ברוכיאן. רק לחזור להיות חלק מהנוף | צילום:אלכס קולומויסקי


שיר געגועים: שיחת הקיץ הנוכחית עם אבירם ברוכיאן נולדה בכלל מהפנייה שלו אלינו בנושא ספציפי מאוד. מדובר בשליחות שהוא מרגיש ושקיבל על עצמו כפרויקט חיים - לעזור לאנשים, וכאן הוא מבקש לדייק במינוח בלי להזכיר את השם המפורש, ש"חלו במחלה הארורה שאני חליתי בה לפני מספר שנים". "במה מדובר בדיוק אתם יודעים לבד. אני נקי כבר ארבע שנים", הוא אומר, "וברוך השם, אחרי שאני נרפאתי אני מאוד אשמח אם מי שחלה במחלה הזו יפנה אלי לעזרה דרך כתובת המייל שתפרסם בעיתון  (מופיעה בסף הכתבה ש"א) ובכך תהפוך אותי לנגיש לכל מי שירצה עזרה. אני בנאדם מאמין בקדוש ברוך הוא ובתורה, ואני מצפה מעצמי לצבור כמה שיותר מצוות דרך העניין הכאוב הזה. אני רוצה להיות כתובת לאנשים". את כתובת המייל תקבלו בסיום הכתבה, ואתם מוזמנים לכתוב לנו כדי שנשדך אתכם לברוכיאן.
אבל בלי לגרוע כהוא זה מהפרויקט המופלא שלקח על עצמו מספר 8, גם כשאנחנו מדברים על כדורגל מתברר שהלב של ברוכיאן מתקשה למצוא מנוחה עד שיסגור מעגל ויחזור בדרך כזו או אחרת לבית"ר.

אני מניח, אבירם, שגם הקיץ ניסית לחזור לבית וגן.
"כבר כמה שנים שאני דופק בדלת בבית וגן ומקבל לצערי תשובה שלילית. אלא שדווקא בעידן החדש של בית"ר, עם הבעלים החדשים משה חוגג והמנהל המקצועי יוסי בניון, שגם שיחק איתי בנבחרת, שבחר ברוני לוי, שאני יותר ממעריך אישית ומקצועית, ואחרי שבית"ר נתנה את הבמה לכמה שחקנים ראויים לסיים בה את הקריירה בצורה הכי מכובדת וראויה, האמנתי שגם לי מגיע, בגיל 34, כמי שנולד כבית"רי, שהדי.אן.איי של המועדון הזה זורם ויזרום לו בדם לעד, גם לי מגיע לקבל את הכבוד הזה ולסיים בבית שלי בית"ר את הקריירה".

יש לך בגילך, אחרי שנה בליגה א' דרום, מה לתרום מקצועית לבית"ר, קבוצה שמכוונת להתמודד על האליפות?
"חשוב שיובן מעל לכל ספק: הרצון שלי הוא לא להצטרף כשחקן מן המניין. הרעיון הוא להגיע כנער פוסטר, שחקן אימונים שמוסכם שלא יקבל אפילו דקת משחק אבל יהיה חלק מהנוף בחדר ההלבשה, יעזור להיות צינור ודמות מכוונת לצעירים, יהיה זה שמקיים את הקשר עם האוהדים, להיות עוד כוח עזר למאמן, בלי אינטרסים ובלי שום טובה אלא נטו למען המועדון ולטובתה של בית"ר. כל זה בלי שכר ובלי כלום, בהתנדבות אם צריך. כל החיים שלי תרמתי לבית"ר, ואם יש משהו שאני מצטער עליו זה שעזבתי ומכרתי את עצמי למען הקיום של בית"ר. רק בבית"ר הייתי מאושר. זה הבית שלי, זה האושר שלי. לא אכפת לי להקריב את הפרנסה שלי ולמות, מקצועית כמובן, במקום שבו גדלתי. בכל תפקיד, בכל מה שאידרש, תאמין לי שאני יכול לעזור. מי כמוני מכיר את בית"ר. אני לא במקום של לבוא עם רצון או דרישה מקצועית כזו או אחרת. זה לא הרעיון.

"אני רוצה להיות החונך של השחקן הצעיר שמגיע, לגדל אותו ולהסביר לו מה זה אומר ללבוש את החולצה של בית"ר, כמה זכות יש כשאתה עם הסמל של המנורה על החזה, ואיך אתה יכול למקסם את היכולות שלך במקום כזה עוצמתי. אני רוצה לבוא לכוכב הכי גדול בחדר ההלבשה, לתת לו איזו עצה טובה, איזה משהו של מישהו מנוסה, שכבר היה כאן וזכה בתארים וחווה רגעים מדהימים וגם קשים. יש לי קילומטרז' כל כך גדול, למה לא להשתמש בו? ככה להעביר עונה שלמה בלי לשחק, רק לתרום ולעזור, ואז במשחק האחרון של העונה, וזה החלום שלי, לעלות מהספסל בדקה ה־85, לתת את חמש הדקות האחרונות של הקריירה עם החולצה הצהובה־שחורה, לקבל כפיים מהקהל, למות בית"רי. ואז, אם אוכל להשתלב באיזה תפקיד, לא משנה מה, כחלק מהצוות, זו תהיה הגשמת חלום. אני לא מחפש ג'ובים, לא שררה ולא כבוד, רק לסגור את החור הזה בלב שקוראים לו בית"ר ירושלים". 

ואתה מאמין שכל התסריט המאוד רומנטי הזה יכול לקרות?
"אני מאמין באלוהים, שהדברים לא סתם קורים אלא יש יד מכוונת מלמעלה שיודעת שלכל דמות בהצגה הזו יש תפקיד וסיבה למה היא נמצאת דווקא במקום הזה. אני בטוח שמשמיים משה חוגג הגיע לבית"ר ואז משמיים בחר ביוסי בניון, איש עם לב כל כך גדול שיסיים את הקריירה המופלאה שלו דווקא בבית"ר ואז יהפוך למנהל מקצועי. ואני גם בטוח שלא סתם יוסי בחר ברוני לוי, שהיו לי איתו שתי קדנציות נהדרות כמאמן בבית"ר. ואם כל הדברים האלה קרו ביחד, אז אתה יודע מה? בעזרת האמונה אולי יש לי סיכוי להגשים את החלום שלי".  חשוב לציין ששחקנים בבית"ר, אמרו השבוע ש"אין ראוי מברוכיאן לעונת פרישה בבית"ר" הם אמרו. "כמו שהמועדון נתן את הכבוד לשמות אחרים והוכיח את גדולתו בפסטיבל המאד מכובד שעשה למענם שחקנים שלא גדלו פה, קל וחומר שלברוכיאן מגיע גם לזכות בכבוד הזה".  

צהוב שחור בנשמה 

ברוכיאן כבר לא חלק מהנוף של בית"ר כמה שנים, אבל תמיד כנראה הוא יהיה מזוהה עם הצד הצהוב־שחור, לא משנה אם באותה נקודת זמן יהיה בקטמון או באשדוד, קבוצתו האחרונה בליגה א', או יפרוש ממשחק פעיל. אפשר להוציא את הילד מבית"ר, אי אפשר להוציא את בית"ר מהילד. זה מתחיל בהליכה ברחוב, כשרוכלים בשוק מחנה יהודה פוגשים אותו עושה קניות ושואלים אותו מה יהיה במשחק של בית"ר בשבת, וממשיך במסרונים לסלולרי של ברוכיאן תוך כדי משחק של הצהובים־שחורים, עם השאלה: "אם לאיקס יש מקום בהרכב, איך זה שוויתרו עליך?" ומגיע עד לסיפור הכי משעשע ששמעתם: כשברוכיאן עלה עם קטמון מליגה א' לליגה הלאומית וביקש שילדיו יגיעו לחגיגות העלייה ובקבוצת האוהדים העניקו להם סט תלבושות במתנה, ברוכיאן החזיר את הסט וביקש שיחליפו אותו מאדום לכחול, כי במקום שממנו הוא בא, עם כל הכבוד, זה אדום הוא הצבע הלא נכון.

"בקטמון היה לי טוב כי היו שם אנשים מדהימים וחמים, אבל אין תחליף לבית, אין תחליף לאהבה שלך, ועל דרך המשל, אי אפשר להחליף אבא ואמא גם אם המשפחה המאמצת היא הכי טובה בעולם. אני הולך ברחוב ומקבל מאוהדי בית"ר אהבה שלא קיבלתי גם בימים הכי גדולים שלי בעונות של האליפות, הדאבל והגביע. הדבר שאני הכי הרבה מתפלל לו זה להיות זה שתורם את החלק הצנוע שלו כדי שהאוהדים האלה יהיו מאושרים. כל האוהדים האלה אומרים לי שהם חולמים שאחזור לעונת פרישה בבית"ר, ולכל אוהד כזה אני עונה: 'אמן ואמן'".