גילי ליאור. "למדנו לחיות עם משחקים ללא קהל". צילום: יואב דודקביץ'

בזמן שיתר חברותיה לאס"א ירושלים הכינו את עצמן למשחק החוץ החשוב מול הפועל כאוכב, מורן שטרית ישבה בכיתה והביטה בתלמידיה, שהיו עסוקים בבחינת המתמטיקה שלהם. כי שטרית (29), כמו לא מעט שחקניות כדורסל בישראל, נאלצת לשלב בין הקריירה הספורטיבית שלה לקריירה נוספת שונה לחלוטין, ובמקרה שלה - כמורה למתמטיקה.

"בהתחלה זה מאוד ביאס אותי, אבל היום כבר התרגלתי", היא אומרת. "הייתי בכל הנבחרות ותמיד השקעתי את כולי, אבל כבר בגיל צעיר הבנתי שמכדורסל אני לא אוכל להתפרנס בכבוד, אז הלכתי ללמוד הוראה".

זה משהו שלא רואים אצל הגברים.
"
ברור. תמיד קיימת התחושה של האפליה מול הגברים. אז נכון, הם מביאים יותר קהל ואולי משחקים יותר טוב, אבל תחושה האפליה קיימת. אני מסתכלת על החלק הטוב - שנפתחה בפניי עוד קריירה, שאני אוהבת לא פחות מהכדורסל". 
בעונה החולפת של שטרית באס"א ירושלים היו לא מעט התנגשויות בין שתי העבודות. "היתה פעם אחת שהיה לי מבחן מפמ"ר, שזה כמו מיצ"ב", היא נזכרת. "הייתי צריכה להישאר עד מאוחר והגעתי לאימון כשהראש עוד עסוק בעבודה השנייה. זה דורש הרבה ריכוז ויכולת לשים דברים בצד.

"גם במקרה של כאוכב היה לא פשוט. המאמן איחר את ההסעה כדי שאגיע לנקודת האיסוף. ביום של משחק את צריכה להיות רגועה, לאכול נכון, ואני בכלל הגעתי ממבחן כשכולי מרוכזת במשהו אחר". 

וזה השפיע על המשחק?
"
לא. ניצחנו".

התרגלו לשחק בלי קהל 

במציאות נורמלית אס"א ירושלים היתה אמורה להיות אחת הקבוצות האהודות בעיר. אחרי הכל, זו עיר שחיה ונושמת כדורסל, הארנה מלאה באלפי אוהדים שרובם תמיד שמחים לראות שחקני בית מתרוצצים על הפרקט - שזה בדיוק אחד העקרונות המנחים את קבוצת הנשים של אס"א, שמקדמת כל שנה את הצעירות שגדלו במועדון

מספיקות חמש דקות ביציע האולם בקוסל  בזמן אחד המשחקים של אס"א ירושלים כדי להבחין בשני דברים מרכזיים: הראשון הוא שכדורסל הנשים, גם זה של הליגה הלאומית בה משחקת אס"א, הוא מהנה, קבוצתי וכזה שמבליט את השחקנית הישראלית. הדבר המרכזי השני הוא היעדר הקהל. לכל משחק בית, אפילו לחשובים ביותר של אס"א, מגיעים כ־30 איש, רובם בני משפחה וחברים של השחקניות

"זה מבאס מאוד, אין שום דרך אחרת להגיד את זה", מספרת גילי ליאור (23), קפטנית אס"א ירושלים. "אני חושבת שמהות הבעיה אינה נעוצה בירושלים אלא באופן כללי בתפיסה הציבורית של כדורסל נשים. זה לא ענף שהקהל תופס אותו כמשהו מעניין".

הצלחת לפצח את החידה מדוע?
"
זו שאלת השאלות. כשהייתי ילדה כדורסל נשים היה הדבר, עם אולמות מפוצצים וחשיפה. אני לא חושבת שאפשר להצביע על טעות שנעשתה בדרך. אני חושבת שזה הרבה סיפור של 'ביצה ותרנגולת'. אין חשיפה, אז אין קהל ואין גופים שרוצים להשקיע כסף, ואז אין חשיפה ושוב אין קהל.

"ספורט עדיין נתפס כאן כנחלתם של הגברים. אולי יהרגו אותי כשאני אומרת את זה, אבל כן - יש הבדלים פיזיים בין נשים לגברים, אז בסופו של דבר גם סגנון המשחק שונה. אבל בעיניי כדורסל נשים מפצה על זה בהרבה יותר דברים, שהופכים אותו ליותר מעניין - חוכמה, קבוצתיות, טירוף של שחקניות. אז נכון, אנחנו לא מטביעות ולא נותנות מה שנקרא 'שואו', אבל יש לנו המון מה להציג. יש מקובעות חברתית שספורט זה של גברים, וחבל".

שאלה של זהות

השחקניות של אס"א ירושלים כבר לא מתרגשות מהיעדר הקהל. זה מבאס, אבל לא משפיע על מידת ההתלהבות או המחויבות שלהן. "למדנו לחיות עם זה, למרות שלפעמים מתחשק לנו לצעוק 'תראו גם אותנו'", מספרת ליאור. "לפני כמה שנים גם הפגנו מול הכנסת. זה עשה רעש לזמן קצר אבל נעלם והכל חזר לקדמותו".

המצב הזה מוביל לשני דברים מעניינים. הראשון הוא הפיכתן של חלק מהשחקניות ליחצניות של הענף - בין אם זה בפייסבוק ובין אם זה בקמפוסים, שם רובן נמצאות כסטודנטיות. השני הוא שאלת זהות לא פשוטה. "כשאת אומרת למישהו שאת שחקנית מקצוענית אבל גם עובדת בעוד עבודה, זה גורם לו להרגיש שזה לא כל כך מקצועני", מודה ליאור. "זה משפיע גם עלי. מאז שהתחלתי ללמוד ולעבוד אני אומרת שאני שחקנית כדורסל, אבל לי בפנים קצת קשה עם זה, כי המהות של להיות שחקנית היא להיות כל כולי בתוך זה. אני מרגישה שזה לא הוגן לקרוא לעצמי שחקנית כדורסל כשאני גם עובדת ולומדת. לפעמים אני לא יודעת איך להגדיר את עצמי - האם אני שחקנית כדורסל? האם אני משחקת כדורסל?".

במבט קדימה, איך כדורסל הנשים הירושלמי ייראה בעוד חמש שנים?
"
אני חושבת שהרבה תלוי בשחקניות שבגילאים הצעירים. אם יצליחו להביא יותר בנות שישחקו כדורסל זה יכול להביא לשינוי. קשה לי לראות שינוי מבחינת מידת ההתעניינות במשחקים, אבל אם נצליח להביא יותר בנות לשחק - אז עשינו את שלנו. ולפעמים זה אפילו יותר חשוב מכל דבר אחר".