חוגג. אין תמורה בעד האגרה. צילום: עוז מועלם

במהלך המשא ומתן של משה חוגג עם אלי טביב היו לא מעט אנשים שלחשו באוזנו של בעל הבית המיועד של בית"ר שהוא בדרך לרכוש את המותג הפופולרי במדינה. "אתה לא תצליח ללכת ברחוב", אמרו לו. "תהיה יותר מחוזר ואהוד מראש הממשלה בנימין נתניהו", הדליקו אותו. "עם השקעה נכונה, וקבוצה שתרוץ לכל התארים, טדי, על כל 30 אלף המושבים שלו, יהיה קטן עליכם".

חוגג הוא אדם רציני. הוא בודק לעומק את העסקים שאליהם הוא נכנס. בדיקה אחת שערך גילתה לו שהפוטנציאל הכולל של אוהדי בית"ר עומד על 400 אלף אוהדים. בדיקה נוספת שערך העלתה ששמה של חברה שיתנוסס על חולצות שחקני בית"ר (ספונסר ראשי או משני) יותר אפקטיבי משלטי חוצות באיילון, פרסומות בערוץ שתיים, או 'פיקים' של פריים טיים עתיר רייטינג בכל אחד מערוצי הטלוויזיה. בכל פרמטר אפשרי הסימנים היו ברורים: חוגג בדרך לרכוש תרנגולת שמטילה ביצי זהב. הוא רק צריך לדעת לטפל בתרנגולת הזאת נכון, והשמיים הם הגבול.

שנה וחצי אחרי, ובעל הבית יוצא מדעתו נוכח העובדה שאין תמורה בעד האגרה. יש לו בטן מלאה על אוהדי בית"ר, אלה שלא מגיעים למשחקים וגורמים לו להביט בעיניים כלות במושבים הריקים בטדי הכניסו אותו לאטרף. "אין היום דבר אחד שמשתווה לטירוף, לעצבים ולכאב של בעל הבית כמו העובדה שאוהדי בית"ר לא מגיעים למשחקים. אם יש משהו שעלול לשבור אותו ולגרום לו לזרוק את בית"ר בסופו של יום זו כפיות הטובה שהוא מרגיש מכיוון הקהל", מסבירים מקורביו.

האמת צריכה להיאמר: המספרים שראה חוגג בבדיקה שערך במשך חודש וחצי לא גירדו את הפוטנציאל. המספרים של הקהל היו שווים פחות או יותר בשנתיים־שלוש האחרונות ובתקופה שלו בבית"ר. אבל האמונה ביכולת שלו להפוך את בית"ר מקבוצה גדולה למועדון גדול יחד עם הסנוור של האור בעיניים מהסקסיות שמביאה איתה הבעלות על קבוצת כדורגל דחפו אותו לעיסקה.

חוגג עדיין לא בשלב של להרים ידיים ולזוז הצידה. אבל כל מי שבית"ר חשובה לו, ומספיק ותיק, מתחיל לגלות אצל הבוס הנוכחי את אותם תסמינים שהיו מנת חלקם של קובי בן גור, גד זאבי, מאיר פניג'ל וארקדי גאידמק. בן גור, למי שזוכר, הרגיש בשלב מאוד מוקדם שהוא נקלע לג'ונגל וניסה לנוס ממנו כמה שיותר מהר. זאבי הבין בתוך פחות משנה שאהוד אולמרט הוליך אותו שולל והעיף את הקבוצה יחד עם 55 מיליוני שקלים לבית המשפט (אגב, חובה לציין שאולמרט הציל את בית"ר מאבדון וראוי לכל המחמאות - התחושה של זאבי היא שלו בלבד). הדברים האלה היו נכונים גם לגבי מאיר פניג'ל ושות', שאולמרט הטריח את עצמו עד ניו יורק, לחתונת בתו של מאיר לוי, וסירב להתפנות מהתפוח הגדול עד שלא קיבל הבטחה מהנוכחים שהם ירכשו את בית"ר. אחרון חביב היה ארקדי גאידמק, שאחרי 380 מיליון שקל שזרק לטובת 8,000 קולות בבחירות לראשות העירייה אמר בשלב מסוים: "לא מגיע לכם. אמרו לי שאוהדי בית"ר זו כמות האנשים הכי גדולה בארץ, אבל מתברר שזו פיקציה".

אלה המילים פחות או יותר שחוגג משתמש בהן בימים אלה. "כנראה אנחנו לא מועדון גדול, שאין לנו קהל גדול ושזה הכל קשקוש. האוהדים הם אוהדי כורסה. יכול להיות שאני צריך להתחנן לאוהדי בית"ר שיגיעו למשחק נגד מכבי חיפה? יכול להיות שהכמות שמוקצה לאוהדי חיפה נחטפת ואנחנו עם דפיקות לב על כל כרטיס? הקהל הזה מוכיח שבוע אחרי שבוע שהוא אוהד כורסה, קהל מפונק ששום דבר לא טוב בשבילו", אומר חוגג בשיחות סגורות. "70 מיליון שקל תקציב בשביל 13-12 אלף אוהדים בטדי? מכבי תל אביב מוכרת 17 אלף מינויים, חיפה מכניסה 32 מיליון שקל ממכירות כרטיסים, ואנחנו בקושי מגיעים למחצית מזה. מה הולך פה?"

בשיחות סגורות טוען חוגג שהציפיות שלו הן ריאליות. כלומר לא לעמוד בשורה אחת עם מכבי תל אביב וחיפה מבחינת הכנסות אלא לפחות כשלב ראשון לעקוף את סך ההכנסות של הפועל באר שבע והפועל תל אביב. "אף אחד לא ישכנע אותי שיש לנו פחות קהל מלבאר שבע והפועל", הוא מסביר בשיחות סגורות. "אף אחד לא יניח את דעתי שזה הפער בין אוהדי בית"ר שיושבים בבית לאלה שמגיעים לאצטדיון. נתנו להם חבילת טריפל של שני משחקים גדולים - חיפה והפועל תל אביב ואת המשחק נגד אשדוד כבונוס, כשכל משחק עולה להם 66 שקל (199 שקל בסך הכל לשלושה משחקים). מה עוד אני צריך לעשות?"

× × ×

חוגג צודק במהות של הדברים. הבוגדנות של אוהדי בית"ר מעליבה, מכעיסה ופוגעת. כמו שנתניהו אמר פעם "אין פרטנר", על אותו משקל אמר נתניהו "ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו", וכך גם חוגג. ההשקעה הכספית שלו, שעומדת בערך על עשרה מיליון דולר בעונה, תקטן משמעותית, כי בניגוד לגולדהאר ושחר, הוא לא יכול להרשות לעצמו פער כל כך גדול בין ההכנסות להוצאות. בית"ר עומדת כרגע במינוס של חמישה מיליוני שקלים ביחס לצפי ההכנסות שלה העונה, שיעמדו כנראה על 16 מיליון שקל מול ציפייה ל־21 מיליון לפחות. מה שחוגג יעשה, וזה לא איום, זה להעמיד בעונה הבאה תקציב שפוי בין 40 ל־50 מיליון שקל, כשהעונה התקציב הכולל עומד על 70 מיליון. "אם הקהל שלנו הוא במספרים של מכבי נתניה, אז גם מגיע לו תקציב בסדר הגודל של מכבי נתניה", מסביר מקורב לחוגג.

הרעיון הקיצוני של מעבר לבלומפילד לא רלוונטי כרגע בשל העובדה שזו תהיה חציית קו אדום עבור מועדון שמייצג את העיר ירושלים ויש לו אצטדיון שמסוגל לארח משחקים בלי הגבלה של מספר מקומות וכדומה (למרות שלל חסרונותיו של טדי). אבל חוגג טועה בדבר אחד בסיסי: עד כמה שהכאב וכפיות הטובה שהוא חש מהקהל מובנים, הוא לא יכול לצאת נגד קהל הצרכנים שלו כי הוא לא ישיג שום מטרה. זעקות השבר הללו לא ימלאו את טדי. הן רק עלולות ליצור קרע בין חוגג לקהל. אי אפשר ליצור מוטיבציה על ידי איום או הפחדה. ועדיין, האינסטינקט של חוגג מובן: הוא מעניק למועדון עולם ומלואו, מבצע כאן מהפכה אמיתית שמנרמלת את בית"ר אחרי שנים שבהן, לא נעים להגיד, היא היתה שכונה. בפליטת פה שנבעה מעצבים אמר השבוע אחד ממקורביו: "אולי מה שאנשים צריכים פה זה אחד כמו אלי טביב".

האמת נמצאת איפשהו באמצע. מצד אחד, חוגג מצפה בצדק לפידבק מהקהל אחרי כל מה שהוא עשה ועושה כאן, מצד שני, אף בעל עסק בעולם לא יכול לבוא בטענות לצרכנים שלו. הטענות של חוגג הן כמו של מישהו שעשה חתונה מפוארת, עם השקעה מטורפת, ובסוף הלילה כשהוא סופר את המעטפות של האורחים הוא מתלונן. אף אאקדח הרי לא הצמיד לחוגג אקדח לרקה ואמר לו לשלם על עלי מוחמד ומיכאל אוחנה 2.5 מיליון יורו על כל אחד?

ונסיים עם גד זאבי, שבאופן נדיר הסכים להגיד לנו השבוע: "בישראל להחזיק קבוצת כדורגל זה חבל הזמן, אין שם תמורה בעד האגרה. בניגוד ליעקב שחר למשל, שהקבוצה שייכת לו, בית"ר לעולם תהיה שייכת לאוהדים, ומי האוהדים אתם כבר יודעים לבד. זו זריקת כסף שלא משרתת אף אחד, לא מבורכת, והיא מיותרת לחלוטין".