צילום: ראובן שוורץ

16 נקודות מ־18, יחס שערים של זכות 3:12 בששת המשחקים האחרונים, מאה אחוזי הצלחה בסיבוב השני. ופתאום משום מקום בית"ר בעיני הפרשנים היא המרעננת הרשמית של הליגה. ועדיין, כל ניסיון לחלץ ממישהו מאנשי בית"ר את המילים אליפות זוכה להדיפה גסה מצידם. הראשונים להעביר את המסר של 'אליפות כרגע לא בלקסיקון' הם רוני לוי ויוסי בניון. שניהם יודעים מהי קבוצה אלופה. זו קבוצה שיש לה את אוחנה ופישונט, או עטר וברקוביץ' או אלירן עטר ודור מיכה. בית"ר לא שם. זו קבוצה עם סגל מוכשר מאוד שעדיין רחוק מלהיות בשל לתואר.

בניון ולוי זוכרים מצוין איך בתחילת העונה, לפני המחזור הראשון, חוגג דיבר על אליפות ויצר שלא בכוונה קטסטרופה של שחקנים שפוחדים מגודל המעמד, שהלחץ מכריע אותם, שהם מבוהלים. הלקח נלמד ולאף אחד אין כוונה לחזור על הטעות הזו. יתרה מכך, לוי ובניון מעבירים מסר לא ישיר לשחקנים שלהם שלפיו הם צריכים להרוויח את הזכות להיות מוזכרים בנשימה אחת עם מכבי תל אביב ומכבי חיפה כמועמדים אמיתיים לתואר.

משהו בסגנון: "תנצחו את קרית שמונה, תקוו לתוצאה טובה ביום שני בסמי עופר בין הקבוצה של איביץ' לזו של בלבול, ואז נחשב מסלול מחדש ונדבר על שאיפות. עד אז אנחנו נדבר במגרש", כמאמר הקלישאה.

הניצחון הגדול של לוי הוא בהצלחה שלו להפוך את חדר ההלבשה לכזה שסר למרותו לחלוטין. בגלל זה קינדה אומר: "אליפות? אנחנו לא שם", ושלומי אזולאי מבהיר: "אליפות היא מילה גסה". אבל זה לא מה שלוי ייקח איתו אם העסק בבית"ר ימשיך להתרומם. מה שהוא כן יכול להתבשם ממנו זו העובדה שהוא הפך את בית"ר לקבוצה שהיא הרבה יותר גדולה מסך חלקיה, משפט שבתחילת העונה היה הזוי עד מגוחך. לוי יודע מצוין שהחומר שיש לו הוא לא החומר שממנו קורצו קבוצות אלופות כאמור.

בחמשת המחזורים הראשונים של הסיבוב הראשון, אחרי 4 נקודות מ־15, כולל תבוסה כואבת למכבי תל אביב בבית, לוי החליט להעלות את הקבוצה שלו על שולחן הניתוחים ולראות איך הוא ממקסם אותה. מאז זה לוי אחר. אחר ממה שהכרנו במכבי חיפה או בקדנציות הקודמות בבית"ר, במובן הזה שבמקום להתפוצץ מעצבים על חוסר באיכות הוא מנסה להוציא את המאה אחוז מכל אחד. זה הצריך ממנו שינוי מוחלט בתפיסת העולם שלו בחדר ההלבשה. פעם לוי היה חסר סבלנות בצורה קיצונית, התייחס לדברים כמו מפקד בסיירת מובחרת.

בפורמט הזה אם אתה לא הכי טוב שיש, אין לך מקום. בבית"ר העונה הגישה היא שאתה לא חייב להיות העיפרון הכי מחודד, אבל אתה כן חייב לרצות ללמוד, להיות צייתן ולהתנהג כמצופה ממך. עובדתית, חדר ההלבשה של בית"ר הוא הבריא ביותר שהיה כאן בשנים האחרונות. כאן, בניגוד לעונה שעברה כשערן לוי ומאור בוזגלו רבו על מי יבעט בעיטות חופשיות, אף אחד לא מתווכח כששלומי אזולאי מבקש לבעוט פנדל מול מכבי תל אביב או פלומיין מול אשדוד, וגם כששניהם מחמיצים אף אחד לא מטנף אותם.

אם לפני שנה-שנתיים אחד כמו פרדי פלומיין היה מקבל מרוני לוי הסעה לנתב"ג אחרי הפרות של הוראות טקטיות, הפעם לוי בחר לנסות לקחת אותו כאתגר וכפרויקט והעלה אותו למסלול. אותו דבר לגבי קינדה, שפתאום מגלה שבכדורגל אפשר לעשות מה שרוצים על המגרש אבל במקביל גם את מה שהמאמן מבקש, וזה מצליח. או וארן, שיובש עד שהבין מה המאמן רוצה ממנו ובשבועיים האחרונים הוא חלק מהרוטציה.

אבל יותר מכל, בצד כמה נפילות (איפה עוד חלוץ? למה אין מספר 6? מה זה הבלמים האלה והמגינים האלה?) יוסי בניון יחד עם לוי יצר תמהיל של שחקנים שהם רעבים. מאוד רעבים. החל מהקיץ קינדה מת להוכיח שהוא שווה את הסכום שחוגג שילם עליו והוא כבר לא הילד מאשדוד שכלום לא יוצא מהפוטנציאל שלו. גרצ'קין ומגבו ושלום אדרי יודעים שכישלון בבית"ר יחזיר אותם לשידורי ערוץ הספורט בימי שישי או גרוע מכך. לאיתמר ניצן סוף סוף יש הזדמנות להשיג משהו בקריירה בגיל 32.

לוי גארסיה רוצה להראות שהוא יותר גדול מכמה גולים בשממה של קרית שמונה, ושלומי אזולאי להסתובב יום אחד ליציע המזרחי ולשמוע מקהלה של אלפים קוראת בשמו. בקיצור, כל התשוקה הזו שאתם רואים בבית"ר נובעת משתי סיבות עיקריות: מלחמה של כל אחד משחקני בית"ר על הקריירה שלו, ומאמן שלקח חבורה של ילדים והצליח להפוך אותם לגברים שרק בסיום העונה נדע מהי תקרת הזכוכית שלהם.