שחקני בית"ר. צילום: אורן אהרוני

בפעמים הנדירות שבהן התייחס רוני לוי לעונה האחרונה שלו במכבי חיפה, הוא היה מספר שבכל פעם שבישר לשחקנים שלו בירוק על משחק אימון הם היו מעקמים את הפרצוף ומתייחסים לעניין כאל עונש, מגיעים להתכנסות לקראת ניסוי כלים מול קבוצה מהליגה השנייה בחוסר חשק מופגן ובלי אנרגיות ורוטנים. מי שרוצה להבין למה חיפה שלו לא הצליחה (למרות זכייה בגביע), טען המאמן, צריך לחפש את הסיבה בשפת הגוף של השחקנים הרבה לפני עמדה כזאת או אחרת במגרש או השפיץ של הנעל.

מאז שהחלו האימונים בבית וגן לוי מרוצה מאוד מההתייחסות של השחקנים שלו לכל אימון ולכל משחק אימון. למרות העובדה שיש לו הרבה עבודה ומקצה שיפורים גדול ועמדות חסרות, זה מה שמחזיק כרגע את מאמן בית"ר. לפני המשחק השבוע ברמת השרון הוא הסתכל על השחקנים שלו בחדר ההלבשה וראה דריכות, סוג של רעב, אף שמדובר בעיקר במשחק שנועד להוריד חלודה. זה, אומרים בצוות המקצועי, יהיה הנשק העיקרי של בית"ר העונה: הרצון של כולם להוכיח שיש להם מה למכור. 

מקצועית, אף שלא ניתן להסיק הרבה ממשחק האימון בגרונדמן, יש כמה תובנות שאיתן לוי חזר הביתה. הראשונה, ובשביל זה לא היה צורך במשחק מול הקבוצה של נועם שוהם, היא שלבית"ר יש בור עצום במרכז ההגנה. קריאף זה פתרון כפוי בגלל הפציעה של טל בן חיים ואור זהבי. למרות שיש לו פוטנציאל עצום הוא לא יוכל להחזיק את מרכז ההגנה של בית"ר בעונה הקרובה. לוי היה יכול להחתים בלם כבר לפני שבוע וחצי, אבל הוא מסרב להתפשר. הוא יודע שאסור לו לטעות בליהוק של התחנה הסופית בקבוצה שלו. בגלל זה הוא בודק כל מועמד לתפקיד מכל כיוון אפשרי.

הדרישות הן בעיקר להנחית כאן שחקן שהוא אישיות, בחור מנוסה, אחד שלא מפסיק לתקשר עם שאר שחקני ההגנה, וכמובן מקצועית בלם ברמה גבוהה. מבחינת לוי, דווקא העמדה הזאת היא שובר שוויון. הוא מזכיר לכולם שאין קבוצה בכדורגל הישראלי שהגיעה להישגים בלי בלם שהוא עוגן, מסרגיי טרטיאק לפני 27 שנים, דרך רומן פץ ששיחק איתו בחיפה ועד מיגל ויטור של באר שבע, עד שנפצע, או חסוס רואדה. זה הטייפ קאסט ולוי לא יירגע עד שלא ינחית משהו שלפחות קרוב לזה.

היה צריך בערך חמש דקות כדי להבין דרך המשחק ברמת השרון שעלי מוחמד מבזבז את הזמן שלו בכדורגל הישראלי. שינויי הכיוון וקצב המשחק, התקפות המעבר של בית"ר והדרך שבה הוא מחזיק את הכדור היו תאווה לעיניים. אלא שמוחמד הוא לא קשר אחורי קלאסי, ועם הגנה פריכה כמו זו של בית"ר כרגע זו צרה צרורה שאין מאחורי מוחמד ולפני הבלמים קשר שהוא גרזן. דווקא בעניין הזה, לוי, ולא כפשרה, מכוון למקום שאף אחד לא חשב עליו, והוא לשים את המפתחות בעמדה הזאת ברגליים של אופיר קריאף ודן איינבינדר. מבחינת המאמן, לשני שחקני הבית של בית"ר נגרם עוול לא קטן כשלא לוקחים אותם בחשבון כ'שחקנים שמשנים קבוצה'. עם קריאף יש לו למאמן רומן ארוך וטוב ודווקא אצלו קריאף פורח, ולוי גם מסביר לקשר שבגיל 28 הגיע הזמן לקפוץ מדרגה. 

בנוגע לאיינבינדר, אז העובדה שלוי לא הפסיק לצעוק עליו ולהעיר לו לאורך כל המשחק ברמת השרון מעידה דווקא על כך שלוי רואה במספר 9 את המאמן שלו על המגרש. "דן, תעיר אותם", "דן, בוא לקבל את הכדור ותזיז אותם", "דן, תהיה מעורב" - אלה רק חלק מההערות של לוי לקשר שלו, שאמור להיות המנהיג של בית"ר בה"א הידיעה בעונה הקרובה.
מיכאל אוחנה שווה אולי כתבה נפרדת כשמדובר בהשתלבות שלו בבית"ר. לאף אחד אין ולא היה ספק בנוגע למה שיש למספר 11 החדש ברגליים ובגלל זה בית"ר גם שילמה עליו כל כך הרבה כסף. אך העובדה היא שאוחנה גם השתלב במרקם החברתי בבית וגן כאילו הוא בעונה השנייה או השלישית בקבוצה.

מבחינת היכולת המקצועית באימונים, למרות שהוא אחרי פציעה בברך ותלייה וייבוש של אלונה ברקת וברק בכר, שהיו אמורים לגרום לו לעבור איזשהו תהליך, מה שקורה בפועל זה שאוחנה מתפקד כמו דג במים. פרט לעובדה שאוחנה היה מעורב בכל אחד מחמשת השערים של בית"ר וראינו קמצוץ מהטכניקה שלו, בבית וגן מציינים דווקא את העובדה שהילד ראשון בכל התרגילים שלוי נותן באימונים, מספר אחת בריצות ומתייחס לכל הערה או בקשה של המאמן בצייתנות של חייל. למרות שכשהגיע היה מי שניסה להדביק לו תדמית של אחד שלא אוהב לעבוד, בייחוד באימונים ללא כדור, מה שקיבלנו הוא ההפך הגמור.

הלאה: גדי קינדה ופרדי פלומיין הם שני שחקנים עם יכולות כדרור מדהימות, אבל העובדה שהם אוהבים יותר מדי את הכדור לא תעבוד לאורך זמן אצל מאמן כמו לוי. הם ילמדו, בטוב או ברע, לשחרר את הכדור מהר, להיות הרבה יותר יעילים בקבלת ההחלטות ולהבין שהם כדורגלנים מקצוענים ולא שחקני קט־רגל, עם כל האהבה למהלכי עקב ודריבלים שאינם נגמרים. 

לוי עובד עם השחקנים בהילוך נמוך כרגע כדי שלא יהיה לו מסדר פציעות, אבל במחנה האימונים בפולין, שאליו תצא בית"ר ביום ראשון, השחקנים של המאמן יגלו גם צדדים אחרים שלו, אלה שבהם יש רוטינה קבוצתית מוסדרת, כשהעסק עובד כמו להקה ובהרמוניה. גם אם יש כמה נגנים מחוננים, אפילו הם יצטרכו ללמוד מהי משמעת סיעתית. במהלך המחנה תשחק בית"ר מול ביטוביה הפולנית ביום ראשון הקרוב. ב־18 ביולי, יום חמישי, היא תשחק מול אמוניה ניקוסיה הקפריסאית, וב־22 בחודש מול פאפוס.

השלושער של שלומי אזולאי הוא אולי לא מדד מול קבוצה מהליגה השנייה, אבל הוא כן סימן מעודד שיש בבית"ר מישהו שיודע את העבודה מול השער. השאלה הגדולה היא באיזו רמת ביטחון אזולאי יגיע לכל משחק. רוני לוי עושה הכל כדי שמספר 18 החדש יבין שהוא החלוץ מספר 1 בהיררכיה, וזה כבר טוב. השאלה היא איך אזולאי יתמודד בימים שבהם יסבול מבצורת והכדור לא ייכנס. 

כאמור לוי נעול על הבאת בלם זר, ואחרי שישלים את הסוגיה המאוד בוערת הזאת הוא יבקש ממשה חוגג גם מגן שמאלי זר. זה ייעשה בשתי פעימות, מתוך הכרח שלא להתפשר על איכות וגם מתוך תקווה שחוגג, שלא ממש שש להביא גם מגן זר, יבין שעל חוליה חלשה אחת בפאזל בית"ר יכולה לשלם מחיר גבוה. לוי לא מצייץ עד כה, גם בגלל המעטפת של אלי אוחנה ויוסי בניון, אבל גם הוא יודע שבעל הבית שלו עושה לו עוול מסוים כשהוא מדבר כל הזמן על חתירה לתארים ועל פיר פייט למכבי תל אביב. אומנם זה טוב לקידום מכירת מינויים אבל רחוק מהמציאות. את בית"ר עזבו הקיץ 13 שחקנים, הגיעו במקום שמונה, ויש בה חוסר איזון בולט בין חוליית הגנה בינונית ומטה בלי בלם ובלי מגן שמאלי, קישור אחורי קצר, שחקני כנף בלי סוף אבל מחסור בגולים. אם חוגג מצפה שעם זה רוני לוי יביא לו תואר אז כנראה אף שעברה יותר משנה מאז שרכש את בית"ר הוא לא למד הרבה.