בן חיים מגדיר מחדש את המושג 'להישאר מאחור' | צילום: אבי רוקח

בית"ר סיימה השבוע סיבוב עם 23 נקודות שהם 58.9 אחוזי הצלחה, והיא יכולה להיות מרוצה מעצמה אם לוקחים בחשבון את פתיחת העונה הקטסטרופלית שלה. מצד שני, היא אמורה להיות גם מאוכזבת מעצם העובדה שהיא לא מצליחה להתקרב למושג שקוראים לו מאבק על האליפות.

התחושות המעורבות האלה הן בדיוק ההגדרה של בית"ר כקבוצה העונה: יש בה מספר שחקנים שיכולים לשחק בהרכב של כל קבוצה בארץ, כולל מכבי תל אביב האימתנית. בצד זה, יש בה שחקנים מסוימים שצריך לשפשף את העיניים והם צריכים לחבק את עצמם מעצם העובדה שהם לובשים את החולצה עם סמל המנורה.

לא ברור על מה בדיוק חשב משה חוגג בקיץ האחרון ואיך בדיוק בחר יוסי בניון לבנות את הסגל של הקבוצה הזו בחודשים מאי, יוני ויולי. אבל מישהו צריך להגיד בקול רם שנעשתה פה בפירוש חצי עבודה. 5.5 מיליוני יורו שלף חוגג מהארנק עבור מיכאל אוחנה ועלי מוחמד, שתי רכישות נהדרות לכל הדעות, אבל 'שכח' לחזק את הסגל במגן שמאלי ראוי, בלם נורמלי שהוא לא בגיל פנסיה, קשר אחורי ראוי וחלוץ שהוא גולר בחסד עליון.

העמדות האלה הן חוט שדרה של מועדון שמכוון גבוה באמת. התחושה היא, לא רק ביציעים ובתקשורת אלא גם בבית וגן, שחוגג התחיל את מסע הרכש של בית"ר בספרינט מטורף, ואז פשוט נעמד במקום. הצ'קים על אוחנה ומוחמד ועל גארסיה, שמגיעים בסכום הכולל שלהם למספר בלתי נתפס של כמעט שישה מיליוני יורו, ראויים להערכה. אבל נשאלת השאלה - אם כבר הלכת בגדול, למה לעצור? ואם אתה מוגבל ביכולת או ברצון שלך לגבי תקציב השחקנים, למה לא לחלק את העוגה אחרת? הרי מוחמד ואוחנה וגארסיה הם בסך שלושה שחקנים שעם קינדה, ונניח שעידן ורד בריא, יכולים לשמש שלד חזק מאוד.

אבל מה עם החצי השני? למה לא לחלק את העוגה אחרת? להיפטר מהגחמה להנחית כאן בכל מחיר שחקן שקוראים לו מוחמד, וגם מהגחמה לראות שוב שחקן עם השם אוחנה על הגב מלהטט בטדי וליצור קצת יותר באלאנס? הרי הקבוצה הזו, כדי שתעמוד במטרות שבעל הבית סימן, צריכה להיות גדולה מסכום חלקיה. כרגע, וכנראה עד סוף העונה, יש פה רק חלק מקבוצה.

לזכותו של מי שחתום על בניית הסגל, יוסי בניון, צריך לומר שהוא נאלץ להתמודד עם מציאות שבה הוא צריך להפוך בתוך חודשיים קבוצה שבעונה שעברה רק נשארה בליגה לקבוצה שמתמודדת על האליפות. זו משימה בלתי אפשרית במגבלות השוק, ועוד יותר בלתי אפשרית כשתקציב השחקנים של מכבי תל אביב (54 מיליון שקל), הפועל באר שבע (יותר מ־38 מיליון שקל) ומכבי חיפה (42 מיליון שקל) רחוק מאוד מזה של בית"ר, שמגרדת את 27 מיליוני השקלים. זה עוד יותר מסובך כשהשוק הישראלי דל בהיצע וחוגג, בניגוד ליריבות לצמרת, מתעקש שהסגל ימנה חמישה במקום שישה זרים.

אבל יש גם צד שני למטבע. והוא שבניון היה חייב להתנהל יותר בתבונה. הצ'ק לאיזי שרצקי על לוי גארסיה על סך 1.2 מיליון יורו, כשלבית"ר אין בלם ודיוגו ורדסקה מגיע רק במחזור השני, זה ניהול הפוך של סדר עדיפויות. ההחלטה לתת את מפתחות המגן השמאלי למקס גרצ'קין האלמוני, ואז להנחית בחוסר ברירה את אורי מגבו, כששניהם בפירוש לא מתאימים לרמות האלה, היא תמוהה.

ההחלטה ששלומי אזולאי יהיה החלוץ הבלעדי של בית"ר, כשחוץ ממנו היחיד שמסוגל להבקיע הוא אנתוני וארן, גם היא לא חכמה בעליל, כשבחיפה עוואד ושועה יושבים על הספסל, במכבי תל אביב אלירן עטר הוא נער פוסטר, ולבאר שבע יש מלך שערים בפוטנציה בדמותו של בן שהר. כל זה ביחד מתחבר לקבוצה שתנצח העונה הרבה משחקים, במיוחד מול הקטנות, שתמיד תהיה בשלישייה וברביעייה הראשונה בטבלה, אבל לאורך זמן לא תצליח לא לקרוא באמת תיגר על תואר ואפילו לא לספק ניצחון בלתי נשכח במשחק גדול (ולא, הפועל תל אביב זה משחק של יוקרה אבל הוא לא משחק גדול). מספרית - בית"ר בסיבוב הראשון מול באר שבע, מכבי תל אביב ומכבי חיפה השיגה את המאזן העלוב הזה: 7 ספיגות, שער זכות בודד לרפואה, נקודה אחת מתשע ואפילו לו ניצחון מסכן אחד.

 × × ×

מי שהסתכל על טל בן חיים ביום ראשון האחרון הבין עד כמה בית"ר, לפחות בצד ההגנתי שלה, אומללה.

לפני שבוע וחצי בן חיים הפך ברגע אחד למלך בית וגן. הזינוק הווירטואזי לבעיטה של עומרי אלטמן, שהציל לבית"ר את הניצחון היוקרתי בבלומפילד, גרם גם למקטרגיו הגדולים ביותר של בן חיים לחבק אותו.

מי שראה את השער הראשון של אשדוד ביום ראשון אחרי 40 שניות של משחק, כשטב"ח צריך מונית או גרר מ'שגריר' כדי להשיג את דין דוד שהשאיר לו עשן, מבין שבכדורגל, לא באינסטינקטים או רפלקסים של רגע, מספר 26 של בית"ר כבר עמוק עמוק בסיום הקריירה וסחתין עליו שהוא עדיין מושך בגיל 37 שכר של 200 אלף יורו מחוגג. גרוע מזה: מי שראה את הניסיון הבלתי אפשרי של טב"ח להגיע לשגיב יחזקאל בשער השני, רק הבין את גודל הברוך. לא ייאמן שחוגג מדבר על אליפות עם מרכז הגנה כזה. לא ייאמן שאחרי המשחק מול הפועל תל אביב עיתונאי מסוים שאל את טב"ח ברצינות תהומית על האפשרות שלו לבצע קאמבק לנבחרת ישראל.

אבל בן חיים הוא לא הבעיה הכי גדולה, גם לא היחידה של בית"ר. תסתכלו על אורי מגבו. עכשיו תענו לעצמכם ברצינות אם מגבו, אחד האנשים הכי נחמדים בכדורגל הישראלי, הוא מגן שמאלי לגיטימי בקבוצת צמרת? איך יכול להיות שבית"ר, זו שהתהדרה בהיסטוריה שלה במגינים שהם אגדה סטייל דוד אמסלם ושלמה שירזי, שהקהל והמשחק שלה והדי־אן־איי שלה חיים על משחק אגפים, שמה את מבטחה במספר 28? מי ואיך הנחית את מגבו פה? ולמה? בגלל מחסור במזומנים? בגלל שהיה כאן מגן שמאלי דגול שנפצע חלילה? או אולי בגלל שבשיטה של קודקודי בית"ר מגן שמאלי, כמו בקטרגל בשכונה, זה תפקיד זניח?

 × × ×

יום רביעי לפני תשעה ימים בטדי. פרדי פלומיין מוחלף בידי רוני לוי ו־8,000 האוהדים מבצעים למספר 10 בצהוב־שחור סטנדינג אוביישן מרשים, שכולל את השיר המאוד בוטה: 'פרדי ז... את הפועל'. הקשר בתגובה רץ כל הדרך ליציע המזרחי ומחזיר לאוהדים אהבה.

תשאלו את אבי גולדר, אחד האנשים שהפך שערי ניצחון מול הפועל תל אביב בשנות ה־80 למקצוע, והוא יגיד לכם שמספיק גול ניצחון נגד הסדין האדום מבלומפילד ולעד תיחרט בליבו של כל אוהד בית"ר.

אבל פלומיין, סליחה גדולה על הביטוי, הוא עץ עקום שגם אלף סדרות חינוך של רוני לוי לא יצליחו ליישר. תמיד יהיה שם חסר הגרוש ללירה שיהפוך את הצרפתי משחקן מפוצץ בכישרון לשחקן גדול באמת. הדריבל המיותר, תנועת הגוף השחצנית, החיפוף במילוי משימות טקטיות. סוג השחקנים שכשהווי.פיי שלהם מחובר זה ללקק את האצבעות וכשהוא על מצב טיסה זה סיוט. ממציאי הפטנט הם  ראובן עובד, ערן לוי ודומיהם, דווקא שחקנים שאוהדי בית"ר באופן כללי מתים עליהם.

אז פלומיין, שהוא הדבר האחרון שמתקרב למונח המבוגר האחראי, הלך לבעוט פנדל באשדוד. בבית"ר נשבעים שבאימונים, ברגל שמאל החלשה שלו הצרפתי זורק את השוער לפינה אחת ומשכין את הכדור בפינה השנייה. באשדוד זה לא אימון ולכן פלומיין הלך לבעוט עם רגל ימין החזקה שלו. אבל תריצו את הסרט ותראו את תנועות הגוף לקראת הבעיטה. כמה שחצנות, כמה פוזה, כמה זלזול. ואתם יודעים מה? החמיץ, אז החמיץ. קורה גם למסי, רונאלדו ואחרים. אבל עם קצת יותר אופי פלומיין היה מזנק על הריבאונד ומכניע את משפתי. אבל זה פלומיין.

כל הקריירה, במקום לנצל את הצ'אנסים שנותנים לו הוא עסוק בתהיות של למה זה קרה לי ולמה לא הולך לי? ואם זה לא מספיק, אז פלומיין מאבד שני כדורים שמובילים באופן ישיר לשערים של אשדוד. והנה הסצנה של השער השני: פלומיין נופל בלי שום סיבה נראית לעין ומאבד את הכדור, מבצע תנועות של נאנק מכאבים, ואיך שהכדור פוגש את הרשת של איתמר ניצן קם כאילו כלום. ובסיום המשחק כששחקני בית"ר יושבים עם עם הראש למטה, פלומין יוצא ראשון, מדבר בקולי קולות בטלפון כאילו הוא קהל בסיפור הזה ולא אחד השחקנים הראשיים.

חוסר האופי הזה הוא מכה בבית"ר. ככה זה כשנותנים את המפתחות לילדים, בגיל או בראש, תלוי על מי אנחנו מדברים, שיובילו סיר לחץ כמו בית"ר. פלומיין הוא רק דוגמה אחת. בספסל של בית"ר סיפרו השבוע שמשחק שלם לוי גארסיה פשוט לא מצא את הידיים והרגליים, איבד את הביטחון לגמרי.

משחק שלם אנחנו מנסים להרים אותו, לעודד אותו, להחזיר אותו למשחק. אז נכון, גארסיה גמל על האמון בו בשער שוויון בדקה ה־89, אבל נשאלת השאלה על מה חשבו בבית וגן כשנתנו לנהגים כאלה חדשים את ההגה של בית"ר? עם מי לעזאזל אתם רוצים לקחת אליפות? עם שחקנים שעושים במכנסיים בסמי עופר? סוסים זקנים שלא מגיעים לכדור פשוט באשדוד? או עם כאלה שגיבורים גדולים על נס ציונה וחדרה אבל חיוורים כסיד מול אפואדו, רוקביציה או שטקוס?

 × × ×

יש לא מעט אנשים שמחכים לרוני לו בפינה. לא אוהבים את העובדה שמאמן בית"ר לא מתערבב עם מי שצריך ולא מערבב איפה שאחרים הפכו את המונח הזה לאמנות. כל מה שקורה בבית"ר מקצועית זה על הראש של לוי, בזה אין ספק. אבל, ויש כאן אבל גדול, בשיחות טרום העונה הוא הזהיר שבסגל הנוכחי בית"ר לא תהיה מסוגלת ללכת עד הסוף. אין אחד בבית וגן מחוגג ולמטה שלא תומך במאמן ללא סייג. השבוע הם, הקברניטים אמרו  לנו שעושים למאמן עוול כל מיני חוגים. "צאו להגנתו" הצענו להם. הם סירבו. "יוצאים להגנתו של מישהו שלא מספק את הסחורה או לא זוכה לתמיכה מקיר לקיר" השיבו. "מעמדו של רוני כל כך חזק שזה מיותר ולא רלוונטי שנדבר", השיבו.

× × ×

חוגג. בירור יתרה | צילום: עוז מועלם

המשחק באשדוד, הגם שעם כמה סנטימטרים של מזל היה הופך את שלום אדרי לגיבור השבוע ואת בית"ר לקבוצה החמה של החודש, גרם לאנשים בבית וגן להתפכח. להבין שמה שרוני לוי מפמפם להם מאז תחילת העונה זו אמת מוחלטת, שבית"ר היא קבוצה קלאסית למקומות 5-3. לוי עם הסגל הבינוני הזה מוציא קצת יותר מהמצופה כי בית"ר עם מאמן אחר לא בטוח שהיתה מגיעה ל־20 נקודות והיא כבר עם 23. מצד שני, כל העמידות הטקטיות שבעולם לא ירפאו רעות חולות בקבוצה הזו, שהן לא סיפור של מאמן. למשל חוסר התקשורת של עלי מוחמד ואנטואן קונטה, שאף אחד מהם לא מדבר ולא צועק תוך כדי משחק. למשל חוסר הרצון של שחקנים לבוא ולקבל את הכדור, כמו שעושה מצוין גדי קינדה. למשל, והכי גרוע, קבלת ההחלטות הבלתי מוסברת של לוי גארסיה, שלמרות השער באשדוד הוא מחמיצן כרוני, או של שלומי אזולאי, שכמה שהוא מחויב, בחלקים גדולים של המשחק הוא פשוט נרדם בעמידה.

כל הכתבה הזו יכולה להיות פחות רלוונטית אם במשחק הקרוב בטוטו טרנר בית"ר תתעלה על עצמה ותוכיח שהיא מספיק אמיצה ואיכותית לנצח סוף סוף במשחק גדול. ניצחון בבאר שבע או הופעה באמת טובה ייתנו לחוגג חשק להשקיע ברכש בינואר. זו הביצה והתרנגולת: יש כאלה שדווקא כישלון מקצועי מזרז אותם לפתוח את הכיס, אך אצל חוגג דווקא רף התקדמות גורם לו לרעב. זה לא משנה את העובדה שהעונה הזו היא בסך הכל שלב בדרך. אם העונה שעברה היתה שנה של למידה ושיקום, אז השנה הזו היא יותר בקטע של התקדמות, ורק בעונה הבאה נוכל בכלל לדבר על אליפות. "משווים אותנו לבאר שבע וחיפה, אבל שתיהן סיימו את העונה שעברה עם כרטיס לאירופה ואנחנו נשארנו רק בליגה, אז צריך פה תהליך כדי לקפוץ כמה מדרגות ביחד", אמר השבוע גורם בכיר בבית"ר. "מי שמחפש איכות בסגל, שיבדוק אם יש לנו שחקן בנבחרת ישראל או בנבחרת האולימפית, ויגלה שבשני המקרים, פרט לזימון החד־פעמי של גדי קינדה, אין לנו אפילו נציג אחד. קצת פרופורציות בבבקשה".     

על זה צריך לומר שלא אנחנו אמרנו ש"מועדון כמו בית"ר ירושלים צריך לכוון הכי גבוה שאפשר", אלא חוגג ושות' הם אלה שפמפמו לנו את זה מאז סוף העונה שעברה. וככה, עם הפער הבלתי אפשרי הזה בין האמת העירומה לפנטזיות והאשליות של הבוס, ננסה לחכות עוד שנה כדי להגיע לפסגה אמיתית. אחרי 11 שנה של בצורת זה כבר מתחיל להיות יותר מדי.