משפחתו של מיכאל. צילום: רפי קוץ

בית משפחת אוחנה בקרית יובל. המרחק בין ביתם של נועה ואילן אוחנה, הוריו של מיכאל אוחנה, לרחוב שבו גדל אלי אוחנה הוא עניין של פחות מעשר דקות הליכה. זה המרחק עד החיבור המתבקש בין אוחנה המקורי לדור החדש. ולא, כפי שכבר הובהר מעל כל במה אפשרית, אין קשר משפחתי בין מספר 11 החדש לזה המיתולוגי.

משפחת אוחנה לא רצתה את הכתבה הזו. הם מחפשים שקט וצניעות, ועד כמה שהם דומיננטיים בקריירה של מיכאל, אפשר לומר שהם הדבר הכי רחוק מהבוזגלו'ס, משפחתו של מי שלבש בעונה שעברה את הספרה 11. משפחת אוחנה הם ירושלמים אסלים, אוהדי בית"ר, כאלה שהיו מצטופפים ביציע העץ בימק"א, אספו מדבקות של מלמיליאן וסידרו את התסרוקות לפי זו של אלי אוחנה באמצע שנות ה־80.

ההורים מנהלים, וגם זכיינים של אחד ממותגי האופנה הנחשבים. אילן (58) הוא האבא ונועה (49) האמא. האחות הבכורה דניאל, נשואה+1, סיימה השבוע תואר בסטטיסטיקה ותקשורת באוניברסיטה העברית. מיכאל (23 וחצי) הוא קשר/חלוץ בית"ר, ואפרת (16, תלמידה בתיכון זיו) היא האחות הקטנה. את הכישרון של הילד הם גילו כבר בגיל צעיר מאוד, אז באופן טבעי הם מיהרו להנחית אותו בבית וגן. שם, כשהוא מפציץ שערים במונחים של כדוריד, אבא אילן היה מקבל טלפון מכל מועדון בארץ ומבקש בנימוס שייתנו לילד לגדול בשקט

מיכאל אוחנה. צילום: ראובן שוורץ

הליווי הצמוד של מיכאל היה כל כך אינטנסיבי עד שהסיפור הזה נשמע כמו קטע מסרט. "אנחנו שומרי שבת", אומרת נועה אוחנה, "כך שבמשחקי חוץ היינו לנים באכסניות ובתי מלון. היה לנו פעם משחק באור יהודה, ושם לא היו לא אכסניות ולא בתי מלון, אז תלינו שלטים שאנחנו מחפשים בית לשישי־שבת. טלפנו אלינו זוג קשישים והציעו לנו את הדירה. התארגנו לנסיעה כמו ליציאת מצרים, עם פלטות, מיחם ומזרונים. ביום חמישי הזוג מתקשר ואומר שיחידת הדיור שהקצו לנו תפוסה אבל לא נעים להם אז הם נותנים לנו את הדירה שלהם. ככה בילינו שישי־שבת עשר נפשות, המשפחה שלנו ושל ירין מהטבי, ששיחק עם מיכאל, ואת הדרך למגרש עשינו ברגל. זה דווקא היה כיף כי ניצחנו ומיכאל הבקיע".

בגיל 15, אחרי שכל המדינה רדפה אחרי אילן אוחנה, הוא הגיע למשרדים של איציק קורנפיין והודיע לו שהוא מבקש את הכרטיס כדי לעבור למכבי תל אביב. קורנפיין ניסה תרגיל שקוף ואמר: "אני לא מכיר את הילד. צריך לבדוק מי זה". אוחנה סניור ענה: "יש לך מכתב ממכבי תל אביב שרוצים אותו, אז ברור שאתה יודע מיהו", ארז את הפקלאות ונסע עם מיכאל לקרית שלום.

"מכבי תל אביב הציעו פנימייה, ואני אמרתי שגם אם ימות העולם הבן שלי לא הולך לפנימיה", אומרת נועה. "אילן החליט, וצריך להצדיע לו, שהוא לוקח את הטיפול במיכאל על עצמו. כל יום בשעה אחת הוא היה מסיע אותו לקרית שלום, רואה משחקים, אימונים, יושב שעות באוטו או ביציע וחוזר עם הילד בלילה. עד המעבר למכבי אילן היה אלוף ירושלים בבאולינג, אבל הוא פרש לטובת הקריירה של מיכאל. כל הבית התגייס לטובת הקריירה של הילד, גם אני, ויתרתי על קריירה אירופאית של עיצוב אופנה למען המשפחה ועד היום אנחנו מגויסים למען ההצלחה של מיכאל".

אילן מבקש להעביר מסר לכל ההורים שבטוחים שגדל להם מסי בבית. "צריך להיצמד למשפט של חז"ל: 'אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס'. מעולם לא ישבתי וחלמתי שאני הולך להתעשר בזכות הבן שלי או שדרך הכישרון שלו אני אסתדר בחיים. כל הסיפור היה שהילד כשרוני ואוהב את המשחק, ואם בשביל החלומות שלו אני צריך לנסוע מפה עד לסוף העולם ובחזרה אז חובתי כאבא לעשות את זה. אני לא מקבל את הגישה של הורים שאומרת 'אני אשקיע בילד ואגזור את הקופון כשהוא יגדל'. זה הבן שלך. זה לא עסק ולא ניירות ערך. זה לא עובד ככה". 

× × ×

השיחה המחויכת והאופטימית הזו מתקיימת אחרי תקופה לא פשוטה בכלל שעברה על הטאלנט של הבית ועל משפחת אוחנה בכלל. הספסול המתמשך בבאר שבע, עם תחושה שכמה אנשים בטוטו טרנר החליטו להפוך את הילד לנער פוסטר, היה רק קצה הקרחון, כי לאחר מכן, אחרי שלושה חודשים ביציע ומחוסר ברירה, אוחנה קיבל צ'אנס מחודש במשחק העונה מול מכבי תל אביב, בישל את שער הניצחון וקרע רצועות בברך. בבית משפחת אוחנה מסרבים בתוקף להוציא משהו על המועדון של אלונה ברקת, אבל זוכרים מצוין את הרגע שבו כל המשפחה הגרעינית, ההורים, האחיות והגיס של מיכאל, עלו על טיסה ללונדון ללוות אותו בניתוח.

אפרת, נועה, אילן, הנכד ליאב ודניאל אוחנה. הכי רחוקים מהבוזגל'וס. צילום: רפי קוץ

נועה: "זה לא רק המחשבות של מה יהיה ואיך יהיה כשכדורגלן עובר פציעה כזו, אלא הכאבים הפיזיים והליווי היומיומי של מיכאל, שלא היה יכול לעשות כלום. דאגו לנו לכיסא גלגלים והייתי מוציאה אותו לטייל. מיכאל אפילו לא היה יכול להיכנס למונית בכוחות עצמו. הארכתי את השהות שלי בלונדון ונשארתי שם עד הביקורת האחרונה של הרופאים. זה לא נעים בכלל, אבל לא סתם אומרים שהכל לטובה. הפציעה הזו לימדה אותנו ואת מיכאל לקבל הכל בפרופורציות הראויות, להבין מה באמת חשוב, להכיל את זה שהכל יכול להיבנות ולהיהרס ברגע אחד. לא צריך להשתגע כשאתה בנקודה הכי גבוהה ולא להיכנס למרה שחורה כשאתה חלילה בנקודה נמוכה". 

מתחילת הקיץ היה ברור שאוחנה, מיכאל וכל המשפחה הלוחמת מכוונים לחזור לבית וגן, לבסיס האם. גם אם כלפי חוץ אף אחד לא אמר את זה בקול, כדי להשאיר כאופציות פתוחות גם מקומות אחרים במקרה שהשידוך עם חוגג ושות' יעלה על שרטון, מי שהיה ליד אילן אוחנה כשקיבל את הטלפון מיוסי בניון ודקה לאחר מכן מחוגג ושחרר קריאת שמחה, מבין שהווייז של האוחנו'ס כוון כבר מזמן לרחוב שמואל בייט 1, המען של מגרש האימונים של בית"ר. "אתה תמיד רוצה את בית"ר, כי זה הבית, זו הילדות, וזה החיבור הטבעי והאהבה הכי גדולה בכדורגל", אומר אילן. "אנחנו אוהדי בית"ר, אז יותר טבעי מזה אין.

כששני מגדלורים כאלה, כמו בניון ואלי אוחנה, מחזרים ורוצים את מיכאל, זה מחמיא וגורם לך לגאווה גדולה. אנחנו יודעים כמה אלי אוחנה מעריך את מיכאל, כי הוא אימן אותו בנבחרת הנוער, וכשדיברתי עם חוגג ובניון אז כן, זה כיף, כי אלה אנשים שיש להם זכויות בכדורגל הישראלי. מאוד ריגש אותי כשאמרו לי שאוחנה מתעקש שמיכאל ילבש את החולצה מספר 11". 

זה גם תיק לא קטן.
"אני מבין את החיבור הטבעי כי מדובר בשם אוחנה, בית"ר, ירושלמים, ילידי קרית יובל, אבל כבר הבהרנו שאין קשר משפחתי, ואני מכיר את הבן שלי ואני מבטיח לך שהמספר על הגב לא רק שלא ילחיץ אותו אלא רק ידרבן אותו לכבד את גודל המעמד. כשמיכאל היה קטן הרבה פעמים היו קוראים לו בחיבה 'מיכאלי', אז הנה  סגרתי לכם את הפינה כי במיכאלי יש שילוב של מיכאל ואלי". 

את ברכת הדרך מבאר שבע קיבל אוחנה מהאליל של בירת הנגב, אליניב ברדה, שלפני החתימה על טופס השחרור לבית"ר לקח אותו לשיחה ואמר לו: "שמו לך על הגב משקולת לא קטנה עם תג מחיר, מספר חולצה והשם המחייב. כל מה שאתה צריך לזה לנטרל את הרעשים המיותרים ופשוט להצליח, ואתה מסוגל להצליח כי יש לך את זה".

ההורים אוחנה מספרים שברדה הוא אישיות ושהמילים שלו הצליחו במידה רבה מאוד לשכך במשהו את התקופה המאוד לא נעימה בבירת הנגב, אבל אף אחד מהם, כולל מיכאל, אינו מנסה להוכיח משהו לקברניטי באר שבע, אף שטבילת האש האמיתית של מיכאל תהיה בעוד שלושה שבועות בטדי מול האקסית. "אנחנו לא מחפשים סגירות חשבון ספורטיביות ולא ספורטיביות, רק רוצים שהילד יצליח, שבית"ר תשחק כדורגל יפה, שלאוהדי בית"ר תהיה נחת ושחוגג, אלי אוחנה ויוסי בניון יגלו בדיעבד שההחלטה לתת למיכאל את הבמה התבררה כנכונה", אומרת נועה.

ואי אפשר בלי טיפ אחד קטן, כשירות לקוראים, של אילן אוחנה, בשביל כל אותם הורים שהבן שלהם משחק היום במחלקת נוער כזו או אחרת והם חולמים שיגיע יום אחד לליגה של הגדולים. "המצרך הכי חשוב זה ביטחון עצמי. יש קו דק בין ביטחון עצמי לחוצפה, ומי שעובר את הקו הזה כל השאר בטל בשישים", אומר אילן. "תאהבו את הילד, אל תעמיסו לו על הכתפיים את כל החלומות שלכם ותלמדו אותו ששום דבר לא יכול לקרות בלי עבודה קשה. וכן, תזרמו עם הילד. גם אם אתם חושבים שהוא צעיר מדי, הוא יודע טוב מאוד מה הוא רוצה. אתם רק צריכים להיות שם כדי לחבק, לאהוב, לכוון ולתת רוח גבית. גם אם בסופו של דבר הוא לא ייצא כדורגלן יהיו לו כלים לחיים". 

עכשיו, עם כל הכבוד לחזרה הביתה לבית"ר, מה שבאמת מרגש את משפחת אוחנה זה שהילד, שאחרי תשעה באב יעבור לדירה בגבעת משואה, חזר לגור בירושלים.