ההשפלה: שיפודי התקווה בטדי 

היו לא מעט השפלות בסיבוב המשחקים הנוכחי. ה־4:1 המביך מול מכבי פתח תקוה במחזור הראשון במושבה, זה שעוד קיבלנו בהבנה בתקווה שהקבוצה הזו בתהליך הרצה וחיבור. היה גם המשחק הנוראי מול הפועל חדרה שבוע לאחר מכן, כשבית"ר מפסידה לקבוצה שחלק משחקניה עוד שקלו לפני שריקת הפתיחה לבקש חתימה בחדרי ההלבשה מערן לוי ומאור בוזגלו. אבל האימא של ההשפלות התרחשה במחזור השמיני. בני יהודה הגיעה לטדי כשעל הקווים של בית"ר דייוויד מרטן. הצגת תכלית של ירדן שועה, מאוויס צ'יבוטה ודולב חזיזה הוכיחה שהעולם שייך לצעירים, לא לפנסיונרים כמו ערן לוי וטל בן חיים

דולב חזיזה חוגג בטדי את הקונצרט של בני יהודה. צילום: עוז מועלם

השחקן המאכזב: יש יותר מאחד 

זה כנראה הפרמטר היחיד שבו לשחקני בית"ר יש פייט צמוד במיוחד עם משהו. יו ניים איט: טל בן חיים, שבבית וגן מכנים אותו בלעג "הבלם של צ'לסי" ואוהדי בית"ר סימנו אותו כשאחד משחקני הרכש הגרועים בתולדות המועדון; או אולי ערן לוי, שלא דומה בכלום לכוכב הנהדר שהיה לפני כמה חודשים בעל הבית בנתניה; אפשר ללכת גם על ארון אולנארה, שהוא מלך בעיות המשמעת ושחקן העונה בשכונתיות אבל חוץ מגול לא משמעותי נגד בני יהודה לא תרם כלום. ומה תגידו על סאגת השוער, או על פארסת המגן הימני, ועל סילבסטר ווארן שלא מצליחים למצוא את הרשת ממטר?

ארון אולנארה. צילום: אורן אהרוני

נקודה למחשבה: ב־1980 וב־1990 היה יותר טוב  

בשני המקרים האחרונים ב־40 השנים האחרונות זה נראה הרבה יותר טוב אחרי סיבוב משחקים אחד. בעונת 1980/1979 בית"ר השיגה בסיבוב הראשון 13 נקודות מתוך 45 (28.8 אחוזי הצלחה) ויחס שערים של 12-7 (מינוס 5). בעונת 1991/1990 השיגה בית"ר 14 נקודות מתוך 33 אפשריות (42 אחוזי הצלחה). יחס השערים עמד על 13-10 (מינוס 3). כרגע, אחרי 13 משחקים בעונה הנוכחית, בית"ר עם 12 נקודות מ־36 אפשריות שהן  30 אחוזי הצלחה ויחס שערים של 26:17 (מינוס 9), כשאת שלושת הנצחונות שלה בסיבוב הזה היא משיגה נגד סכנין הפועל תל אביב ומכבי חיפה, קבוצות שגם בשנים הגדולות ביותר שלה, בית"ר ירקה דם מולן.

 הקבוצה של 1991 ־ 1990 שירדה ליגה. צילום: באדיבות הספר אני אוהב אותך בית"ר

השחקן המצטיין:  משה חוגג 

משה חוגג בימים שבהם עוד ניסה להיות סחבק של השחקנים שלו. עד שגילה שהוא לא צריך חברים כאלה, הוא השתעשע איתם במשחקי האימון הפנימיים עם פרס בדמות מטבע וירטואלי למנצחים

חוגג. אין תמורה בעד האגרה. צילום: עמית שאבי

חוגג לא יקבל בבית"ר של העונה פרס על ניהול, רחוק מזה, אבל אם לחלק מהשחקנים שלו היה קמצוץ מהתשוקה, מהנתינה, מהחזון ומהרצון לנצח, בית"ר היתה היום בפייט צמוד עם מכבי תל אביב. חוגג הוא לא בעל בית שיודע ומצליח לנווט את הספינה. אבל בניגוד גמור לחבורת הקלמזים שהוא משלם לה ים של כסף, הוא נותן את הנשמה ואת התחת

המשחק: אדום בעיניים

עד השבוע לא היה אחד כזה. הניצחון היוקרתי על סכנין הושג במאה אחוז מזל, ומול חיפה משום שהיריבה איבדה את הידיים ואת הרגליים. בית"ר היתה כל כך פתטית העונה עד שגלי האופטימיות ההזויים אחרי ההפסד 3:2 להפועל באר שבע, עם סיפורי פוגי כמו "עד הדקה ה־75 עמדנו מולם בצורה מעוררת כבוד", אפילו הם היו לעג לרש. למי שלא שם לב, כמעט כל הקבוצות בליגה לקחו השנה נקודות מבאר שבע בקלות יחסית. ואז הגיע יום שני, ובית"ר ניצחה את היריבה הכי שנואה שלה בקרב תחתית על שש נקודות עם המרכיב שכולנו מייחלים: הקרבה. אתם מבינים, שחקנים יקרים, מה קורה כששמים את הכל על המגרש? איפה לעזאזל הייתם סיבוב שלם?  

השער: בוזגלו מהמקום 

רגע אחד מזוקק בכל זאת היה בסיבוב האימה של בית"ר, וזה השער של מאור בוזגלו בסמי עופר בבעיטה חופשית עם ביצוע אומנותי. הלוקיישן, היריבה, המטען, הגעגוע לכוכב המקועקע, כל החומרים הטובים לסרט בורקס היו שם. גם ההפי אנד במשחק הספציפי ההוא. הבעיה היא שגם הגול הזה היה התגלמות של כל החולאים של בית"ר. בעיטה מהמקום (בלי שום תנועה או קבוצתיות), מאה אחוז כישרון טהור (בלי שום עבודה קשה או מאמץ) והרס עצמי אצל היריבה, תכונה שבית"ר הנוכחית, שהיא כל כך אטומה ומנותקת בינה לבין עצמה, אפילו לא מסוגלת לייצר דבר שלילי שכזה

 בוזגלו. סרט בורקס. צילום: אורן אהרוני