בית"ר מול רעננה. אומץ ניצח כשרון | צילום: יאיר שגיא
לפני המשחק של בית"ר מול רעננה, באסיפה המסכמת, ניסה רוני לוי להזהיר את השחקנים שלו שהם בדרך לחטוף סטירה כואבת מהפועל רעננה.

"רעננה תבוא להרביץ, להסתגר, להפריע לשחק, יעשו הכל כולל הכל כדי לקחת נקודות. זה משחק שבו נצטרך להיות גברים. הבעיה היא שיש פה אנשים שחושבים כבר שהם כוכבים, ומה שהם לא מבינים זה שכוכבים קודם מביאים קבלות ואז יכולים להחזיק מעצמם ולא להפך. יש פה תחושה של אופוריה. אנשים חושבים שהכל ילך לנו קל, שאנחנו עדיפים בהרבה על היריבות שלנו. הדבר הכי מסוכן בכדורגל הוא השאננות והזלזול ביריב. אין לי בעיה שתהיו עם ביטחון עצמי, אבל עוד לא עשינו שום דבר שיצדיק את זה שנעוף על עצמנו. בואו נהיה צנועים ונדבר במגרש". 

לוי כמעט חזה את הנולד. רעננה (וזה בסדר גמור) לא באה לשחק כדורגל ביום ראשון, היא באה להראות בצורה הכי כואבת לשחקני בית"ר שרעב ורצון וגליצ'ים וצביטות מנצחים כישרון. ששמות לא משחקים תפקיד, מה גם שאפעס, השמות שיש היום בבית"ר מהראשון עד לאחרון (פרט לאיינבינדר) לא זכו בתואר אחד בקריירה שלהם, אף אחד מהם גם לא פרץ באמת, לא בארץ ובטח שלא בחו"ל. זה אוסף שחקנים שנתנו להם חוזים מפוצצים מכיוון שבעל הבית טוב לב, מכיוון שמישהו חשב שהם יהלמו את החולצה של בית"ר, מכיוון שהכדורגל הישראלי כל כך דל בכישרון שכל דריבליסט וחצי כבר משוכנע שהוא חצי מסי.

לפני ים של בעיות מקצועיות שיש בבית"ר היום, הצרה הכי גדולה היא הסרט שבו חיים מספר רב של שחקנים, שלפיו בית"ר תרוץ לאליפות מכוח האינרציה. שאם בעל הבית אומר מספיק פעמים ובמספיק כלי תקשורת שזו קבוצה שתקרא תיגר על מכבי תל אביב זה יקרה. שאם קהל אדיר שצמא לקצת נחת כבר עשור באטרף והבאזז באוויר הוא בווליום כל כך גבוה כי התגעגענו להיות אימפריה ויש בוס שזה החזון שלו, אז על כר הדשא הדברים כבר יקרו מעצמם. ואז באה רעננה, דווקא היא, קבוצה עם מאגר אוהדים שלא ממלא מיניבוס, תקציב שבקושי מספיק לכמה פונקציות ניהוליות שממנה חוגג כל שני וחמישי במחלקת הנוער ובבוגרים, והעיפה לשחקנים בצהוב־שחור, על פי מילותיו של גורם בכיר במועדון, 'כאפה לפנים'.

"הפוזה שאנחנו מסתובבים איתה מאז משחקי גביע הטוטו היא של קבוצה גדולה. אנשים הסתובבו לפני המשחק ואמרו 'מי זו רעננה?', אז הנה הם ראו טוב מאוד מי היא. הדבר הכי טוב שיכול לקרות אחרי משחק כזה הוא שאנשים קצת ייכנסו לפרופורציות".

אם הדברים של רוני לוי לפני המשחק לא היו ברורים מספיק, אז במחצית מאמן בית"ר חזר על אותן מנטרות שוב ושוב. "אתם רכים מדי, יותר מדי שחקנים ביום רע. אני מסוגל להכיל את זה אבל לא על חשבון עבודה קשה. לא הולך לכם? תהיו אגרסיביים. תעשו פעולות פשוטות. אתם נותנים לרעננה את המשחק על מגש עם הרכות שלכם ועם חוסר היעילות שלכם", הסביר המאמן.

אלא שלא משחקי טרום עונה, מחנה אימונים מוצלח ותוצאות נהדרות בגביע הטוטו ישנו אופי של שחקנים. פלומיין ימשיך לכדרר ולכדרר עד שיוציא לכולם את הנשמה כי זה בדי־אן־איי שלו; גארסיה יעשה הכל נכון אבל לא יביא מספרים כי בשום מועדון שבו הוא שיחק בקריירה שלו הוא לא שבר את מחסום ארבעת השערים בעונה; קונטה, שאולי גדול על הליגה שלנו מבחינה פיזית, יישאר לעולם עם פתיל קצר; ושלומי אזולאי ואנתוני וארן הם חלוצים מהזן הכי מעצבן בעולם. הם יודעים להבקיע והם עוד יביאו לבית"ר הרבה גולים אבל ההתנהלות שלהם היא בעצלתיים, אין להם קילר אינסטינקט, הם לא עושים גול מכלום. קארים בנזמה מריאל מדריד הוא כזה, ולכן לא משנה כמה גולים הבקיע וכמה יבקיע בהמשך, תמיד בברנבאו יסתכלו עליו בעירבון מוגבל. בבית וגן קוראים לזן הזה של החלוצים 'תעבנים'. בית"ר זקוקה למשהו אחר, מרענן. בגלל זה התאהבו כאן במיכאל אוחנה מהרגע הראשון, כי הוא מדליק. בגלל זה אלי אוחנה השחקן לעולם יהיה אליל ההמונים בטדי, לא משנה בן כמה הוא יהיה ולאיזה גיל מופלג יגיעו אוהדי בית"ר.

× × ×

ככל שעובר הזמן, וגם אם וכאשר, כפי שכולם מקווים, העסק הזה יתחבר, כבר עכשיו אפשר לקבוע שבית"ר נבנתה עקום ובחוסר איזון בסיסי. בערך כמו בית שבו יש כמה חדרים מפוארים, כמה חדרים עם פוטנציאל אדיר, אבל פה חסר גימור בגבס, שם הצנרת רקובה, ובצד אחר נקודות החשמל מושבתות.

בואו נלך אחד אחד מהראשון לאחרון כדי לסבר לכם את האוזן. איתמר ניצן הוא שוער ליגה סביר פלוס ובהתקדמות. הוא לא שובר שוויון. שי קונסטנטין עשה עונה אחת גדולה בבני יהודה, וזהו. מקס גרצ'קין יהיה מגן נפלא בעתיד אבל צריך להתגלח על הזקן של בית"ר. קונטה מגן ימני נפלא. בלם הוא לא. ורדאסקה, ובכן על פי המשחק מול רעננה זה מתכון בטוח להתקף לב מוקדם למרות שמוקדם עדיין לקבוע. אור זהבי, שוב פוטנציאל עתידי. עלי מוחמד רכש מדהים. פלומיין וגארסיה הם כמעט אותו שחקן ושניהם צריכים שני כדורים על המגרש ולא מביאים פרנסה.

חוגג ובניון. צילום: עוז מועלם

אזולאי חלוץ ליגה טוב אבל בשביל צמרת גבוהה צריך חלוץ מצוין. ולא דיברנו על זה שאין מספר 6, קשר דפנסיבי אמיתי. וזו בעיה אקוטית, כי אין קבוצה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי והעולמי שלא זכתה בתארים עם גרזן קלאסי, יו ניים איט: אבוקסיס, נועם שוהם, ז'וטאוטאס, מקאללה, גאטוסו, והרשימה ארוכה. תשאלו את דידיה דשאן איך הוא הרכיב את הסגל של נבחרת צרפת למונדיאל: קודם כל אנגולו קאנטה מצ'לסי כנקודת הציר, ורק אז כוכבי על כמו פוגבה (בתפקיד ה־50:50 הקלאסי) ואמבפה וגרזימן. בבית"ר אין פונקציה כזו בכלל!!!
רוני לוי אמר לחוגג, בניון ואוחנה כבר ביום הראשון של מחנה האימונים ועוד לפני הפציעה של מיכאל אוחנה (שהיא קריטית ברמה של עונה שעלולה להיהרס) שהשמיכה שלו קצרה מדי. שהעובדה שיש פער כל כך גדול בין שחקני ההרכב לשחקני הסגל תקשה עליו פעמיים. בפעם הראשונה במקרה של פציעות והרחקות בעונה כל כך ארוכה. כדי להוכיח את הנקודה הנה רשימת הפצועים של בית"ר: אוחנה, בן חיים, עידן ורד, איינבינדר (שיש חשש שיש לו קרע בשריר) ואנחנו רק במחזור השני.

אבל בעיה נוספת שלוי הציף בפני הבוסים שלו נוגעת לעובדה שבהיעדר תחרות בריאה על חולצת ההרכב לא יהיה לו שום שוט מול שחקן שנמצא בתקופה רעה או מול שחקן שלא מחויב. אין ללוי היום שום קלף מול פלומיין, גארסיה, קונטה, עלי מוחמד, קינדה או שלומי אזולאי. כולם מסתכלים לצדדים ושואלים את עצמם "נו, מה יעשו בלעדיי?" שלא לדבר על הנתון האובייקטיבי שבהיעדר תחרות יורדת הרמה של כל אחד באופן אישי וגם הרמה הקבוצתית. אלי כהן השריף נהג לספר שבעונת 1997/1996 שחקנים היו הולכים מכות במשחקי האימון הפנימיים כי כולם היו ראויים להרכב הגם שחלק מהם היו כוכבי על. יום אחד יוסי אבוקסיס ישב על הכדור באמצע בית וגן ופוצץ את האימון בגלל שלא אהב שריקה של המאמן במשחק אימון פנימי. כהן העיף אותו ואת חבריו למקלחות אבל נכנס פנימה ומתוך אדי המים החמים צעק: "עם האיכות והווינריות שיש כאן אנחנו הולכים לשחוט את הליגה". 

אם נחזור לספטמבר 2019, אז לוי הסתכל במחצית על הסגל שלו, חיפש מישהו שיכול לעשות שינוי, גילה את השמות והחוויר. השוער נתנאל דלויה, אור זהבי, אופיר קריאף, לירן רוטמן, תמיר עדי, שלום אדרי ואנתוני וארן. כולם כבודם במקומם מונח, אבל חלק גדול מהם אף אחד מכם לא יזהה גם אם ייכנסו אליכם לסלון. חלקם עם אפס קילומטרז' בליגת העל, אף אחד מהחלק הקדמי (אדרי, רוטמן, תמיר עדי) חוץ מוארן לא הבקיע שער אחד לרפואה בליגת העל (ויסלח לנו קריאף אבל הוא שחקן עם אוריינטציה יותר הגנתית). 

בכלל, הספסל של לוי בחלקו, ספק אם היה משחק בהרכב של איזושהי קבוצה בליגת העל. ושוב, הדברים לא נאמרים כדי לפגוע במישהו משחקני בית"ר, הם פשוט מראים מציאות שבה יש כאן שתי קבוצות, הראשונה והשנייה. אין כאן תחרות, אין כאן מאבק על המקום, ואין כאן ג'וקרים. ובלי ג'וקרים קשה מאוד לנצח.

× × ×

אורח הכבוד של חוגג במשחק במושבה היה המיליארדר הקזחי קינס רקישב. למרות הרינונים שרקישב הוא למעשה הבעלים 'האמיתי' של בית"ר וחוגג הוא רק המנהל בפועל, אין לדברים שחר. רקישב לא מושקע בבית"ר והוא רק בא לנסות ליהנות מכדורגל. מושקע או לא, הקבוצה של חוגג עשתה לו בושות מול החבר הטוב מקזחסטן, מה שרק הרס לבוס של בית"ר לגמרי את ערב יום ראשון.

אחרי שיצא מהמושבה חוגג הרגיש דז'ה וו. בדיוק כמו בעונה שעברה אחרי ההפסד במחזור השני מול חדרה, כשגם אז לא הבין איך בכדורגל אתה מכניס מרכיבים מסוימים והעוגה יוצאת שרופה (רמז: אולי הכנסת את המרכיבים הלא נכונים?). כמו תמיד, גם הפעם בעל הבית רק חיפש על מי לשחרר קיטור ואמר באכזבה גלויה לבניון ואוחנה: "אנחנו צריכים לנצח את רעננה בכל מצב, בכל הרכב". אלא שנושאי התפקידים בבית"ר כבר למדו: חוגג מתחמם מהר ומתקרר מהר, אז הם נתנו לו להירגע. מצד אחד, יש ניסיון, מתאמץ משהו, לשדר פאסון ורוגע עם משפטים כמו "זה רק המחזור השני", "יש לנו קבוצה טובה שנקלעה לערב עגום", אבל בצד זה יש חשש עצום שאנחנו חוזרים לסרט של העונה שעברה שבו בכל משחק חוגג הגיע עם הר של ציפיות ונכווה פעם אחר פעם.

אחרי פגרת הנבחרת המשחק מול הפועל חיפה בטדי הוא משחק מאסט, כי אם בית"ר תצא בידיים ריקות פעם נוספת חוגג עשוי להתחיל לירות לכל הכיוונים. יש טרנד כבר תקופה ארוכה ובמיוחד עכשיו להאשים את אלי אוחנה ויוסי בניון שהם פסיביים, שהם לא שמים לחוגג מראה מול הפרצוף ומבהירים לו מה חסר. זה לא מדויק. בניון עובד בשיטת רכישת הדירה מול הבנק למשכנתאות. כלומר: קודם נמצא נכס ואז נבקש מימון כלכלי. הוא הופך את העולם כדי למצוא שחקן התקפה שהוא שובר שוויון ורק אז יניח לחוגג את המספרים על השולחן. להזכירכם: בית"ר הגיעה מול רעננה ל־21 מצבי הבקעה וכבשה פעם, וגם זה ממבצע אישי.

בניון מחפש את השחקן הזה שמביא פרנסה. הוא ורוני לוי היו שמחים גם למספר 10 כי בעקומת המספרים בתוכנה המקצועית ששמה 'מסירות מפתח' אף אחד בבית"ר אינו ממלא את הפונקציה הזו של 'לשים שחקן מול שוער' כנדרש. השאלה הגדולה היא אם חוגג יסכים לפתוח את הכיס ברגע שבניון יבוא אליו עם שם ספציפי או שמא יזרוק אותו מכל המדרגות? יש כאן בעיה: מצד אחד חוגג משוכנע שאפשר להסתדר עם מה שיש (ולחכות לעידן ורד); מצד שני, גם הוא מבין שאי אפשר לדבר על מכבי תל אביב, מכבי חיפה ובאר שבע ולהיראות כפי שבית"ר נראתה מול רעננה.

× × ×

אף אחד לא שם לב, אבל נראה שכל הסיפור הזה, למרות הרצון העז של חוגג והחריצות של בניון, נבנה מלכתחילה בצורה שגויה. חוגג התחיל עם מכת אש של רכש שהוא מרהיב: עלי מוחמד ומיכאל אוחנה. אחרי מכת האש הזו העסק נרגע לגמרי - קלטינס נמכר לבאר שבע, קונסטנטין הגיע, אחריו תמיר עדי ואדרי כשחקני סגל, ורק בשנייה האחרונה ורדאסקה

יש לבית"ר בסופו של דבר קבוצה טובה ומעניינת אבל בינונית פלוס. זה הרבה בגלל הדרך שבה בניון חילק את העוגה. אין ספק שלוי גארסיה למשל הוא רכש טוב, אבל על פי סדר העדיפויות של בית"ר היה עדיף לשים את 1.2 מיליוני היורו ששולמו עבורו לקרית שמונה על מגן שמאלי וחלוץ מטרה. הוויתור על קלטינס, הגם שהיה עיסקה משתלמת מבחינה כלכלית, לא תרם לבית"ר כלום מבחינה מקצועית, רק תקע אותה בלי דפנסיבי קלאסי וקיץ שלם כולם היו עסוקים בחיפוש אחרי בלם עד שהם שכחו שאין לבית"ר התקפה שתיתן מענה ומספרים.

מה שקיבלנו בסוף זו קבוצה מפוצצת בכישרון אבל פריכה, עמוסה בחורים ובלי שום אפשרות לרוץ לאורך זמן. הבעיה היא שחוגג מלכד את עצמו, את בניון ואת רוני לוי. היה צריך בדיוק כמו במסע הרכש שביצע להסביר שבית"ר נבנית בשלבים. מכת האש של מוחמד, אוחנה והשאר טובה למקומות 5-3. קפיצת מדרגה למאבק על האליפות יכולה להגיע במקרה כזה אם בכלל עם שדרוג נוסף בחלון ההעברות בינואר. הבעיה היא שאצל חוגג אין שלבים, יש אינסנטנט. הוא האמין שקלינגר יביא אותו מתהומות המקום האחרון לאירופה ושכמה רכישות מעניינות יהפכו את בית"ר למועמדת לאליפות. עם כל האמפתיה כלפיו, זה מנותק מהמציאות.

לחוגג מותר להחליט איפה נמתח הקו שבו הוא מפסיק לרכוש שחקנים ולמלא את הסגל. זו הפריבילגיה שלו כבעל בית. אבל הוא צריך להתאים את עצמו למציאות. אם יביא לפה בשבוע הקרוב שני שחקנים באמת ברמה גבוהה יוכל לדרוש צמרת גבוהה. אם לא, כדאי שייקח קצת אחורה ויבין שאי אפשר לעשות אקזיט כל כך מהר

× × ×

דיוגו ורדאסקה ירצה לשכוח כמה שיותר מהר את הפדיחה הענקית שלו מול רעננה, שעלתה לבית"ר בשער ובהפסד. יש המון דוגמאות של זרים שבמשחק הבכורה שלהם הרסו משחק ולאחר מכן הפכו לשמות שהשפיעו הכי הרבה על הכדורגל הישראלי. אובארוב ופולוקארוב במכבי תל אביב הם דוגמה אחת. הבעיה עם ורדאסקה, וזו גם הסיבה שהוא הגיע לבית וגן ולא לליגה הראשונה בספרד או גרמניה, היא שהוא עמוס בביטחון עצמי.

ההתחכמויות האלה ברחבה כשהוא האחרון לפני השוער עלו לו בקבוצות אחרות בספסול, בהסבה מקצועית לקשר אחורי, ובחלק מהמקרים גם בהחלטה להעביר אותו לקבוצה אחרת. רוני לוי וגם כמה משחקני בית"ר נזפו בו על היהירות הזו בתוך רחבת השישה עשר של בית"ר עוד באימונים שקדמו למשחק מול רעננה. אחרי המשחק אף אחד לא אמר לו כלום. חלק בגלל שלא רצו לשבור לו את הביטחון לגמרי, אחרים בגלל שהעדיפו שלא להטיח בו את אובדן הנקודות וליצור חזית עכורה בחדר ההלבשה. בלי להתכוון הופעת הבכורה של הבלם הפורטוגלי מספרת את סיפורה של בית"ר: העטיפה והפוטנציאל עמוסים כל טוב. כשמורידים את הקליפה מגלים המון רעש וצלצולים בלתי מוצדקים בעליל.