אוחנה. צילום: אורן אהרוני

יום ראשון בבוקר, מתחם האימונים בבית וגן, חדרו של יו"ר בית"ר, אלי אוחנה. חזי ויטקובסקי, למי שמכיר אגדת כדורגל נוסטלגית, יו"ר הפועל רמת גן בעבר והאיש שחתום על הבאתם של סטפן שאלוי, אישטוון פישונט, אם.סי האמר ותמאש שאנדור לבית"ר, מסיים פגישה עם אוחנה כדי לסגור את כל הקצוות של מחנה האימונים של הקבוצה. כשוויטקובסקי יוצא הוא זורק לאוחנה את המשפט: "אנשים טובים יש בבית"ר ירושלים". אוחנה מסמן עוד וי במחברת, בקיץ עמוס עבודה.

אחד הנסיכים הכי גדולים בתולדות הכדורגל הישראלי כבר התרגל מזמן לסטטוס החדש שלו בחליפת המנהל. ולמי שתהה, בלי שום מניירות הוא פשוט קורע את התחת מהבוקר עד הערב כדי שבאמצע אוגוסט התבשיל שרוקחים לכם הוא ויוסי בניון ומשה חוגג ורוני לוי ומוני ברוש ייצא טעים, כמו בפרומו שבאמצעותו בית"ר מקדמת את מכירת המינויים שלה, שבו אוחנה ובניון לבושים בחליפת שף, עם המספרים 11 ו־15 בהתאמה שתפורים על דש החולצה.

"אנחנו עובדים מסביב לשעון, ועצם זה שכבר רכשנו כמה וכמה שחקנים עוד לפני שהעונה הסתיימה, זה בגלל שהבנו שצריך להתחיל את ההכנות כמה שיותר מוקדם", אומר אוחנה בראיון בלעדי למיינט ו"ידיעות ירושלים". "בינתיים יש תוצאות, יש רכש טוב, ואנחנו מנסים לאזן את הסגל. ובזמן הקרוב יהיו לנו עוד בלם ועוד מגן שמאלי, ואז אפשר לומר שפחות או יותר השלמנו את הסגל".

איך עובדת הדינמיקה בינך לבין יוסי בניון, משה חוגג ורוני לוי. תן לנו הצצה למטבחון של בית"ר.
"בקבוצת כדורגל יש את הבעלים בראש הפירמידה. זו לא רק הקלישאה של בעל המאה הוא בעל הדעה. לבעל הבית יש את הסיי שלו וצריך להכיר את חוגג והוא מקשיב לאנשים עם ניסיון, אם זה אני או רוני לוי ובעיקר בניון. אנחנו יושבים, חושבים, מדברים ומקבלים את ההחלטות, וטוב שיש עוד דעה ועוד דעה ועוד דעה. נורא קל לבוא בעוד שנה ולומר בדיעבד כן הצליח, לא הצליח. החוכמה היא לנסות להעריך שמה שאנחנו עושים עכשיו זה נכון. בעונה החולפת היה קונצנזוס על כל שחקן שהבאנו, כולל ההחתמה של גיא לוזון כמאמן, ורק כשהתחיל לא ללכת כולם התחילו לבקר, ואני לא אוהב את הצביעות הזאת. זו חוכמה קטנה מאוד. 

"מבחינת המספרים, הכסף וההשקעה, זה רק של בעל הבית. אין אף אחד שיכול להחליט במקומו. אנחנו רואים מה טוב מקצועית ומנסים לעשות הכי טוב, אבל נראה איך ומה יהיה על המגרש, איך זה יתחבר ומה יהיו התוצאות. חובת ההוכחה היא על כולנו. אף אחד לא בורח מזה. בינתיים אני חושב שיש קונצנזוס לגבי מה שעשינו. הייחודיות והסוד שלנו הם שכל אחד מאיתנו, כל מי שעובד בבית"ר ירושלים, הוא חלק מקבוצתיות שבה כל אחד מקריב מעצמו כדי שהעסק הזה יצליח. איך אמר משה חוגג? הקבוצה היא לא שלי, היא של האוהדים, וכל מה שאנחנו עושים זה למען הכמויות העצומות של האוהדים שיהיו גאים, שיהיה דרייב וחיבור. זו מהות העניין. האוהדים הם הדבר הכי חשוב והכל נעשה למענם. אבל אין ביטוח, למרות שאם נעשה את לאורך זמן זה יצליח".

הקונצנזוס הזה נשבר קצת עם עסקת קלטינס. האוהדים לא אהבו את המכירה שלו לבאר שבע.
"צריך להבין, קלטינס הוא שחקן מאוד אהוב על השחקנים, על האוהדים, על ההנהלה, אהוב עלי באופן אישי, וגם אימנתי אותו בנבחרת הנוער. אבל צריך לזכור שהוא מסיים חוזה והופך לשחקן חופשי בינואר, וכשאתה מקבל סכום כל כך גבוה על שחקן, ולא חשוב איך קוראים לו, צריך לשקול את זה טוב טוב. מותר לנו גם לעשות את המהלך. זה לא שמשחררים שחקנים ורוצים להכניס כסף לאגודה. נוצרה סיטואציה ונוצרה דינמיקה ששחקן מסיים חוזה, יש לו חוזה יותר גבוה ואנחנו מקבלים סכום כסף גדול מאוד, ותאמין לי שחוגג לא עשה את זה כדי לחסוך כסף, מה גם שמזמן הגעתי למסקנה בכדורגל שלכל אחד יש מחיר. קלטינס שחקן מצוין, ועם כל הצער שבדבר אתה צריך להסתכל על התמונה הכוללת. 

"אני שומע את המונח 'שחקני בית'. יש לנו שחקני בית, את איינבינדר, את אור זהבי, את אופיר קריאף, את עידן ורד, ארבעה שמות, ולמי שלא יודע, אז גם טל כחילה קיבל הצעה להאריך חוזה והחליט את מה שהוא החליט וזו זכותו. זה לא שאנחנו מעדיפים שחקנים מבחוץ על שחקני בית. זה צריך להיות מקצועי ואז כלכלי. ואגב, אם קלטינס היה מקבל את ההצעה שלנו לחתום לשלוש שנים כל השאלה הזאת לא היתה רלוונטית והוא לא היה עוזב. הוא רצה בצדק למקסם את המשכורת שהוא יכול לקבל וגם אנחנו קיבלנו סכום גבוה, אז זה התבקש".   

ניתוח לוי 

עוד לפני שנגמר הקיץ, לאוחנה ובניון היה ברור שהאיש שיקבל את המפתחות המקצועיים של בית"ר וימונה למאמן הוא רוני לוי. כל זה, כשתוך כדי תנועה משה חוגג, הבוס הגדול, לפחות בתחושה שפיזר, נע באי־נוחות על הכיסא ומפנטז בקול על ברק בכר, סלובודן דראפיץ' ויוסי אבוקסיס. "שקלנו את האפשרויות, כולל שמות אחרים ומאמן זר, אבל כשעיבדנו את כל הנתונים החלטנו אני ויוסי שהאיש הכי מתאים הוא רוני לוי. רוני הוא אחד המאמנים הכי בכירים בכדורגל הישראלי. הוא נמצא כבר שנים בצמרת הכדורגל הישראלי. אני שומע שהוא זכה באליפויות לפני כמה שנים, שכאילו עבר זמן, וזה מגוחך. קשטן זכה לאורך קריירה של שנים בשש אליפויות אז מה זה אומר?. כשאתה מסתכל על הסך הכל של רוני הוא מצוין. מדובר במאמן שיודע מה זה לזכות בתארים, מה זה לאמן במועדונים גדולים, וזה שהוא חוזר לקדנציה שלישית בבית"ר רק מראה על ההערכה הגדולה כלפיו. הוא הוכיח את עצמו בעבר ובהווה ויוכיח את עצמו גם בעתיד. מצחיק אותי שאני כאילו צריך לשווק אותו. הרזומה והיכולות שלו מדברים בעד עצמם".

ועדיין חוגג דיבר על שמות אחרים.
"הלו, הוא בעל הבית. מה רוצים, שהוא לא יגיד את דעתו? זכותו וחובתו לחשוב ולרצות דברים מסוימים וגם להשיג אותם כל זמן שהם נכונים מקצועית. כמו בכל עסק, ושאף אחד לא יספר לי סיפורים שכדורגל זה עסק אחר, יש לבעל הבית את הסיי שלו. חוגג אמר כבר בסיום העונה החולפת שהוא לוקח צעד אחורה מכל העניינים המקצועיים. מרגע שמינינו את יוסי בניון למנהל המקצועי, הגישה של משה חוגג, ואני מאוד אוהב את הגישה הזאת, היא להאציל סמכויות. אתה לא יכול לתת סמכות בלי אחריות. ליוסי יש ניסיון, לי יש ניסיון, לרוני יש ניסיון, ואם זה יצליח זו תהיה ההצלחה של כולם, ואם זה יהיה כישלון זה יהיה כישלון של כולם. לא נפריד את זה. אנחנו עובדים בהרמוניה". 

הפצתם סרטון ברשת שבו רואים אותך סוחט מיצים ומסדר קונוסים, סוג של סאטירה על מי שנהנה להגיד שאתה לא עושה כלום בבית"ר. 
"כבר מזמן לא מעניינת אותי עוד שורה בעיתון או מה יגידו. אני כבר באמת מזמן לא שם. אני משתדל לעשות את העבודה שלי בשקט מאחור. צריך לעבוד ולעשות את הדברים בשקט ובמקצועיות. אני שמח בחלקי, בשקט שלי. האחריות הכוללת היא על יושב ראש המועדון וזה אני, ואני מעורב בכל פסיק. אתה מכיר אותי מספיק שנים ואני לא מחפש קרדיט. הלוואי שנזכה במשהו השנה וכולם ייקחו את הקרדיט חוץ ממני. זה לא מרגש אותי. אנחנו צריכים שבית"ר תצליח. כל אחד רוצה שיגידו 'כל הכבוד לו', אבל אנחנו צוות. אני לא קם בבוקר ב־20 השנים האחרונות וגם לפני לא קמתי ובדקתי אם כתוב עלי ככה או ככה. הרספקט אלי, אפילו ההערצה אלי, מספקים וזה רחוק ממני, וגם אם אומרים דברים לא טובים אני חי עם זה בשלום. רק בית"ר חשובה". 

עשית הכל בכדורגל. איך האתגר והעניין בתפקיד החדש הזה?
"אני יכול רק לשמוח ולהיות גאה שאני נמצא בכל כך הרבה צמתים של מועדון כמו בית"ר, כשחקן, כמאמן ועכשיו כמנהל. הפרספקטיבה אחרת. מה שחשבתי כשחקן וכמאמן לא דומה כי אתה רואה את התמונה הכוללת, ויחד עם מוני ברוש המנכ"ל העבודה מצוינת. הוא ממנכ"ל את המועדון ושיתוף הפעולה מושלם, ואני יכול להגיד שאחת הבחירות הכי טובות של משה חוגג בכל הצוות שיש פה זה מוני ברוש, שהוא האיש הנכון במקום הנכון. יש לו הרבה ניסיון מתחום התקשורת, הוא יודע מה לנהל, והוא אוהד בית"ר מבטן ומלידה, שזה מוסיף הרבה מאוד, ויש כאן הרמוניה בלתי רגילה והבנה עיוורת. זה המינוי הכי טוב שחוגג עשה".   

צו ירושה 

משה חוגג קיבל את אוחנה כעובדה מוגמרת. זהו כורח החוזה עם טביב, מציאות שבה אם ירצה ואם לא אוחנה נשאר בתפקידו או מקבל את מלוא הכסף. אבל בניגוד כמעט לכל נדוניה שקיבל מטביב, בעניין אוחנה לא היה ספק לרגע שבעל הבית החדש מרוצה שהסמל בסביבה. בשיחה עם אבי לוזון, שהיה בין שושביני העיסקה עם טביב, הקניט לוזון את חוגג ואמר לו: "אתה צריך לעבור עם שופל על בית וגן כי אין לך כלום", וחוגג ענה: "יש לי את אוחנה. זו אחלה נקודת פתיחה". 
"חוגג  קיבל אותי כירושה, אבל הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות בראש המועדון והוא לא היה חייב לעשות את זה. כבר הוכח שחוזים לא מוליכים את משה חוגג, ובכלל שהסכמים לא מבהילים בעלי בית. אם הוא היה חושב שאני לא מתאים לו הוא היה אומר לי: 'יש לך חוזה, בוא נגיע להסדר. הנושא הכלכלי לא מהווה מכשול'. יש לו לחוגג תכונה מצוינת: הוא אומר את אשר על ליבו גם כשאלה דברים טובים וגם כשאלה דברים רעים. אם משהו לא נראה לו הוא מציף את זה. ואם הוא חושב שמישהו לא עושה את תפקידו כראוי והוא לא צריך להיות אז הוא לא יהיה והנושא הכלכלי לא יעצור אותו. ובעניין הזה אני מאוד מעריך אותו". 

הוא לא משתולל מדי? מיכאל אוחנה ועלי מוחמד ביחד זה ארבעה מיליוני יורו. 
"אני לא מקבל את התיאוריה הזאת של מי שאומר שאף אחד לא שווה את הכסף ואת זה שהשוק לא נורמלי. תראה מה קורה בעולם: שילמו על ניימאר לפני שנה 222 מיליון יורו, ואנחנו, בקטן אומנם, לא שונים מהעולם. אנחנו רוצים את השחקנים הכי טובים אצלנו ובשביל זה צריך לשלם. כל בעל בית רוצה לשלם מינימום ולמקסם את הרווחים. אם לבעל הבית יש את האפשרות, את הנכונות ואת היכולת הוא עושה את זה. אם הן לא היו לו אז אוחנה ומוחמד ולוי גארסיה ופלומיין לא היו פה". 

מה הציפיות שלכם, בצורה ברורה, מהעונה הזאת?
"כשהגעתי לפני שנתיים אמרתי שבית"ר תקרא תיגר על כל התארים. לא אמרתי שנהיה מקום ראשון או שני, אבל בית"ר, לא משנה באיזה סגל, תמיד צריכה לכוון הכי גבוה, שזה אומר צמרת גבוהה וגביע. אי אפשר להתעלם מהתקציב הגדול שיש לנו ומהשחקנים החדשים שצירפנו, שהם מהשורה הראשונה. צריכים בלם ומגן שמאלי ונסגור את זה בקרוב. אין גרנטי  והיו קבוצות שעשו השקעות גבוהות וזה לא הצליח, כמו מכבי חיפה בשנים האחרונות, אבל אנחנו שואפים ומכוונים גבוה ולא מתביישים בזה". 

יש לכם כאב ראש כי אין מספיק מקומות לזרים ויש שחקנים עם חוזים שלא רצויים.
"זה מצב נתון כחלק מהדברים שנעשו בעונה שעברה, אבל זה קורה לכולם. תראה כמה שחקנים בבאר שבע ובמכבי חיפה מתאמנים בצד. מותר לקבוצה להגיד שהיא טעתה עם שחקנים מסוימים, אבל לעשות את זה בכבוד הדדי וכך יימצא הפתרון בנוגע לשחקנים האלה אצלנו. אנחנו לא נגיע למצב שאנחנו מנדים שחקנים, אבל כל מועדון צריך לעשות את מה שטוב לו. לשמחתי אין יותר מדי חוזים קיימים שאנחנו לא רוצים".

בעל הבית משקיע, אבל אוהדי בית"ר לא רצים לרכוש מינויים.
"מסורתית אנחנו יודעים שאוהדי בית"ר לא רוכשים מינויים כמו במכבי תל אביב, מכבי חיפה ובאר שבע, ורבותיי, אנחנו לא קבוצה פחות גדולה אלא יותר. בית"ר תמיד היו בצמרת מביאי הקהל בארץ אבל לא בצמרת רוכשי המינויים. זו תרבות צרכנית שצריך לפצח ולשנות. חוגג הגיע מתחום שנושק לכדורגל, תחום הרשתות החברתיות, ועצם העובדה ש־12,000 אוהדים רכשו כרטיס בית"ריסט, והיד עוד נטויה ואנחנו מכוונים ל־20-15 אלף בית"ריסטים, רעיון שכשחוגג העלה אותו הייתי סקפטי - מראה על עוצמה. הכרטיס הזה מעניק להם עולם ומלואו: רכישת מרצ'נדייז והטבות וחיבור למועדון. אוהדים זה הדבר הכי חשוב. כשאתה בא ורואה את טדי מלא ומשחקי חוץ מלאים באוהדי בית"ר יש לזה אפקט עצום. ממילא האוהדים יגיעו אז למה לא לעשות מינוי וכרטיס בית"ריסט?"  

לא בודקים תעודת זהות 

1994. חצי גמר גביע הטוטו בין בית"ר למכבי חיפה. אוהדי בית"ר נוהמים כלפי וילפרד מוגאי, חלוצה שחום העור של חיפה, עד שאוחנה, קפטן בית"ר, עולה לעמדת הכרוז במחצית ואומר לאוהדים: "זה לא לכבודנו, לא כבית"רים ולא כיהודים. אני מבקש שתפסיקו עם זה". מאותו רגע ועד לסיום לא נשמעה אפילו נהמה אחת כלפי מוגאי. 25 שנה אחרי, ובמקום שנשמח כולנו על ההחתמה של רכש מצוין כמו עלי מוחמד, אנחנו עוסקים, לצערנו, בשם המשפחה שלו ובסעיף הלאום בתעודת הזהות שלו.

"אנחנו לא צריכים לדבר על זה יותר מדי", אומר אוחנה. "אני לא בא בטענות, אבל עובדתית מי שעושה את כל הרעש מסביב זו התקשורת על סיפור שהוא מעניין. אולם מאז שחוגג נכנס לתפקידו כבעלי בית"ר הוא הבהיר שהמוצא לא ישחק אצלו תפקיד, וברגע שנחליט שבית"ר צריכה שחקן מסוים מקצועית אנחנו לא נבדוק בציציות ולא את תעודת הזהות. אנחנו לא עושים דברים כדי לרצות את התקשורת. אנחנו עובדים אך ורק לטובת האינטרס של בית"ר. הקהל מתבגר, היציעים בשנתיים האחרונות שקטים יותר. הם התבגרו והיחסים ושיתוף הפעולה עם כל הארגונים ועם כל האוהדים מצוינים. גם הם מבינים שהדבר הזה צריך להשתנות. אף אחד לא רצה לשים אצבע בעין לאוהד כזה או אחר. עלי מוחמד פה כי הוא מה שאנחנו צריכים וסביב ההחתמה שלו יש קונצנזוס. לא שאלנו אותו מה המוצא שלו ולא נשאל אחרים". 

עלי מוחמד. צילום: ראובן שוורץ

אבל עדיין אין בבית"ר, בניגוד לכל הליגה, שחקן ערבי מוסלמי.
"עובדתית יש שקט. אין בבית"ר גזענות ואלימות, שהיו בעבר שם נרדף לאוהדי בית"ר, וזה התחיל כבר בעידן טביב שרצה לשנות את זה, ובא חוגג ושם חותמת על הסיפור הזה. אני לא אוהב את המונח 'להילחם' בזה. אנחנו לא נלחמים, אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא באים להראות לכל העולם שאנחנו לא עושים חשבון ומנסים להתריס, אלא מסתכלים איך עושים קבוצה הכי טובה והכי אטרקטיבית שהיא גם האינטרס של האוהדים. ברגע שיורידו את זה מסדר היום הכל יתקבל בטבעיות". 

עוד החתמה מפוצצת שלכם היא של מיכאל אוחנה.
"לפני שנתיים, תחת טביב כבעלים, איש עסקים חיצוני הציע לרכוש את אוחנה עבור בית"ר. הרמתי טלפון לאלונה ברקת והצעתי לה שני מיליון דולר והיא ביקשה ארבעה מיליון וזה נפל. אני התעקשתי שמיכאל ייקח את הספרה 11, ואני בטוח שאת הכישרון ואת המתנה שהוא קיבל מהשמיים יש לו כדי להגיע הכי רחוק שאפשר. עכשיו עם תג המחיר ועם הספרה על הגב ועם שם המשפחה שלו, את כל זה הוא יצטרך לנתב למגרש ולמצות את הפוטנציאל שלו. אם הוא מסוגל? אין לי ספק כי פשוט יש לו את זה, אבל המבחן הוא שלו ואנחנו כמובן נעזור לו".  

אני אוהב אותך בית"ר 

לכו תאמינו שאוחנה, זה שתליתם פוסטר שלו מעל המיטה שלכם, שהתחננתם לספר שלכם שיסדר לכם בעורף עוד קצת שיער לפי צו האופנה שקבע מספר 11 בשנות ה־80, זה שבשכונה הייתם מבקיעים שער ומחקים את תנועת שתי האצבעות הזקורות באוויר, שהיו לסמלו המסחרי אחרי עוד כדור ברשת - שהוא, גיבור הילדות שלי ושלכם, כבר בן 55 והשיא את בנו הבכור בנובמבר האחרון. "הזדקנתי והתבגרתי. השנים עוברות. אני כבר לא צעיר. הבן שלי התחתן לאחרונה. סביר להניח שבשנה־שנתיים הקרובות אני אהיה סבא, ואני מחכה לזה, מאוד מחכה לזה. יש לי שתי בנות מדהימות מפרק ב'. התחתנתי עם אישה צעירה ממני, ובאופן טבעי גם היא רוצה משפחה משלה והבנות שלי ממלאות לי את החיים".

אלי אוחנה, כוכב רוק, אליל ההמונים, תכף סבא. לא נתפס.  
"אני מאוד מציאותי. הכל מנותח באופן שכלתני. הרגש זה הדבר האחרון. הרבה פעמים גם אני מופתע שכבר יותר מ־20 שנה אני לא משחק, והמפגש עם אוהדים, עם אוהדי בית"ר וסתם מפגש עם אנשים, תמיד מפתיע אותי. ומפתיע אותי למצוא את הבקשות לצילומים וכל יום בקשות לסרטונים, והכי מדהים שילדים שלא היו בתכנון כשאני פרשתי, מבחינתם אני עדיין סוג של גיבור ומודל. זה מחמיא מאוד, אבל כל כמה שזה נעים, זה לא מעסיק אותי. אני חסר אגו לחלוטין. אני יודע שיש כלפיי הערכה ורספקט מכל מקום, גם מאוהדי כדורגל שהם לא אוהדי בית"ר. זה עושה טוב אבל לא מעבר לזה. בחוסר צניעות אגיד שהרווחתי את זה ביושר". 

טביב ואוחנה. צילום: ראובן שוורץ

לא שאלתי אותך על טביב.
"צריך להיות הוגנים ולומר שטביב עשה דברים טובים לבית"ר ירושלים. אני מוציא את העניין האישי שלי. אנחנו לא אויבים ולא נוטרי טינה. קרה מה שקרה. הוא לא מכר את בית"ר בגללי אלא כי הוא רצה. נוצרה הסיטואציה, אני ממשיך בתפקידי, ואם אני צריך לשים את הכהונה שלו על כף המאזניים, הוא עשה בסך הכל הרבה יותר דברים טובים מאשר פחות טובים למועדון". 

אתה רואה את עצמך נשאר בתפקיד היו"ר הרבה שנים?
"אני מקווה שכן. כל זמן שבעל הבית יחשוב שאני צריך להישאר פה אני אשמח. הרצון שלי קיים. זה חלק ממני. אני אוהב את בית"ר, אוהב את מה שאני עושה. מאוד רציתי להגיע לפה, וכשהיתה ההצעה לעשות את זה כשזה לא הרגיש לי נכון בעבר, סירבתי. המעמד שלי בבית"ר אף פעם לא היה של עוד שחקן או של עוד מאמן. לא ניהלתי בעברי אבל יש לי ניסיון וקילומטרז'. ויש בוס שנותן לעבוד וההרגשה היא פנטסטית. אז מה רע?"   

עוד משהו לפני סיום?
"חשוב מאוד שניתן ביטוי למהפכה במחלקת הנוער, המהפכה האנושית. זו ההשקעה והידיעה שהתקווה של כולנו והחובה של כולנו היא שיצמחו מלמיליאנים ואוחנות ויוסי מזרחי ונוימנים ואיינבינדרים וקריאפים ועידן ורדים, ואני בכוונה משלב שמות מהעבר ושמות מההווה. אני מאמין ומקווה שנגיע לשם. מחלקת הנוער בדמנו ובנפשנו והעבודה של כולנו, גם שלי".