אוחנה. "נילחם ונתפלל לעזרה משמיים" | צילום: באדיבות דוברות בית"ר ירושלים, האלבום הפרטי

רגע הפציעה

"אני אדם מאמין ששומר תמיד על חיוביות. באותו רגע שבו הרגשתי את הברך במשחק גביע הטוטו מול באר שבע, ידעתי שזה רציני אבל סירבתי להאמין. חצי שעה אחרי, בצילום שעשו לי, ההורים שלי שאלו אותי מה אני מרגיש. עמוק בפנים ידעתי שזה לא קל, שזו פציעה לא פשוטה, אבל שידרתי שהכל בסדר. כל מה שעבר לי בראש כמו בסרט זו הבאסה של 'עוד פעם אני הולך לתהליך כזה מסובך וארוך וכואב'. היה יום אחד בין האם־אר־איי שעשו לי לתוצאות. זה היה לילה בלי שינה, המון מחשבות, חששות, ובסופו של לילה לבן הגעתי למסקנה אחת: אני לא יכול לשנות את העבר, רק את העתיד. אנושי וטבעי שאני אשב כל היום ואבכה אבל זה לא ייתן לי כלום ובטח לא יחזיר אותי למגרשים. אז צריך להתמקד במה עושים עכשיו הכי טוב כדי לעבור את זה. הקדוש ברוך לא מעמיד אדם בניסיון שלא יוכל לעמוד בו. הכל לטובה. אני לא יודע את החשבון של למה ואיך, אז צריך לקבל הכל באהבה. האופציה השנייה זה להוריד את הראש, להרים ידיים ולהתלונן. אני מעדיף כל החיים את האופציה הראשונה. יש מלחמה, נקום להילחם ונתפלל לעזרה משמיים".

רגע הפציעה מול באר שבע בגביע הטוטו |  צילום: באדיבות one

× × ×

איזוטק

"זהו שמה של המרפאה, המכון שבו אני מטופל בלונדון. נסעתי לשם ביום שלישי בבוקר השבוע. אני עומד לעבור שבוע אימונים אישיים בבירת אנגליה. המכון הזה מוכר לי היטב. שם טופלתי בפציעה ההיא במדי באר שבע ובזו שמלפני כמה חודשים. הייתי שם לפני חודשיים, ועכשיו אני אמור לעבור סדרה של בדיקות ועבודה פיזית שבסיומה הרופא המנתח שלי, ד"ר אנדי ויליאמס, ייתן את חוות דעתו. בפציעות מהסוג הזה אין שום מדדים. יום אתה קם כשאתה מרגיש מצוין ויכול להזיז את הברך, ויום את קם והגוף לא מקשיב לך. זה תהליך של עליות וירידות עד שמגיע בלאנס מסוים. אתה לא יוצא מגדרך אחרי התקדמות של יום אחד ולא נופל לדאון אם יש רגרסיה. לוקחים את הכל לאט ובזהירות מתוך ידיעה שזו רכבת הרים שנעצרת בסופו של דבר".

דוקטור אנדי ויליאמס בודק את אוחנה | צילום: האלבום הפרטי

× × ×

"הטראומה של בית"ר"

"זה מה שרוני לוי אמר על הפציעה שלי. זו מחמאה גדולה וזכות גדולה לשמוע שככה הוא מעריך אותי. בתחילת העונה הקבוצה התחברה, והיתה לכולם תחושה שאנחנו הולכים למשהו גדול. היינו כוח מאוד משמעותי חברתית ומקצועית. אבל אני חושב שמועדון עצום כמו בית"ר, שרוצה לחזור להיות האימפריה שהיתה, כפי שראוי, לא יכול לראות במשחק אחד או בעונה אחת או בשחקן שנפצע אסון. לחזור לממדים של בית"ר זה תהליך שיש לו פנצ'רים. אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי בריא ואם עידן ורד היה בריא. אני גם לא חושב שעם שנינו בהרכב בית"ר היתה כותשת את הליגה, אבל בהחלט היינו תורמים את חלקנו ומשדרגים את העסק, למרות שצריך לתת את מלוא הקרדיט למי שנמצא כרגע בסגל ועל המגרש. אני חושב ש'המכות' האלה שבית"ר חוטפת בדרך לחזור להיות כוח עולה בכדורגל הישראלי יכולות רק לחשל אותה ולשדרג אותה. מה שבא בקלות ייעלם בקלות, מה שהולך בקושי יחזיק מעמד שנים".

× × ×

כדורגל

"כשהייתי ילד ההורים שלי ידעו שאם הם לא מוצאים אותי וחשוך הם בסך הכל צריכים לבוא למגרש השכונתי בקרית יובל, ושם הם כבר יראו אותי מנסה לעבור שחקן/ילד יריב, להתגבר על תנאי המגרש והחושך ולהבקיע גול. יש כל מיני סוגים של אנשים, שחלקם, אם היו עוברים פציעה כזו, ועוד פעם שנייה, היו מתנתקים מכדורגל, כי הדבר הכי קשה לספורטאי בספורט קבוצתי זה לשבת בצד ולהיות חסר אונים בקטע של לעזור לחברים שלך ולקבוצה שלך. אני לא מפסיק לנשום כדורגל רגע אחד. אני מגיע לבית וגן, אני מגיע למשחקים, אני צופה בטלוויזיה, לא יכול להתנתק מהמשחק, זה חלק ממני. צובט לי בלב לשבת בצד ולראות שצריכים אותי אבל אני לא יכול לשלוט במה שאין באפשרותי לעשות. אני כל הזמן חושב מה היה אם, אבל באותם רגעים גם אומר לעצמי שהסבלנות מרה ופירותיה מתוקים. אני מתמקד באיך לחזור טוב יותר".

× × ×

בית

"כל מי שמגיע לקבוצה חדשה אומר שזה הבית שלו ושהוא תמיד היה אוהד של הקבוצה שאליה הגיע. אני גדלתי בבית"ר ירושלים בבית וגן מגיל בית ספר יסודי. אני מחובר לעיר הזו, להיסטוריה של בית"ר, לשורשים של המועדון הזה. אנשים כשהיו רואים אותי משחק בטרום א' היו אומרים לי: 'אתה תהיה אוחנה', בלי לדעת שאני אלבש את החולצה מספר 11 של בית"ר. אני לא רוצה להשתמש במילה חוב כי זה לא מדויק, אבל יש לי מוטיבציה שאני לא יכול להסביר להחזיר לכל מי שעטף ועוטף אותי בכל כך הרבה אהבה, מהנהלת בית"ר, דרך משה חוגג, השחקנים, הצוות המקצועי, האנשים ברחוב, ואפילו אנשים שהם לא אוהדי בית"ר ומברכים אותי שאחזור מהר. עד עכשיו הייתי עם קביים אז גרתי עם ההורים, אבל עכשיו כשאני כבר בלי הקביים עברתי לגור לבד בגבעת משואה. אני רגיל לחיים כאלה מאז גיל 19, של לגור לבד. גם ילד טוב ירושלים צריך את העצמאות שלו".

× × ×

מטרות

"בפציעה הזו יש כל יום מטרה חדשה. בהתחלה אתה מקווה לעבור את הניתוח, אחרי כן להוריד את הקביים, אחר כך כל מה שיש לך מול העיניים זה להצליח לרוץ ריצה קלה, ואז מתי לעשות ספרינט, ואחרי זה שינויי כיוון בספרינט, והשלב הבא לבעוט לשער, ואני יכול להמשיך בלי סוף. מטרות קטנות כשכל הצלחה בהן זו מתנה קטנה. אני אחזור בגדול בעזרת השם".

× × ×

אמונה

"תמיד הייתי אדם מאמין ותמיד אשאר כזה. אני לא מסתכל מתחת לפנס, לא שואל למה כשלא טוב ולא מתנפח כשדברים הולכים כמו שצריך. יש יד מכוונת לכל דבר. צריך להודות על הרעה כשם שמודים על הטובה. יש כמה רבנים שמלווים אותי, אני לומד שיעורי תורה. הפציעה הזו לא גרמה לי לחזור בתשובה כי תמיד הייתי כזה. אגב, זה נכון, מי שמאמין לא מפחד".