משה גרטל באזור בו תיבנה בריכת ירושלים. צילום: פרטי

דוד המלך מסתכל ולא מאמין: בשנים האחרונות ירושלים הפכה להיות מרכז ספורט של ממש. מרכז האתלטיקה בגבעת רם חידש את פניו בצורה מושלמת; אצטדיון טדי כבר ארח את גמר אליפות אירופה לנבחרות צעירות בכדורגל, ויכול לארח גם אירועים בינלאומיים אחרים בכדורגל; מרוץ האופניים ג'ירו דאיטליה חלף ברחובותינו, ובשבוע הבא ישטפו רצים מכל העולם את העליות והירידות של העיר במרתון ירושלים. רק מקומה של בריכת שחיה ברמה אולימפית נפקד מאזור חיוג 02. 

ועדות הוקמו, תוכניות הוצגו, מקומות הוקצו, גם כספים רבים נמצאו – כדי להתחיל בבנייתו של מרכז ספורט מימי בעיר השוכנת בין הנהר לים, שיוכל לארח תחרויות שחיה וקפיצה למים. אך ברגע האמת נגנזה התוכנית והכספים הופנו לבניית היציע הדרומי בטדי, והתקנת מערכת כבישים עוקפת קניון ואצטדיון. 

בריכה ברמה אולימפית היא בריכה שיכולה לארח תחרויות אולימפיות. הנוהג הוא שמדובר בבריכה באורך 50 מ', ברוחב של 25 מ' ועומק של 3 מ'. עד לפני כשנתיים, עמדה לרשותנו בריכת ירושלים – שעמדה רק בקריטריון האורך של 50 מ'. הבריכה, שהוקמה בשנות החמישים (וכרגיל בירושלים עמדה במוקד של מריבה עירונית, ולכן נקראה בריכת המריבה) הפכה ברבות השנים למקום מפלט לדגים ירושלמים – ילדים, שחיינים, ותיקים ותיירים. עם מכירת השטח ליזמי נדל"ן, עלה הכורת על הבריכה תוך שהיזמים מבטיחים שבתוך שלוש שנים לכל היותר תיבנה לצד הבניין החדש בריכה הפתוחה לציבור הרחב. 

השבוע קפצתי לבקר במקום, כי אמרו לי שכבר יש מים. באתי, ואכן היו מים. מי הסערה מילאו את הבור הענק שפערו הדחפורים, היכן שעמדה פעם הבריכה. התאכזבתי מהעזובה וההרס. על שפת הבור, שם ישבתי גם בכיתי כשהבנתי שתוכניות והבטחות מחד גיסא, ומציאות מאידך גיסא. 

ירושלים אולי הפכה למרכז ספורט גדול, אבל תחרויות שחיה ישראליות ובינלאומיות לא יהיו כאן בקרוב.

כך נראתה הבריכה לאחר שהחלו השיפוצים:

הביא לדפוס קותי פונדמינסקי