלך?" שואלים שם.

וקיימת כמובן המנטרה הקבועה בבית וגן, שהפכה לחיקוי אצל השחקנים, והיא הנטיה המוגזמת של לוזון להגיד אחרי הפסדים "זה לא חוג כאן. לא תהיה כאן שכונה. אנשים לא ילכו במגרש. מה שקרה (אחרי כל הפסד; ש"א) לא יקרה יותר". שחקנים כאמור הפכו את העניין הזה למערכון. "אנחנו יודעים שזה לא חוג. כמה אפשר לחזור על זה?" הם אומרים.

אבל בצד הדברים הדי זניחים הללו, שחקנים אומרים: "גיא לא מאמין בנו. למה שאנחנו נאמין שהוא מסוגל להוציא את העגלה מהבוץ? שוב, הוא מאמן טוב וחרוץ אבל נראה שזה גדול עליו. אם חודש וחצי עובדים באימונים על זה שהקשרים חוזרים בספרינט אחורה כשהיריבה עם הפנים לשער ושחקנים תופסים עמדות ולא הולכים אחד על אחד וכל הגולים שאנחנו מקבלים זה בהתקפות מעבר ובמצבים נייחים, שהם שני הדברים הכי חשובים במשמעת טקטית, אז משהו כאן מקולקל. המאמן לא רואה שהשיטה הזו לאפשר מסירות עומק של ההתקפה היריבה עולה לנו בגולים? הוא לא מבין שלצעוק כל היום 'כל אחד ייתן פה מאתיים אחוז, אוי ואבוי אם לא' זה משפטים של גולסטאר, לא של מועדון גדול בכדורגל הישראלי? אנחנו ערב המחזור השביעי. מישהו יכול לאפיין את שיטת המשחק שלנו?"

כדורגלנים זה עם בוגדני. הם יתחבאו מאחורי המאמן בכשלונות ויקצרו את התהילה בהצלחות. אבל ללוזון יש פער שהוא לא מצליח לסגור וזה עלול לעלות לו במשרתו. אף אחד מאנשי בית וגן לא מסתכל עליו כעל מורה דרך, מישהו שאפשר ללמוד ממנו. וזה לא שאין מה ללמד. יש לו והרבה, הוא פשוט לא מצליח לעשות את זה. או בגלל שבנה סגל שמורכב מאנשים שבטוחים שהם יודעים כבר הכול על כדורגל, או בגלל שחלק גדול מהם בז למאמן, או בגלל שהמעבר ממה שרואים בווידאו ובדפי השרטוט לכר הדשא נתקע בדרך.

משה חוגג שהשווה את לוזון ליורגן קלופ צריך לעבור על הביוגרפיה של המאמן הגרמני. שם העיד כל מי שעבד עם מאמן ליברפול ש"יש לו אינטליגנציה רגשית גבוהה. עובדים צעירים במועדון, לא רק שחקנים, מבקשים ממנו עצות לחיים בגלל היכולת שלו להתחבר לאנשים, להגיע ללב שלהם ולגרום להם להאמין וללכת בדרך שלו על עיוור". זה ההבדל האמיתי בין לוזון לקלופ. לא המוצא, לא הקבוצה, גם לא הצבעים של ליברפול ובית"ר.           

× × ×

לוזון בטוח שהשיוך המשפחתי גורם לו, לפחות ציבורית, רק נזק. השנה בחיפה לימדה אותו שיש הרבה אנשים בעולם הכדורגל שמחכים לו בפינה. אולי בגלל שהוא באמת הגיע מהתחום, כלומר הוא לא שחקן עבר והשיוך המשפחתי פתח לו את הדלת לעולם האימון. אולי בגלל הישירות המוגזמת ("כשנבחרת ישראל תנצח את אנגליה בדוקים תגידו לנכדים שלי שיתקשרו אלי", דברים שאמר אחרי נצחון הנבחרת האולימפית תחת הדרכתו על נבחרת שלושת האריות). גם תנועות הידיים אחרי גולים, שפת הגוף המוגזמת והקפיצות על שחקנים אחרי גולים, שבתקופה בבלגיה הפכו לסימן ההיכר שלו, לא מוסיפות לו נקודות זכות, וגם התחושה שאחרי משחקים לוזון רואה דברים אחרים לגמרי ממה שהצופים והפרשנים ראו הרגע במו עיניהם.

הבעיה היא שלוזון לא מנסה לשקר או לערבב אף אחד. הוא פשוט נאחז בכל נקודת אור קלושה ומציין אותה. הוא לא המאמן הראשון שעושה את זה. אחרי הפסדים של הנבחרת לואיס פרננדז היה מציין שהקבוצה שלו ניצחה במחצית השנייה 0:1, אף שהתוצאה הסופית היא הפסד 3:1. ניר קלינגר אמר אחרי זכייה בגביע הטוטו שהפועל חיפה זכתה בתואר וכן הלאה. לוזון מנסה להיות אמיתי עם עצמו ועם הסביבה, אבל לא כל כך מצליח.

בקשר להנאה שיש לכל אנשי המקצוע לנגח אותו, לדעתו, הרי לוזון מקפיד להזכיר לא פעם שהוא, להבדיל מהמאמן הנוכחי, היה עם עשר נקודות משישה מחזורים בתקופה המקבילה בעונה שעברה וכל העולם ואשתו שמו אותו על המוקד וניסו לשחוט אותו בשיטתיות. "אוהדים נהמו לעברו, קיללו אותו, שרקו לו בוז, עשו הכול כדי לגרש אותו מחיפה. השנה הקבוצה נראית הרבה יותר גרוע, וכל פרשן של שקל וחצי אומר שהקבוצה משחקת טוב, שיש מהפכה של צעירים ושלחיפה יש עתיד. אין מה לעשות, כשמדובר בגיא הוא משלם מה שאנחנו קוראים 'מס לוזון'", אומר מקורב למאמן.

החברים של לוזון טוענים שאף אחד אינו טורח להזכיר את עיי החורבות שקיבל המאמן ביום שהגיע לבית וגן, את העובדה שבית"ר נבנתה בחיפזון טלאי על גבי טלאי ואת הדבקות של לוזון להישאר במועדון בלי שום תנאים מוקדמים וההסכמה (בהנחה שחוגג לא היה מגיע) להקריב את הקריירה שלו. "אנשים לא יודעים שלגיא היו הצעות על השולחן משלוש קבוצות מליגת העל והוא כל הזמן אמר: 'אני רוצה את האטרף של בית"ר, את השיגעון שם, את התשוקה והפנאטיות שיש בטדי לאנשים כלפי הקבוצה שלהם וכלפי כדורגל'". 

אבל לוזון כנראה לא מבין שטובים ממנו עשו צעד לאחור בקריירה כדי לבנות את עצמם מחדש במקום להתעקש על קבוצה גדולה בכל מחיר. רוני לוי, אחרי הרומן עם מכבי חיפה בקדנציה הראשונה, הלך למכבי פתח תקוה ומכבי נתניה כדי להמציא את עצמו מחדש. דרור קשטן, אחרי שורה של זכיות באליפויות וגביעים, הלך להפועל רמת גן ומכבי פתח תקוה כדי להתחיל את הספירה מחדש. גם אלישע לוי לא חיכה יותר מדי אחרי עזיבת הנבחרת ומיהר לחבור ללוזונים כמאמן מן המניין בליגת העל. "מגיע הרגע בחיים של מאמן לחשב מסלול מחדש. לרדת ברמה כביכול כדי לרשום הצלחות שיחזירו אותו להיות מועמד לגיטימי אצל הגדולות. כישלון מתמשך בקבוצות הגדולות הורס לך גם את הסיכוי אצל הקטנות ואז אתה נשאר קירח מכל הכיוונים", מסביר מאמן בכיר בליגת העל

× × ×

לוזון יודע ש־90 הדקות ביום ראשון באשדוד עלולות להיות מופע הפרידה שלו מבית"ר, אולי גם מכה שתגרום נזק בלתי הפיך לקריירה שלו שפעם היתה מבטיחה. אם זה יקרה (ונראה שאם זה לא יקרה ביום ראשון זה יקרה בשבוע הבא או בשבוע שלאחריו), ייאמר לזכותו שהוא לא מנסה להיתלות בדברים שאינם קשורים כדי לשמור על עצמו. הוא שומר על השחקנים שלו עד כמה שאפשר, הוא לא מתחבא מאחורי הקיץ המסויט שעבר המועדון. השבוע בהתבטאות נדירה לגבי מצבו במועדון אמר מאמן בית"ר שבסופו של יום, הדבר היחיד שיקבע את עתידו אלו הנקודות שאיתן יחזור הביתה בסוף כל משחק. והוא יודע שניצחון באשדוד הוא הדבר היחיד שנלקח בחשבון. הקשיחות כלפי חוץ והתשדורת שהוא לא סופר את הכותרות ואת השמועות לגבי מעמדו אינן מדויקות בעליל. 

האנשים הכי קרובים אליו אומרים שיותר מכל אוהד ומכל שחקן ומנהל, הוא לוקח ללב את מצבה של בית"ר. הוא השיל כמה קילוגרמים ממשקלו, הוא עצור ועצוב. את כל התסכול הזה הוא מוציא בעבודה סיזיפית מסביב לשעון כדי לסדר את הקבוצה שלו. הדבר שהוא הכי חושש ממנו הוא שבאמצע השבוע הבא תיכפה עליו חופשה מאונס, כי למרות תנאי הפתיחה האיומים, למרות הסגל הלא מאוזן בעליל, ולמרות התוצאות המביכות, גיא לוזון, אם יפוטר, משמע שהפסיד במערכה של מה שהיה אמור להיות הסמל המסחרי שלו: היכולת לקחת קבוצה של אנשים ולהדביק אותם בתשוקה, בחריצות ובאובססיה שלו לנצח. זה הרבה יותר חמור מכישלון של הקדנציה שלו בבית"ר, כי אחריה בטח יהיו לו מקומות עבודה אחרים. השאלה היא אם ישכיל להחזיר לעצמו את הכישרון למגנט אליו את השחקנים.