ויליאם אגאדה. צילום: טל דורון, הפועל קטמון

סיום המשחק במושבה ביום שישי האחרון. אדליי אדבאיו, שוער קבוצת האוהדים האדומה, יורד לחדר ההלבשה כשהוא ממרר בבכי. השער הראשון שספג מסוקונה המקומי, קשר פתח תקווה, עם כדור שעבר לו בין הידיים ובין הרגליים, הוא באשמתו.

גם השער השני, כשלאחר בעיטת שוער שלו נגיחה של דניאל גרץ החזירה את הכדור לחלק המגרש של קטמון וזה הסתיים בשער השני של פתח תקווה, לא בדיוק יגרום לאדבאיו לשלוח לסוכניו בחו"ל את דיסק המשחק הזה כהיי־לייטס של הקריירה שלו בישראל. אבל לפני ששולפים את הסכינים נגד שוער קטמון צריך לזכור כמה דברים.

ראשית, עד למשחק האחרון מדובר בשוער היציב ביותר בלאומית ואולי בין הבודדים שמביא נקודות לקבוצה שלו לאורך העונה. שנית, בעצם ההחלטה של ראשי קטמון לתת לאדבאיו, ילד צעיר, את אפודת השוער הראשון היה ברור שזה יעלה בשכר לימוד כואב של נקודות ליגה.

העובדה שזה קרה באופן חד־פעמי רק במשחק במושבה, כשאנחנו במחזור ה־19 אחרי שלאורך עונה שלמה השוער הוא אחת מנקודות האור של קטמון, היא בשורה מצוינת. להלין עכשיו על אדבאיו זו תהיה רשעות לשמה.

אדבאיו הוא לא הסיפור של קטמון השבוע, על אף הטרגיות הספורטיבית של המשחק האחרון, וכולם מקווים שהוא מספיק בוגר כדי לשים אותו מאחוריו ולא לשקוע במרה שחורה, שרק תחמיר את הברטוזים שלו וייהרס לו מוניטין של חצי עונה ולקטמון אולי עונה שלמה. הסיפור המרכזי מהשבוע האחרון הוא כוח ההרתעה שיש לעירוני ראשון לציון, שהולכת ומתחברת, הגדלת הפער מהמקום השני לחמש נקודות והתהייה אם קטמון, למרות עונה סופר מפתיעה, יכולה בכלל לתת פייט לקבוצה של עמוס לוזון, מנחם קורצקי ומשה דמאיו.

ובכן, בניגוד לקבוצת הכוכבים של קטמון בעונה שעברה, שקרסה ברגעי האמת, נדמה שהגלקטיקוס של ראשון לציון מודל 2020 לא באמת מתכוונים לעצור לפני שיזכו בכרטיס הנכסף לליגת העל. בניגוד לקטמון אשתקד, ראשון כל הזמן משתדרגת. אפילו ספר תורה שבהיכל צריך מזל. לקטמון לא היה ממנו בעונה שעברה, והעונה, כשחזרה לממדיה הטבעיים, היא צריכה להתמודד עם שתי מפלצות במונחים של הליגה השנייה, כמו מכבי פתח תקווה וראשון לציון, משימה כמעט בלתי אפשרית.

הצרה הכי גדולה של קטמון היא שוויליאם אגדה לא מוצא את הרשת כבר עשרה משחקים. לא פשוט לו להתמודד עם החיזורים אחריו, עם הידיעה שליגת העל מחכה לו. מה שהוא לא מבין זה שלשקוע בחלומות על שדרוג וחוסר הריכוז שלו מרחיקים אותו מהחלום. בינתיים קטמון החתימה השבוע את החלוץ בן מיזן. המערך השתנה לשני חלוצים כדי להוריד את התלות באגדה. הניגרי, אגב, ייעדר מהמשחק הקרוב בגלל כרטיסים צהובים, מה שאולי יטעין אותו מחדש.

קטמון תפגוש ביום שני הקרוב בטדי את בני לוד, ובשישי תצפין לעפולה למפגש ישיר מול ערן לוי. אלה שני משחקים קריטיים, כי לאחריהם יכול להיות שהפער מראשון לציון יהפוך להיות בלתי ניתן להשגה. העניין הוא שאנחנו עדיין בליגה הלאומית ובליגה הזו אין באמת חוקים. לפני חודש ביום המשחק מול ראשון לציון חששו בקטמון שהפער, שעמד אז על חמש נקודות, יעלה במקרה של הפסד לשמונה נקודות ויהפוך את המרדף אחרי ראשון לציון לחסר סיכוי.

חודש אחרי הפער עומד על חמש נקודות והליגה מתקדמת בצעדי ענק לקראת הפלייאוף. לזכותם של קברניטי קטמון ייאמר שהם לא מסתכלים כל הזמן למעלה כדי לאמור את המרחק מראשון לציון, אלא דווקא מביטים למטה כדי לבדוק את המרחק מהקבוצות האחרות שנושפות בעורפם. ההגינות מחייבת לומר שאם קטמון תהיה במצב של התמודדות על העלייה עד הסוף, גם אם היא לא תשיג את המטרה בסופו של דבר יהיה מדובר בהצלחה גדולה. השאלה הגדולה היא עד כמה הכמיהה לארץ המובטחת בדמות ליגת העל תתיש את המועדון החביב הזה, ששנה אחרי שנה, בכל פעם מסיבה אחרת, נהדף אחורה כשהוא מנסה לנפץ את תקרת הזכוכית של המקום השני בליגה הלאומית.

בעניין אחר לגמרי: מחר תפגוש קבוצת הנוער של קטמון, מקום שלישי בליגה השנייה, את המוליכה מ.ס. אשדוד. קטמון, שרחוקה עשר נקודות מאשדוד ומקדימה את בני יהודה שבמקום השלישי בארבע נקודות, לא באמת מתכוונת לכבוש את הפסגה בגלל המצב בטבלה ופערי הרמות וההשקעה מול הקבוצה של ג'קי בן זקן, אבל אם היא תבטיח את המקום השני, שמזכה אותה במשחקי מבחן לעלייה, זו תהיה השנה השלישית ברציפות שקבוצת האוהדים מגיעה להישג הזה והכל בזכות תוצרת בית. אגב, בכל הקבוצות בארץ הצלחה מקצועית היא נגזרת של דור השחקנים שעומד לרשות הצוות המקצועי. כאן מדובר בהצלחה רציפה למרות תחלופה גבוהה מכורח הנסיבות של קבוצת נוער, ולכן מדובר בהישג גדול מאוד של קטמון.