חוגג. "שחקנים של רבע מיליון דולר לא מסוגלים להבקיע". צילום: עוז מועלם

משה חוגג עבר ביום ראשון את אחד הימים המסויטים שלו מאז שהוא נכנס לכדורגל הישראלי, ואנחנו מדברים על שעות הבוקר, הרבה לפני עוד תיקו מאופס של הקבוצה שלו. חוגג ניסה להעביר בבקרה התקציבית את יוסי בניון ופרדי פלומיין, כדי שיעמדו לרשות המאמן ניר קלינגר, אבל ההתייחסות שקיבל בעל הבית של בית"ר מאנשי הבקרה הוציאה אותו מדעתו.

בכל רגע ביקשו שם עוד אישור ועוד העברת כספים ועוד מסמך ועוד התחייבות של מנהלי הבנק של הבוס של בית"ר, עד שמישהו בבית וגן אמר את משפט הזהב הזה: "אלה בבקרה שנרדמו בשמירה אצל כבירי והפועל תל אביב וביקשו פסלים כערבויות ופירקו מועדון, פתאום את כל הבקשות ההזויות שבעולם מפנים לחוגג כדי להוכיח שהם בסדר כדי למנוע את 'תקדים כבירי'. נו באמת". ולאורך כל הדרישות והשיחות האינסופיות ומריטת העצבים של חוגג, הוא שיתף פעולה כמו ילד טוב ירושלים, הכול כדי שפלומיין ובניון יהיו בהרכב או בסגל של קלינגר.

כשיצאה ההודעה הרשמית שחוגג עשה את שלו הוא כבר היה עם הלשון בחוץ, עייף מההסברים והתחינות לבקרה שיום ראשון זה יום שבתון בחו"ל, כשגם על המכשול הזה הוא דילג ביצירתיות. עכשיו נשאר לחכות לערב, לראות איך הכוכבים החדשים והישנים בטדי גורמים לו קצת נחת אחרי שנפרד מעוד חמישה מיליוני שקלים כדי להשיג בטווח המיידי ניצחון ביתי ובטווח הרחוק יותר שיפור עמדות לטובת כרטיס כניסה לפלייאוף העליון. 

אלא שאת אף אחד כנראה לא באמת מעניין כל הבזבוז של כסף ואנרגיות וכאב לב שהוא מנת חלקו של בעל הבית של בית"ר. כשהתרווח בכיסאו ביציע הכבוד בטדי, כבר אחרי חמש דקות חוגג עבר לעמוד ולהיות מתוח כמו קפיץ. "אלה שחקנים של רבע מיליון דולר כל אחד, למה הם נראים ככה?" שאל בכעס. "איזה מין כדורגל זה? ככה הם רוצים להבקיע? אני לא מבין מה עוד צריך בקבוצה הזו כדי שהיא תתחיל להיראות כמו שצריך? הכול יש להם, הכול אני נותן להם", נחר בזעם. "ההגנה משחקת כמו אירופה וההתקפה כמו לא יודע מה". ואחרי הנגיחה של וארן שפגעה בפרצופו של שוער קרית שמונה, סינן הבעלים: "אין, אין מזל". 

חוגג, בניגוד לחזות הנעימה והטרנד לחשוב שאולי מדובר בפראייר התורן בכדורגל הישראלי, מבין מצוין שקבוצת כדורגל היא כמו חמין: אתה יודע כמה אתה משקיע ומה אתה מכניס אבל לעולם לא יכול לדעת מה ואיך ייצא בסוף. אבל זה לא רק מבחן התוצאה המתסכל כשלעצמו שמוציא אותו מדעתו, זו בעיקר הדרך.

המאבק שניהל מול חדרה, באר שבע והבקרה כדי שפלומיין ינחת כאן בסופו של דבר מעידים על האובססיה שלו שבית"ר תהיה קבוצה אטרקטיבית, כשרונית וכזו שבהתאם לדי־אן־איי שלה מסוגלת לספק בידור לצופיה. ככה, בהחלטה אומללה, התעקש הבעלים למשל להחתים כאן בקיץ את ערן לוי והתעלם מהגיליון הרפואי העבה כשלקח הימור עם מאור בוזגלו. הוא מוכן לשלם ולהסתכן, רק רוצה שיהיה פה שמח. מה שהוא מקבל בפועל זה את ההצגה הכי משעממת בארץ, עם עוד אפס אפס ועוד תיקו אחד ועוד 90 דקות של כדור שינה. ואלה הם בדיוק הדברים שגורמים לו להתחרפן. 

× × ×

אחרי המשחק ביום ראשון, בשעות הקטנות של הלילה, חוגג שבדיוק ארז לקראת נסיעה ללונדון שם השיק את הטלפון הסלולרי שלו 'סיריון', היה מחובר לטלפון. הוא הלין עם חבריו על הראיון של ניר קלינגר בסיום המשחק. העובדה שקלינגר דיבר ש"שיחקנו טוב, עשינו הכול, השתמשנו בכל הכלים ההתקפיים" הצליחה למחוק לחוגג את כל הג'נטלמניות והקרדיט שיש לו בארסנל. בשיחות סגורות הוא אמר: "זה היה משחק של סבל, יכולת רעה, כלום ושום דבר. אם זה משחק טוב אז אוי ואבוי לנו". 

קלינגר. צילום: עוז מועלם

קלינגר, שעשה קריירה ביכולת לפרשן את המציאות דרך חצי הכוס המלאה, או כפי שאומרים מקטרגיו "לערבב כמו בלנדר", לא מבין שאם יש משהו שבגללו הוא עלול לאבד את הקרדיט אצל בעל הבית זה ההסברים המפולפלים וההתעקשות על "הכול בסדר והכול סבבה". אנשי שלומו של חוגג, שמאז שמינה את קלינגר למאמן הוא שומר עליו משל היה אתרוג, אמרו שההתבטאויות של קלינגר אחרי המשחקים האחרונים הזכירו לו את גיא לוזון שהיה מתעקש לשכנע את הצופים והאוהדים שהם צפו במשחק אחר לגמרי מזה שהוא ניהל כמאמן. חוגג  עדיין ינוקא בתחום אבל דבר אחד כבר אפשר ללמוד עליו: הוא לא אוהב מאמנים שמפרשנים את המשחק כאילו הם סנגורים. הוא אוהב לשמוע את הדברים בצורה בלתי אמצעית ואפילו בוטה שאינה חוסכת ביקורת מהשחקנים ושיש בה מידה של אחריות שהמאמן מקבל על עצמו.    

שלא תטעו: קלינגר ייצב כאן את הספינה. יש פער גדול מאד בין הקטסרופה שהיתה כאן בתקופת לוזון לשיקום שהוא מנת חלקו של קלינגר. גם ניהול המשחק שלו ביום ראשון היה בסדר גמור כשזרק למערכה עוד שחקן התקפה ועוד אחד, נשאר עם קשר אחורי אחד (איינבינדר) וניסה הכל חוץ מלחדש את כרטיס השחקן של אלי אוחנה. 

אבל, וזה אבל גדול, חוגג בסופו של יום הוא אוהד ורק לאחר מכן בעל הבית. אם בית"ר היתה מסיימת את המשחקים מול סכנין וקרית שמונה בתיקו שתיים הוא היה מתבאס, אבל נותן לצוות המקצועי ולשחקנים את כל המחמאות. כדורגל בלי גולים, במיוחד במועדון כמו בית"ר, זה כמו סרט אילם. חוגג הוא פריק של גיבורי על, ספיידרמן, איירונמן ודומיהם. הוא רוצה אקשן והוא רוצה שהטובים ינצחו בסוף. הוא מוציא כספים בלי הכרה ומה שהוא מקבל בסוף זה את פרשת ויצ'תעממו. 

בית"ר מול קרית שמונה. פרשת ויצ'תעממו. צילום: אלכס קולומויסקי

ויש כמובן את העניין המספרי: בבית"ר כבר מדברים בקול רם על כך שאי העפלה לפלייאוף העליון תהיה לא פחות מקטסטרופה. כלכלית מדובר בהפסד משוער של חמישה מיליוני שקלים שייצאו מכיסו של חוגג (יותר נכון כבר יצאו והפלייאוף העליון היה אמור להחזיר). מקצועית ותדמיתית, אם העונה הזו תסתיים כבר באמצע חודש מרץ מדובר במכה אנושה. חוגג הופך את העולם עם כרטיס בית"ריסט, השקת מדים חדשים, אוטובוס חדש, שחקנים אטרקטיביים ועוד מיליון רעיונות בפיתוח כדי להדליק מחדש את אוהדי בית"ר ולחבר אותם מחדש למותג. אבל כל המאמצים והכספים שהוא מוציא הם ברכה לבטלה בקבוצה שלא מסוגלת להבקיע גולים, שלא מסוגלת לספק חוויית צפייה של 90 דקות. בעולם של בעל הבית של בית"ר הדבר החשוב ביותר זה הרייטינג. הוא רוצה ליצור כאן ריאליטי שישגע את המדינה, ובמבחן התוצאה בית"ר יותר הנוכחית יותר יבשה מאשר מהדורת לילה של פסוקו של יום.

× × ×

שלא בטובתו של המאמן, בשיחות שמנהל חוגג, קלינגר נזכר באותה נשימה עם מאמן מכבי חיפה מרקו בלבול. חוגג לא מבין איך חיפה, קבוצה שלפני חודש וחצי היתה עמוק באדמה והפכה משום מקום לדבר הכי מרענן בכדורגל הישראלי, יכולה בחמישה שבועות לעבור מייק אובר שכזה בעוד בית"ר מתקדמת בקצב של אוטוביאנקי מודל 79. הרי אם בלבול יכול להפוך את חיפה מקבוצה שיכולה ללכת לים לכזו שמסמנת כרגע כיעד את המקום השני בליגה וזכייה בגביע, כששחר לא עשה שום שינוי משמעותי בסגל (ירדן שועה עדיין לא שיחק משחק רשמי אחד במדי חיפה), אז למה לעזאזל בכל פעם שהוא דורש תשובות מקצועיות מספרים לו שההגנה התייצבה? יתרה מזאת, אם היה יכול לבחור חוגג היה מעדיף שההגנה לא תתייצב, שתישאר גבינה צהובה מחוררת שסופגת בכל משחק, אבל כשבצד השני של המגרש החלק ההתקפי יעשה את העבודה ומשחקים יסתיימו פעם בניצחון של 2:3 ופעם בהפסד בתוצאה זהה או בתיקו רב שערים. במקרה כזה לפחות היה שווה לקנות כרטיס ומצב הנקודות היה הרבה יותר טוב, כי עדיף להפסיד משחק אחד מתוך שניים ולנצח את השני מאשר לסיים פעמיים בתיקו.

בבית"ר לא אוהבים בלשון המעטה את העובדה שחוגג מבקר פומבית את הקבוצה ואת המאמן, טוענים שזה לא מוסיף כלום לאף אחד ומייצר לחץ מיותר. חוגג שומע את הקולות האלה. הוא מתייחס אליהם בביטול מסיבה אחת: הוא מעדיף לספק בתקשורת הצצה לתחושות שלו מלהיות בעלים שמתערב וצועק ומאיים בתוך חדרי ההלבשה בבית וגן. אפשר לחלוק על זה, אבל בסופו של יום זו הקבוצה ואלה העובדים שלו.

× × ×

הבעיה של חוגג, ועד שהוא לא יפתור אותה בית"ר לא תתרומם, היא שהוא לא משאיר לשחקנים שלו אפילו סיבה אחת שבגללה הם צריכים להתחיל לדאוג. בית"ר של היום היא פחות קבוצת כדורגל, יותר ארגון שכדאי ושווה לעבוד בו כי יש שכר שמן שנכנס בכל עשירי בחודש לחשבון הבנק כמו שעון שווייצרי, יש ארוחות בוקר מפנקות, יש ערבי גיבוש, יש כל מיני פעילויות של השקת כרטיס בית"ריסט בקניונים וכדומה.

זה מבורך וזה ראוי להערכה כי בית"ר מעולם לא נוהלה בסטנדרטים האלה. מצד שני, כדורגלן ישראלי צריך להרגיש לפעמים שהאדמה רועדת. לא צריך להיות אלי טביב, הקיצוניות השנייה, שהיה עושה בארטרים על ארוחות עם סטקייה רק כדי לא להוציא כסף מהכיס על ארוחות לשחקנים. וגם לא צריך להיות משפחת לוזון או ויקטור יונה שבאינסטינקט אחרי תיקו או הפסד הם גורמים נזק לרכוש בחדר ההלבשה. אפשר למצוא את נקודת האמצע, שבה מייבשים קצת את הביצה. בטח לא מוציאים את פנקס הצ'קים ומתחילים להשתולל עם חצי מיליון דולר לחדרה עבור פלומיין או עיסקה הזויה של מיליון וחצי יורו עבור אילון אלמוג, שאף אחד חוץ מההורים שלו לא יזהה אותו ברחוב. בסרט 'מגלה את אמריקה', בכיכובו של אדי מרפי, מגלה מלך אחת ממדינות אפריקה, אביו של מרפי, שארסניו הול, משרתו, הסתיר ממנו את מעללי בנו באמריקה. בתגובה הוא מטיל עליו עונש כבד מנשוא: סוויטה מפנקת במלון הפאר וולדורף אסטוריה, בשיטת הכול כלול. ככה חוגג עובד: צוחקים לו בפרצוף ומקבלים בתגובה שדרוג של תנאי ההעסקה.

× × ×

אחרי המשחק מול מכבי ביום שני, בהנחה שבית"ר לא תעשה סנסציה, ואז חלום הפלייאוף העליון יהפוך לחסר סיכוי, חוגג צפוי לקבל החלטות כואבות. זה אומר שפרט לצמצום הסגל הידוע, עם העזיבות של איבה, בריהון וערן לוי, הוא יחתוך בבשר החי עוד כמה שחקנים, מהלך דומה לזה שעשתה יקירתו אלונה ברקת כששחררה השבוע את שיר צדק, ניב זריהן, דור אלו וחן עזרא.

במקביל חוגג ינחית כאן חלוץ זר, בתקווה שהקבוצה שלו תתחיל להבקיע גולים, וינסה לבצע את המהלך הכי לא צפוי בתולדות הכדורגל הישראלי כשישלים את רכישתו של אילון אלמוג. העיסקה הזו, אגב, היא עוד ניסיון חסר היגיון להוכיח לעולם שחוגג יודע יותר מכולם. כל כך נמאס לו לשמוע שמפקפקים ביכולת העמידה הכלכלית שלו עד שהוא מפוצץ סכום גרנדיוזי על שחקן בלתי מוכח בעליל כדי שיבינו באילו ממדים פיננסיים הוא נמצא. חבל רק שכל המאמצים האלה, לייצר מבית"ר את המסיבה הכי שווה בעיר, עדיין לא גורמים לשחקנים שלו לרקוד. ובסוף, למי שלא מבין, כל האחריות תיפול על הדי־ג'יי, סליחה, על המאמן.