בניון. תחנה אחרונה בקריירה. צילום:  אורן אהרוני

אם לא יקרה שום דבר דרמטי, יוסי בניון יגיע בימים הקרובים לבית וגן לעונה האחרונה שלו ככדורגלן פעיל. ההחלטה של משה חוגג לצרף את בניון היתה מהלך של וואן מן שואו.

בניגוד גמור להתנהלות שלו בבית"ר מאז רכש אותה, כשכל פעולה זוכה לישיבת קבינט עם אלי אוחנה המנכ"ל, מוני ברוש והמאמן (בין שזה לוזון בזמנו או קלינגר כעת), וחוגג מקפיד על סיעור מוחות, מנהל דיאלוג ומגיע להחלטה שהיא משותפת לכל הנוכחים בחדר, סוגיית בניון היא המהלך הראשון שבו הוא החליט, או יותר נכון ביקש (בתקיפות שהיה ברור שזה לא נתון לוויכוח) שישאירו לו את הסיפור הזה, ייתנו לו לנהל את הדיאלוג עם בניון בעצמו ויישרו קו, כי מה לעשות בסוף מגיעים רגעים חד־פעמיים שבהם בעל המאה משתמש בכוח שיש לו גם כבעל הדעה ומניע מהלכים.  

קלינגר לא יגיד את זה בקול רם, כי חוגג הציב עובדה מוגמרת, אבל הוא היה שמח לוותר על התענוג של התמודדות עם בניון, במיוחד אחרי שהבריא בצורה מרשימה את חדר ההלבשה של בית"ר והפך אותו להרבה יותר שקט.

כמי שמחזיק בתואר בוגר הפקולטה של יואב כץ להתמודדויות יומיומיות עם קפריזות של בעל בית, חוגג הוא סיפור אחר לגמרי, אחד שנותן חופש מקצועי מלא, שלא, סליחה על הביטוי, מבלבל את המוח. הוא רחוק שנות אור מכץ, שמחפש כל רגע כותרת חדשה, ומהמנהל המקצועי הדעתן טביב.

אז אם חוגג, חד־פעמית בלבד, מחליט משהו, והוא זה שמשלם לו משכורת, קלינגר צריך לבלוע את הרוק. חוגג בכל מקרה ריכך את העניין, כשהבהיר למאמן בצורה חד־משמעית: "בניון מגיע כדי לקבל פה את הכבוד המגיע לו ככדורגלן עתיר זכויות. אני לא אומר לך לתת לו לשחק דקה, חמש או עשר דקות. אתה תחליט כמה זמן הוא יהיה על המגרש ואם הוא יהיה או לא בסגל. הוא חלק מהקבוצה".

גם אלי אוחנה, שכל מיני נשמות טובות טענו השבוע שתפקיד ניהולי עתידי של בניון הגם שיהיה בנוער עלול לקצץ בסמכויותיו, אינו סובל בלשון המעטה מרגשי נחיתות. הוא בוודאי לא רואה בבניון סוג של איום. אוחנה דווקא מברך על המהלך, בתנאי, בדיוק כמו שכל אוהד בית"ר שעיניו בראשו חושב, שבניון יבין שהוא בא לסיבוב הופעות אחרון בקריירה שלו ולא מתחיל להפוך שולחנות בכל פעם שהוא אינו פותח בהרכב. אוחנה, כך נראה, שמח שבניון מגיע, רק מבקש שישאיר את האובססיה לדקות משחק ואת הנטייה לשבור את הכלים במגרש החניה או בבית.

מי שבסוג של אובססיה הוא חוגג, שאומר בשיחות סגורות ששחקן במעמדו של בניון צריך לסיים את הקריירה מול מגרשים מלאים באוהדי בית"ר, קבוצה שאהד בנעוריו, ולא מול היציעים הריקים במושבה או במגרש אחר. זה חביב ומלא חן, כי זה אומר שלבית"ר יש בעל בית ג'נטלמן שמסוגל לתת הכרה וריספקט למי שעשה כמה דברים בענף הזה. מצד שני, זה גם מעיד על בוסרות, כי אם חוגג מחתים פה שחקנים על סמך העבר שלהם ולא על סמך ההווה או העתיד שלהם, זה מתכון להתרסקות. קל וחומר שבית"ר של העונה רואה מקרוב את הקו האדום בגלל הקונספט המיותר הזה שלפיו טל בן חיים, דודו גורש, ערו לוי, ועכשיו בניון, הם עדיין שחקני ליגת על לגיטימיים, כי חוגג הוא בין הבודדים שמאמין שיש להם עדיין מה לתרום לענף

אם חוגג היה צריך להבין מה צפוי לו, כשברקע שבירת הכלים של בניון בגיל 19 אצל אלי כהן השריף במכבי חיפה, או אצל קשטן בנבחרת, או אצל רוני לוי בירוק, ואצל בית"ר בעונה שעברה והעונה במכבי פתח תקווה, אז השבוע הגיע הציטוט בעילום שם של מקורבים בשמו של מספר 15: "אני לא מבין למה אף אחד בבית"ר עדיין לא דיבר איתי?" וזה עוד לפני הקאמבק ועוד לפני שהוא ערך אימון אחד בבית וגן. כי בניון לא ישתנה בואכה גיל 40, וגם אם יבטיח אינספור פעמים שהוא יהיה ילד טוב ירושלים שבא ליהנות ממה שייתנו לו, זה חזק ממנו. בגלל זה הוא הגיע לאן שהגיע בקריירה שכל ילד חולם עליה וספק אם מישהו ישחזר זאת בשנים הקרובות, בגלל זה תדמיתית יזכרו אותו תמיד לצד יוסי. יש יוסי ילד שלי מוצלח ולצידו יוסי ילד שלי בכיין.

שלא תטעו, מקצועית לבניון יש עדיין מה לתרום לבית"ר. הוא כבש השנה במכבי פתח תקווה שלוש פעמים, כמו השחקן עם התפוקה הכי גבוהה בבית"ר (עידן ורד), הוא היה שותף להרבה מאוד מהלכים שהביאו את מכבי פתח תקווה לרוץ אל הקהל המועט שלה. זה כמו אופניים. לא שוכחים גם אם הדריבל, המהירות, החדות והתגובה המהירה הם כבר לא מה שהיו פעם, מה גם שבית"ר נאבקת כרגע על חייה ובניון מגיע לקבוצת תחתית ולא למכונה משומנת. אבל זה בדיוק העניין: אף אחד לא מנסה לחלוק על מה שנשאר לבניון ברגליים; השאלה הגדולה היא אם הוא יהיה מסוגל בפעם הראשונה בקריירה שלו להבין שהוא קטן מהמועדון, מסוגל להתבגר, להגיד שהוא מגיע לחודשים האחרונים בקריירה כדי ליהנות ולהמשיך הלאה.

בשיחות סגורות חוגג הרי אומר שהוא מעוניין לתקן את מה שנעשה לבניון בעונה שעברה, אף שלא היה חלק מזה, שזה חוב שירש מטביב שצריך לסגור אותו. השאלה אם בניון מסוגל לכמה חודשים להיות כמו בעל הבית החדש שלו: אחד שמבין שהוא חלק מההצגה, שכמו בתיאטרון אין תפקידים קטנים. להיות אולי כמו אליל נעוריו אוחנה, שמנסה בכוח להמעיט בערכו רק כדי שייתנו לו לעבוד בשקט ולקדם את בית"ר אפילו שכל העולם מסביב שואל איפה אוחנה.

אוחנה, חוגג וברוש. בסוף הבוס קובע. צילום: אלכס קולומויסקי

כי אוחנה, האיש עם האגו הכי גדול בכדורגל הישראלי בשנות ה־80, שרד כמעט 40 שנה בבית וגן ובסביבה משום שידע להתאים את עצמו למרוץ החיים. כמו ב־92 כשהיה המבוגר האחראי שנתן לרונן חרזי את התהילה כדי שבית"ר תזכה באליפות, או שנה קודם כשעזב קריירה באירופה אל תהומות הליגה הארצית. בניון, וזה הוכח עשרות פעמים, לא מסוגל להיות כזה, ומכך חוששים קברניטי בית וגן. חוגג? הוא נולד כנראה כדי לשבור טאבואים. כך הוא עשה הון מהייטק, כך הוא יביא כנראה יום אחד שחקן ערבי לבית"ר ויעשה היסטוריה, וכך הוא גם יהפוך את בניון בגיל 40 כמעט מאגדת דשא עם תדמית ילדותית ומקולקלת שהרוויח ביושר למנהל שמעצב את דור העתיד של בית"ר. לא בטוח שלבניון מגיע הכבוד הזה מבית"ר, שלה הוא לא תרם כלום לאורך הקריירה, אבל בעל הבית החליט אז צריך רק לקוות שזה יסתדר איכשהו.

ועוד קטנה לפני סיום: בעונה שעברה ששיחק בבית"ר בניון אימץ חתול יחד עם מאיר הרוש. כשבניון עזב הוא היה בודק עם הרוש פעמיים בשבוע מה שלומו על החתול. עכשיו בניון והחתול יתאחדו מחדש בבית וגן. רק צריך לשים לב שהחתול הזה לא יעבור בטעות בין בניון לקלינגר באחד האימונים.