ליאור זדה. צילום: עוז מועלם

"לאורך כל העונה האחרונה היתה לי בראש סצנה דמיונית: אני ושי אהרון מחובקים על הדשא עם הילדים שלי, הקהל ביציעים בטדי באקסטזה, יוסי ליפקין, בני סיון ואורי שרצקי משתוללים משמחה. קטמון בליגת העל. עשינו את זה". אלא שהמסך ירד עוד הרבה לפני שזדה וקטמון זכו לראות את המחזה הזה. "לא זכיתי, אבל אני לא קורבן. אם הייתי ממשיך הייתי מעלה את הקבוצה הזו ליגה", אומר המאמן בשיחת פרידה. "בשיא הצניעות, את המטרה היינו משיגים איתי. אין לי ספק שקטמון תעשה את זה העונה בלעדיי, וגם אין לי ספק שיש לי חלק בזה, שאני הכשרתי את הקרקע. אם קטמון לא תעלה זה כישלון שלי, ואם כן יש לי בזה חלק גדול. אמרתי לשחקנים לפני שנפרדתי מהם שיעלו ליגה כי הם שווים את זה. לא סתם אחד הדברים היחידים שנשארו בסיכום הפרידה שלי עם ההנהלה זה מענק העלייה שיש לי". 

זדה ניסה בכל השיחה הזו להבהיר שהוא לא קורבן, לא פגוע, לא כועס על אף אחד. "זו פעם ראשונה שאני עוזב מקום עם חיוך ענק על הפנים, כי מבינים מה אני שווה ושאני הכי טוב שיש. לא המאמן הכי טוב בעולם, וכן יש לי עוד מה ללמוד, אבל עשיתי כאן משהו. עד שהגעתי קטמון היתה קבוצה של גארבג' טיים. היום היא קבוצה עם מטרות ושאיפות ורצון ללכת עד הסוף, ויש לה תואר בארון (גביע הטוטו; ש"א). כולם יודעים שעשינו פה עבודה אדירה". 

המילה מאוכזב חזרה בשיחה הזו כמה פעמים. "מאוכזב שלא הצלחתי לקיים את הרצון של האנשים במועדון שאני אהיה זה שמעלה את קטמון ליגה. אני יודע כמה זה היה חשוב להם, לעלות ושאני אהיה חתום על העלייה הזו. אבל זה מה שגורם לי להבין שוב שבכדורגל צריך לעשות את המקסימום ולקוות לטיפת מזל. צריך פה מאמן שישנה את הקארמה. כל אחד שיגיע אחריי לא ילמד את האנשים פה כדורגל או יעשה קסמים, הוא רק ישנה את המכתוב של הקבוצה הזו, כשהמכתוב שלי כנראה היה שזה לא שלי וצריך לזוז הצידה. בסיבוב הראשון כשדרסנו את הליגה לא הייתי גאון, והיום אני לא מאמן רע. קרה לנו פשוט מה שקורה לכל קבוצת ליגת לאומית שחווה בעונה מיליון טלטלות כמו רכבת הרים. עכו בעונה שהיא עלתה ליגה הפסידה שלוש פעמים 3:0 ופעם אחת 4:0, ובכל זאת הלכה עד הסוף. הבעיה אצלנו זה שהתחלנו כמו מטוס סילון ופתאום נעצרנו. אם הייתי עושה פה תיקון ושם הפסד ופה ניצחון ושם ניצחון עם אותו מספר נקודות שיש לנו היום זה לא היה נראה כמו משבר וצורך לשינוי, אבל אתה לא בוחר את הדברים האלה".

הגאות והשפל

איפה טעית?
"חשבון הנפש שלי בעיצומו. עוד אין מסקנות. זיהיתי כבר אחרי ההפסד לאיכסל שאנחנו הולכים למקום לא טוב ושצריך לעצור את זה. לא רציתי שזה יגיע לשחקנים שיקללו אותם ויבקרו אותם, וגם ידעתי שכדור השלג אם יתגלגל ידבק בי. אבל  עדיין אני חושב שאני המאמן הכי טוב עבור קטמון ושהכול נגוע בחוסר פרופורציה, בעיקר לנו, שחיים את זה ומתייחסים לזה כאילו זה סוף העולם. לא מעניין אותי באמת מה אומרים ומה מפמפמים. אני גם יודע שמי שבטוח שאני המאמן הכי טוב בעולם, בסוף אחרי תוצאה לא טובה מי שלא מחזיק ממני מצליח לערער את מי שכן עומד מאחוריי, וגם זה חלק מהחיים. ישבתי עם שי אהרון ושאלתי אותו: 'אם היית חושב שאני צריך ללכת היית אומר לי בפנים?' והוא נשבע לי שכן. בסוף זו לא הקבוצה שלי, לא של שי, לא של בני סיון ולא של יוסי ליפקין. הם רק מנסים לעשות הכי טוב למועדון". 

ביום שישי בבוקר לפני המשחק מול לוד ידעת שהפסד ואתה הולך הביתה. איך מתפקדים ככה?
"ידעתי שזה משחק שלא תהיה ממנו דרך חזרה, ולמרות שזה לא נראה ככה מבחוץ, אני אומר לך מבפנים שראיתי שהשחקנים הולכים להתאבד בשבילי. החלטתי להמר דווקא בגלל שהניצחון הזה היה מאסט, אז שיחקנו התקפי ולחצנו ועלינו רק עם שלושה שחקני הגנה. וכל השבוע אתה אומר לכולם שייזהרו מבן בן יאיר שיש לו רגל שמאל קטלנית, והוא בא בדקה השביעית ומדביק לך עם הרגל השמאלית שלו כדור לחיבורים. לא כי מישהו מהשחקנים זלזל בהוראות אלא כי זה כדורגל. מכאן, כשהשופט שרק היה ברור לכולם וגם לי שזה נגמר. לפני 17 שנה כשאימנתי ילדים, אם היית אומר לי שיפטרו אותי בעוד 17 שנה מקטמון, כשהיא במקום השלישי, מרחק נגיעה מעליית ליגה, הייתי קונה את זה. אני חושב שזה כישלון חיובי שרק ילמד אותי ויחזק אותי. תשאל את ברק בכר והוא יגיד לך אחרי שלוש אליפויות ברציפות שהעונה המסויטת שהוא עובר בבאר שבע היא הכי משמעותית בקריירה שלו והיא הפכה אותו למאמן יותר טוב".

× × ×

קטמון, או יותר נכון הצד האדום של העיר, זורמת לזדה בדם. זה לא מקום עבודה, זה אוהד שהוא מאמן מועדון. "כל אנשי המקצוע אמרו לי: 'תישאר במרכז הארץ.זה עושה לך רק טוב', אבל אם היה לי כפתור קסמים והיו אומרים לי מכבי חיפה ממנה אותך למאמן ואתה מוביל אותה לצ'מפיונס ליג או לעלות ליגה עם קטמון, הייתי מעדיף את האופציה השנייה. זה הנוף של החיים שלי. גדלתי עם האוהדים ביציע הבטון בימק"א, עם מישל דיין, עם יאיר אסייג, עם שי אהרון, עם יהונתן כהן, עם אחים ומשפחה שהפועל זה הכול בשבילם. זה אחרת כי יש כאן הרבה רגש ואתה הולך הביתה אחרי הפסד גמור גם כמאמן וגם כאוהד. אבל בסוף הפרנסה והקריירה מנצחים הכול. אני רוצה עכשיו לנוח, לא לאמן, ללכת לראות כדורגל בחו"ל, להיות עם האישה והילדים ולצאת להשתלמויות. אבל אם אני מגיע לטדי במחזור האחרון עם קבוצה אחרת מול קטמון אני בא לנצח כי זו המחויבות שלי בסוף".

אהרון. הרוויחו את החברות ביניהם מחדש. צילום: רפי קוץ

 הסיפור כאן מורכב. אין אחד בהנהלת קטמון רבתי שלא היה רוצה שזדה יהיה כאן שנים ארוכות, יצמח עם המועדון, יוביל אותו לליגת העל, ישתקע עם קטמון בליגה של הגדולים. אבל החיים מכתיבים את המציאות, וגם לזדה ברור שלכולם כאב הלב ורעדה היד כשנפרדו ממנו. "יש פה ניהול אדיר של אנשים מדהימים ואני כבר לא בפוזיציה של להתחנף. שי ואורי לא נותנים לרעשי רקע להפריע להם. יוסי ליפקין ובני סיון הם אנשים עם לב גדול שרק מחפשים לעשות טוב. הקהל פה הוא נכס עצום, גם אם יש כמה שלפעמים מאבדים את זה. בעוד שנה־שנתיים קטמון תהיה בליגת העל. זה הרי ברור, ואני יודע גם שכולם יודעים מה החלק שלי בהישג הזה, וכולם גם יזכרו איך הכול התחיל ואיזו דרך עברנו". 

השבוע אחרי שהכול נגמר זדה ישב עם שי אהרון. "פתאום גיליתי את החברות שלנו מחדש. שנה וחצי אנחנו מדברים מקצועי, רבים ומתווכחים ומחליפים דעות על שחקן כזה או אחר, על מערך, על תוכניות אימונים. פתאום המסיכה המקצועית ירדה וחזרנו להיות ליאור ושי, שני חברים טובים שיש להם זמן איכות ביחד. רק בשיחה הזו הבנתי כמה הזנחנו את זה וכמה זה היה חסר לי, ואני מאמין שגם לו". 

בכל הקריירה שלך יש דפוס חוזר: פותחים את העונה ברצף נצחונות ואז נעצרים.
"זה לא מדויק. קרית גת איתי פתחה נהדר ונעצרה כי קרה לה מה שקורה העונה לנס ציונה. הפועל רמת גן ביקשו שאשאר ליגה. סיימנו מקום שלישי, חצי גמר גביע וגמר גביע הטוטו, ומאז הם לא עושים פלייאוף עליון. קטמון רצו להיאבק על העלייה ואנחנו שם לגמרי. אבל שוכחים בדרך שעונה בלאומית רצופה מהמורות וזה עובר על כולם. הפסדנו למרמורק שהיא קבוצה טובה וללוד שהיא קבוצה טובה, מה גם שבליגה הלאומית כל אחת יכולה לנצח כל אחת. זה לא שמכבי תל אביב הפסידה לאשדוד. היינו עושים את זה, אבל אני מבין את הצורך בשינוי ואת הצורך להחליף את המאמן המכהן במישהו שישנה את המזל. אין לי טענות". 

אנשים סביב קטמון הגדירו השבוע את זדה משה רבנו, זה שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. זה הרגע היחיד שהרגיז אותו. "אני לא משה רבנו, לא קורבן ולא מישהו שנעשה לו עוול. להפך, קיבלתי הכול, מקצועית ואישית, ואני גם לא מגדיר את זה ככישלון, כי זו חוויה בקריירה שאני אצמח ממנה, ובשבילי כישלון זה להפסיק לנסות, ואני לא מתכוון להפסיק ולפרוש מהעסק. להפך. אנשים סביב הכדורגל חושבים שהם יודעים הכול. אמרו לי נגד לוד שהייתי כבוי כי ישבתי עם זרועות שלובות, אבל גם כשזכינו בגביע הטוטו וגם כשהיינו במקום הראשון בפור ישבתי באותה פוזיציה. פרשנים יושבים ואומרים: 'קטמון לא פוגעת'. נו, אתה אומר את זה בדקה ה־88. איפה ראית שהיא לא פוגעת שעה קודם? די כבר עם הניסיון הזה לנסות ולדעת כל דבר. תנו קרדיט לאנשים שבפנים. קטמון תעלה השנה, ואני חלק מזה, תרצו או לא". 

מילה לסיום?
"להגיד תודה, ושכולם יידעו שיש לי הכרת הטוב. לשי אהרון, ליוסי ליפקין, לשרצקי, לאוהדים, לצוות שלי גולן חרמון, דייויד ברמן, אמיר אבוקסיס, צח מאמן הכושר, ויאללה קטמון, תעלו. אני מחזיק אצבעות".