בית"ר באימון. צילום: אורן אהרוני

אחד מאימוני בשבוע שעבר בבית וגן. ניר קלינגר מורה לעוזרו ניסן יחזקאל שבעוד שלוש דקות יסיים את משחק האימון הפנימי בין ההרכב הראשון לשני כשההרכב השני מוביל 1:2. אחרי שלוש דקות יחזקאל שורק וקלינגר שואל אותו: "מה אתה עושה? לא שלוש דקות, שלוש דקות שלי". יחזקאל ממשיך את האימון, הזמן עובר, ואז שחקני ההרכב שני, כך מעיד אחד מהם, לוחשים אחד לשני: "תנו להם להבקיע, אחרת לא נלך הביתה". וראו זה פלא: יאקוב סילבסטר מבקיע את שער השוויון, יחזקאל שורק לסיום. אפשר ללכת להתקלח. 

הסיפור הזה, אומר אחד השחקנים, ממחיש מצוין את הלך הרוח בבית וגן. הלך רוח שבו בסגל של 33 שחקנים 14 שחקנים הם חלק מהפייבוריטים של קלינגר, בעוד כמעט 20 נוספים, כפי שאריה דרעי אוהב לומר, הם שקופים. זכותו של קלינגר להאמין במספר מסוים של שחקנים, וככה גם יוצרים היררכיה, אבל הדברים האלה היו נכונים אם בית"ר היתה מספקת את הסחורה ומביאה נצחונות. במציאות שבה הקבוצה מגרדת פה ושם תיקו קלינגר צריך לחשוב על שינויים מעבר לזה, לתת לפחות את התחושה שהוא סופר את כולם כדי ליצור תחרותיות ורעב, כל החומרים שמהם בנויה קבוצת כדורגל בריאה.

"לא סתם שחקנים בקבוצה תמכו בערן לוי אחרי הראיון שלו ב'ידיעות אחרונות'", אומר שחקן בבית"ר. "יש כאן 20 איש שלא מבינים איך יכול להיות שהקבוצה לא מתרוממת ומתייחסים אליהם כמו אל אוויר. זו כבר נהיתה בדיחה בחדר ההלבשה, כששני שחקני ספסל שואלים אחד את השני: "נו, אתה פותח בהרכב?" והשני עונה לו: "בחוזה שלי אני צריך להגיע רק לאימונים". 

צחוק בצד, האווירה הזו בלתי נסבלת. אין בדברים האלה משום ייעוץ לקלינגר לשים בהרכב שחקן כזה או אחר. אנחנו לא סוכני שחקנים. אבל יגיע הרגע שגם קלינגר וגם בית"ר יצטרכו מישהו מהסגל הרחב, וכשזה יקרה יהיה כבר מאוחר מדי. מבחינת המאמן, ההגנה עובדת מצוין, אז אין באמת סיבה לשינויים, אבל במציאות שבה ההתקפה בועטת בקירות אולי צריך לפתוח את הראש קצת. קלינגר אומנם מנסה להשתמש בכל הארסנל ההתקפי שיש לו, אבל לא בטוח שהוא עושה את זה בחוכמה. אם סילבסטר ווארן לא מצליחים להבקיע, אפשר, עד שיעזוב, לתת לערן לוי לשחק את מספר 9.

אם קלינגר סימן איקס על לוי אחרי איך שהתנהג, אז צריך לקחת בחשבון את יעקב בריהון, שהוא אולי לא שחקן מוכשר כמו החלוצים של בית"ר או שחקני הכנף שלה אבל הוא לפחות השחקן היחיד בכל הסגל הבלתי נגמר של קלינגר שמשחק על שטח, שלא צריך את הכדור לרגל. בבית"ר של היום כל השחקנים (על אף השמות המרשימים) הם אותו שטאנץ ואותו פס ייצור. בוזגלו לא עושה תנועה אלא צריך לקבל את הכדור ומשם הוא מתחיל לנוע, אותו הדבר פלומיין, ורד ווארן. מבחוץ זה נראה כאילו שחקני בית"ר לא רוצים או לא אינטליגנטים מספיק כדי לייצר מצבים. בפועל הם מאוד רוצים ומאוד חכמים, אבל הם תקועים בשבלונה והם לא ייצאו ממנה כי זה האופי המקצועי שלהם.

באשר לאטמוספירה בבית וגן, יש השלמה שיותר מחצי מהסגל מגיע לבית וגן ביום־יום כדי לשמור על כושר, כדי להישאר חד למען הקבוצה הבאה שלו או כדי לסיים את העונה כמו שצריך ולחשב מסלול מחדש בקיץ. אחד מהם סיפר השבוע שבאחד האימונים הבדלי המעמדות בבית וגן זעקו לשמיים, כשבמשחק אימון פנימי, כששחקן הרכב ראשון נכנס לתאקל אגרסיבי עם שחקן הרכב שני קלינגר צעק: "יופי, ככה. לתת את הכול". כמה דקות מאוחר יותר, כשהדברים התהפכו ושחקן ספסל נכנס לגליץ' על האצולה הבכירה בהרכב של בית"ר, קלינגר צעק: "מה אתה עושה? אתה רוצה לפצוע אותו?" 

"בסופו של יום כל הסגל שיש פה מעביר את הזמן. שחקני הספסל מחכים שהעונה תיגמר או שתיפול הצעה לפני סוף חלון ההעברות, ושחקני ההרכב, שמבינים שלא יהיו השנה לא אליפות, לא גביע ולא פלייאוף עליון, מחכים שתיגמר העונה ויתחיל הקיץ".

מחפשים נס 

מחר תצא בית"ר לנתניה למשחק הכי קשה בליגה נגד מכבי תל אביב. בבית וגן מחפשים את כל הסיבות לאופטימיות לקראת המפגש הזה: הפייט הנהדר שנתנו חניכיו של ניר קלינגר לאלופה שבדרך במשחק הגביע בין הקבוצות בטדי לפני מספר שבועות; התיקו של מכבי בדרבי, שהוכיח שגם המכונה

המשומנת של איביץ' יכולה לפעמים לחרוק; והתפיסה שבסוף מישהי צריכה להנחיל למכבי הפסד ליגה ראשון. הכול טוב ויפה, והלוואי שהתקוות האלה יתבררו בסוף כנכונות, אבל המשחק ביום שני הוא כנראה ההזדמנות האחרונה של בית"ר להישאר בתמונת הפלייאוף העליון, במציאות שבה פרט למכבי תל אביב, בני יהודה וחדרה, שרחוקות מבית"ר בפער גדול, גם מכבי חיפה מצויה בכושר מצוין ונתניה והפועל חיפה מתמודדות על מקום בשישייה הראשונה. במצב עניינים שכזה, שמונה מחזורים לסיום העונה, רק רצף של שלושה־ארבעה נצחונות יציל את בית"ר לפני שאנחנו מגיעים לשלב שבו העונה הזו מסומנת כגארבג' טיים.