עלי מוחמד באימון שישי האחרון. צילום: אוהד צויגנברג

למילה 'אלימות' אין בעברית מילה הפוכה. וזה קצת אירוני שבמדינה שיש בה כל כך הרבה אלימות וכולם יודעים שצריך לנצח אותה, אין מילה שעוזרת לנו לדמיין איך המציאות הזו אמורה להיראות. זו לא בעיה סמנטית, זו בעיה פרקטית. כולנו דורשים שבית"ר ירושלים והבעלים שלה ילחמו בגזענות, אבל איך בדיוק אנחנו מצפים שהניצחון הזה יראה? היכולת שלנו לדמיין תמיד נגמרת בפעולה: אנחנו רוצים לראות את האויב הלאומי לכאורה - לה פמיליה – מובס. אנחנו רוצים לראות שחקן ערבי מצטרף לבית"ר. וזהו. האם זה יהיה הסוף של הגזענות בבית"ר? האם זה הסוף של הגזענות במדינה?

את המאמר שפרסמה בשנת 2002 ענת רימון-אור היא פתחה באמירה הפרובוקטיבית, שנראה שקריאות "מוות לערבים" מיציעי בית"ר ירושלים מטרידות את הציבור הישראלי הרבה יותר ממוות ממשי שנגרם לערבי מידי ישראלים. גזענות ואלימות היו לאורך ההיסטוריה רקע אינהרנטי כמעט בכל מקום וזמן בו שיחקו כדורגל. הוא וודאי היה נפוץ אצל החוליגנים האנגלים אחרי מלחמת העולם השנייה. החוליגנים, מעבר להיותם אלימים כלפי אוהדים של קבוצות יריבות, הגדירו את עצמם, במקרים רבים, כניאו-נאצים, והרבו בקריאות גזעניות כלפי שחורים, מוסלמים, פקיסטנים, ובאופן כללי - כהי העור שהגיעו מקצוות האימפריה הבריטית לשעבר.

אולם בשנות התשעים של המאה העשרים, כאשר החליטה המדינה לייצר כדורגל חדש- תרבותי, מכיל, מכובד ואריסטוקראטי כמעט, נרתמו כל מוסדות המדינה לתהליך ההבראה הזה. לקחו בו חלק משרד הספורט, הרשויות המקומיות, המשטרה, המועדונים ואפילו האוהדים. כשהמדינה, האוהדים והעיתונאים דורשים ממשה חוגג להילחם בגזענות הם מבקשים ממנו לעשות את זה לבד. ללא עזרה של הרשויות, ללא עזרה של המועדונים האחרים, ללא עזרתם של העיתונאים. ו

מילא זה. חוגג מתבקש להעביר שינוי פלורליסטי דרמטי במועדון הכדורגל עם אחד מהנרטיבים ההיסטוריים העתיקים ביותר, בזמן בו המדינה עצמה עוברת שינוי לכיוון ההפוך, כשיותר ויותר אנשים בישראל תומכים בחוק הלאום, שמצמצם את זכויותיהם של אזרחי ישראל הערבים במדינה, ותומכים בשלילת אזרחות קולקטיבית למיליוני ערבים שגרים ביהודה ושומרון

להחזיק חזק

חוגג מנסה לשנות את העולם. לרגעים, הוא אפילו מצליח. אבל גם ההצלחות שלו מלוות בנימה ביקורתית ברקע. "זה לא מספיק" קוראים אליו ביורוקרטים, אוהדים של קבוצות אחרות ועיתונאים, שלא ניהלו מוסד מורכב בחייהם, לא כל שכן מועדון כדורגל שעקרונותיו האידיאולוגיים נטמעו אי שם בסוף המאה ה-19. מבלי לדמיין איך אמור המצב האופיטמאלי ביותר להיראות, אנחנו מבקרים אותו כי "עוד לא ראינו את דם", כי דמם של אוהדי לה-פמיליה טרם נשפך

האם חוגג עושה כל מה שצריך? יש לו עוד דרך ארוכה כמובן. מציאות אופטימאלית לדעתי, תהיה כרוכה גם בהדברות פתוחה עם אוהדי לה-פמיליה, אותם אוהדים שמקום המדינה מונמכים, מתויגים ונשפטים כקיצוניים ואלימים, ונענשים כאשר הם מתנהגים על פי הנבואה שמגשימה את עצמה. אין לנו בעברית מילה הפוכה למילה אלימות. אז בואו נתחיל בלדבר על פיוס, סבלנות וקבלה של האחר

הכותבת היא חוקרת ספורט וסוציולוגית, מומחית לכדורגל האנגלי
הביא לדפוס שלומי אהרוני