צילום: עוז מועלם

לפני המשחק מול נס ציונה הסתמס יוסי ליפקין ממיאמי הרחוקה עם רוב שחקני הסגל של הפועל קטמון. ליפקין ניסה לעורר את החבורה באדום לפני המשחק הכי חשוב בתולדות הפועל קטמון. "תרימו את הראש", כתב להם, "זה ברגליים שלכם", "זה המאני טיים". והם כתבו לו בחזרה: "נילחם", "ניתן את הדם", אינספור קלישאות של אחרוני האוהדים. אלא שבפועל ביום שני נפל השוער של נס ציונה רק פעם אחת בדקה האחרונה, וגם זה רק כדי לקשור את השרוכים. 

כי שחקני הפועל קטמון, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם חבורה של חסרי עמוד שדרה שמתחבאים מאחורי כל מי שרק אפשר: ליאור זדה, יוסי מזרחי, שי אהרון, אורי שרצקי, בני סיון, יו ניים איט. הם אלופים בדיבורים, ובבכיינות. תשאלו את מזרחי ואת זדה עם אילו דברים הם נאלצו להתמודד בקבוצה הזו: אחד עושה פרצופים, השני כואב לו הגב, השלישי מפריע לו שהוא מוחלף, הרביעי שהוא לא פתח משחק אחד בהרכב. אף אחד לא מסוגל להרים את הכסף מהרצפה, לבעוט לשער לאורך משחק שלם במשחק הכי חשוב בתולדות המועדון.

אף אחד לא לוקח את האחריות של זדה לטוב ולרע, של אהרון שבנה את הסגל הזה, של מזרחי שהגיע כקוסם ולא הצליח לשלוף שום שפן מהכובע. אבל הגיע הזמן, בייחוד במועדון כמו קטמון שמעניק לשחקנים שלו מעטפת מושלמת של תנאים ויחס וחיבוק ושכר שיהיה קצת מורא. לא בית הבראה. 

"יש פה שחקנים שנניח שהם מוכשרים לליגה הזו, אבל בפועל הם חבורה של ילדים מפונקים שהכול עובר לידם", אומר בכיר במועדון. "לאף אחד עם כל הסיפורים לא ממש היתה ההבנה שאנחנו נמצאים ברגעי הכרעה היסטוריים. אחרי המשחק אנשים עשו פרצוף של תשעה באב אבל למחרת העלו תמונות לאינסטגרם כאילו זה הדבר החשוב באמת. הקהילתיות של הפועל קטמון לא נגמרה בתרומה הבאמת חשובה לקהילה, היא גם מנת חלקם של השחקנים עצמם שנוח להם וטוב להם ונחמד להם עד כדי כך שבשביל חלקם התוצאות על המגרש הן שוליות". 

יוסי מזרחי ושי אהרון נפלו היכן שליאור זדה בעט לעזאזל את הקדנציה שלו בקטמון: רכות גדולה מדי. מזרחי הישן והטוב היה בועט אנשים ליציע והביתה אם היה מגיע לקטמון בשלב יותר מוקדם של העונה, אבל כשהוא שם את הדברים על כף המאזניים: חינוך העשבים השוטים מול המטרה הנכספת של עליית ליגה, הוא האמין שלהתעסק בלהיות רס"ר זה לתקוף את הדבר הלא נכון בסדר העדיפויות. לבסוף הוא נשאר קירח מכל הכיוונים. 

יש מי שיגיד שמזרחי התמתן והתעדן עם השנים. אלה דברים לא מדויקים. הוא חד מתמיד. אבל הוא הגיע כדי להעלות את קטמון ליגה, לא כדי להיות גננת. הרבה דברים טקטיים ואופן ההתנהלות שהוא ראה כאן גרמו לו לעקם את האף, לעיתים גם לטפל בהם נקודתית או להעביר אותם לטיפולו של אהרון. זה לא משנה את השורה התחתונה: מזרחי נתן לשחקנים שלו גב ואמון מלאים והשבוע הקפיד בשיחות סגורות לקחת על עצמו את כל האש. הוא לא דיבר לא על השופטים, לא על הפנדלים והכאבים בשרירי האגו של ערן לוי, אפילו לא על העובדה ששחקנים בקבוצה שלו עשויים מאותו שטנץ של כדור לרגל בלי תנועה לעומק, בלי יצירת מצבים, בלי קילר אינסטינקט ובלי גרם אחד של וינריות. במשפט אחד הוא סיכם תקופה שלמה: "הכול עלי. זו הכותרת שלך", אמר לי ביובש. אבל מזרחי, ובגיל 66 הוא לא ישתנה, עם כל הכבוד לג'נטלמניות, עושה עוול לעצמו וגם למי שהנחית אותו כאן. יש לך חלק כמובן כמאמן, אבל נצטט לו מישהו מאוד בכיר במערכת ביום שליאור זדה הלך הביתה: 

"גם אנצ'לוטי וגווארדיולה לא יעלו את הקבוצה הזו ליגה כי הפער הבלתי נתפס בין מה שקטמון חושבת שהיא למה שהיא בפועל הוא עצום", אמר אותו גורם. "קטמון היא לא בית"ר, כמו שאבי גבאי לא יהיה ראש ממשלה עם מספר מנדטים חד־ספרתי". ניסינו להקשות על אותו בכיר. "למה חדרה, עפולה, נס ציונה או נצרת עילית כן וקטמון לא?" שאלנו. 

"בדיוק כמו שבני יהודה זה סיפור הצלחה ומכבי חיפה זה כישלון קולוסאלי", הוא ענה. "הציפיות, התקציבים, ההתעלמות מהמציאות של אנשים שלא יודעים את המקום שלהם". 

כדי לחדד את זה, הנה סצנה מלפני המשחק בין קטמון לנס ציונה בשני האחרון. עופר טסלפפה, מאמן נס ציונה, מסתובב בחדרי ההלבשה כמו חתן, מחויך, לוחץ ידיים, כאילו מדובר בהשקה, לא במשחק צמרת בליגה הלאומית. מזרחי בצד השני מעשן סיגריה ומוציא אוויר. הראשון, טסלפפה, משחק מונופול. הוא כבר עשה את שלו העונה, ואם יעשה יותר יקבל רחוב על שמו בנס ציונה. מזרחי צריך להסתכל בעיניים של ליפקין, סיון, אהרון, שרצקי, אוהדי קטמון וכל מי שהוא גם אוהד וגם בעל בית. אם מזרחי לא יעלה כל החיצים ילכו לכיוון שלו. אם הוא כן יעלה (עכשיו זה כבר לא רלוונטי) יגידו שעשה את המובן מאליו. ובסוף מי שלוקח לקטמון את התקווה האחרונה הם נאור סבג ורז שטיין שלא היה להם מקום בקבוצת האוהדים המפוארת מרחוב רחל אמנו.

אוהדי קטמון. יראו את ליגת העל רק בטלויזיה | צילום: אלכס קולומויסקי

נחזור לאהרון. כל המצקצקים בלשון יסמנו את ראשו אם לא עכשיו אז בשבועות הבאים. זה משולל כל יסוד מהטעם הפשוט: אהרון אחראי לכך שבקטמון יש מועדון לתפארת. הוא גם אחראי בכיר לעובדה שכבר כמה שנים מסמנים במועדון את ליגת העל ולא מגיעים אליה. השאלה אם בקטמון רוצים לוותר על שירותיו ועל התרומה שלו בכל איבר בגופו של המועדון או להתבסס רק על בניית הסגל. זה בערך כמו שתגידו על דני קליין מהכדורסל שבנה כאן אימפריה שהוא לא הצליח להביא צלחת ותמחקו את כל השאר, או שבכל דיון על מסי (סליחה על ההשוואה) תנופפו בעובדה שאין לו גביע עולם בארון.

אהרון, אומרים בקטמון, צריך להיות קצת יותר קליל עם השחקנים. ההתנהלות שלו היא מאוד פורמלית, פדגוגית, קשוחה מצד אחד, ומצד שני הוא אימהי מדי. ערן לוי היה נכנס אליו לשיחות כל עשר דקות בערך. בשום שלב אהרון לא אמר: "תפסיק לבכות לי על הכתף ולך תעלה אותנו ליגה". הכדורגל הישראלי הוא ג'ונגל. אנשים כמו אהרון הם ברכה לענף אבל לא בטוח שיש להם מקום באזור כל כך לא סטרילי. בינואר למשל, לכולם היה ברור שעדן שרם צריך ללכת הביתה. מועדון אחר היה מציב אולטימטום: תעזוב או שתעלה ליציע. בקטמון, ואהרון אחראי לזה, הלכו בדרך אחרת: "לא נכפה עליך ללכת", הבהירו לחלוץ והוא קפץ על המציאה. זה כבר קרה בעבר עם לא מעט שחקנים אחרים. הכול כירורגי, סטרילי, נקי וישר. זה ראוי להערכה אבל לא מביא תועלת. אלונה ברקת דורסת כל מי שמנסה להתווכח עם מדיניות המועדון, שחר וכל השאר גם, אז לקטמון ודאי מותר לפעמים לשים את המועדון מעל השחקנים, גם אם זה אומר לא להיות נחמדים. כל עוד זה לא יקרה לא יצמח כאן דשא. 

 

× × ×

ליפקין וסיון, כמו גם אהרון וכל מי שעובד ביום־יום בקטמון, היו ביום שני בבוקר אובדי עצות. אמרו להם שקובי מויאל שובר שוויון אז הם החתימו אותו. סיפרו להם שערן לוי גדול בכמה מספרים על הליגה הזו, אז הם הפכו את העולם כדי שינחת כאן (לוי אגב לא התאמן פרט לפעם אחת בכל השבוע שקדם למשחק מול נס ציונה בגלל כאבי גב). כשסיון וליפקין שאלו על מזרחי הבטיחו להם (כולל כותב שורות אלה) שהוא יעלה את קטמון בהליכה. "אומרים לנו שאנחנו טובים מדי", אמר השבוע ליפקין. "מה מצפים שנצעק ונריב ונעליב אנשים?" "כולנו אשמים", הכה סיון על חטא. "קטמון עם התנאים שיש לה ועם השחקנים שלה כבר היתה צריכה להיות בליגת העל. בחלומות הכי שחורים שלי לא האמנתי שנפסיד שני משחקי בית, שהכול ילך נגדנו, שנחמיץ שלושה מארבעה פנדלים בפלייאוף, שיבוא שופט ויגמור אותנו נגד נצרת עילית בבית. אני חובב טניס, כל מי שאמרו לי עליו שהוא 'שובר שוויון' הגיע לקטמון אבל לא שבר כלום. רק את הלב".

 והמנטרה שוב חזרה על עצמה עם אנשים במועדון: "ניסינו הכל. עשינו הכל"... מלמלו שם. 

ליפקין היה אמור לנחות בשבוע הבא בארץ, לחגוג פיזית עם הקבוצה את העלייה המיוחלת. הטיסה בוטלה כמו גם חגיגות העלייה של קטמון. הוא מסוג האנשים ששם כסף וזמן והמון רגש בקטמון אבל גם מסתכל כל הזמן אל אהבת הנעורים שלו הפועל ירושלים. "זו כנראה קארמה שבעונה שבה הפועל ירושלים יורדת לליגת ב' קטמון לא תעלה לליגת העל", הוא אומר. 

אף אחד לא מדבר על העונה הבאה כי טרי מדי. מזרחי בסימן שאלה. גם אהרון. קטמון בצומת: להיות כמו כולם ולערוף ראשים או לדעת להעריך מי שישנו ולשנות קונספט אבל לא את בעלי התפקידים? 

בקטמון מדברים בלחש על מהפכות, על צמצום התקציב ועל חזרה לשפיות אחרי עונה שבה כל הז'יטונים הונחו על השולחן כדי לעלות ליגה. זה עיסוק מיותר. החשק והלהט של ליפקין וסיון והאחריות של שרצקי למפעל חייו יופיעו בכל הכוח עם פתיחת הקיץ הרשמית. "היתה כאן הזדמנות היסטורית בעונה עם ליגה כזו שכנראה פוספסה", אומר סיון שסירב להרים ידיים, כמו גם יוסי מזרחי שמנסה לנטוע אופטימיות בחניכיו שלפחות יגמרו את העונה בכבוד. כנראה זה לא משנה אם זו חדרה, נס ציונה, נצרת עילית או עפולה, קטמון תמשיך לבעוט בדלי כל עוד היא לא תשנה את עצמה שורשית ותנסה לגדל מסורת וינרית. אם זה יקרה גם סכנין, אשדוד או מכבי פתח תקווה לא יעצרו אותה. ואם לא, גם בעונה הבאה היא תגיע לחודש אפריל עם הרים של ציפיות שנבנו לאורך עונה שלמה רק כדי להזכיר לכולם שבצד האדום של העיר לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות.