צילום: דן רוברט להיאני

"נמאס לי מכל המוות הזה... אם אני לא במוות אז אני לא איתו?", השורה הזאת, שנשמעת ממש כמו לקוחה מסרט טראגי או מקברי במיוחד, נאמרת בתוך המיצג האומנותי החדש של יואנה בליקמן (28), 'In Yoanna’s Cell Phone'. אבל בליקמן היא דווקא אומנית ירושלמית מעודכנת ומצחיקה בצורה שעוברת היטב לקהל, ומשתפת את הנוכחים בתהליך שהיא ואביה החי בפריז עברו וחולל נתק ביניהם. הסיבה: האב, בן למהגרים יהודים ממזרח אירופה, נהג להציף את הוואטסאפ שלה בסרטונים על פוליטיקה, אלימות ואנטישמיות.

הנתק ביניהם, טוענת בליקמן, הוא זה שהביא אותה ליצור את היצירה שלה במסגרת תוכנית רזידנסי במרכז מחול שלם, שאותה הציגה לאחרונה בשבוע המחול הבינלאומי.

In Yoanna’s Cell Phone, הוצגה לפני שלושה מופעי מחול נוספים שנערכו באותו ערב. עבור הצופים, ההבדל בין היצירה של בליקמן לאלו שאחריה ניכר לעין. היצירות האחרות כללו מחול מודרני בלבד, וברובן היוצרים צפו מהצד ולא לקחו חלק בביצוע. היצירה של בליקמן, לעומת זאת, היתה בביצועה, והיא גם כתבה, צילמה, ערכה את קטעי הווידאו וגם עיצבה את התפאורה.

במיצג, כאמור, בליקמן לא מסתפקת בתצוגת מחול כמו יתר המופעים, אלא עושה מעין שילוב בין תיאטרון, וידאו ארט, צילום סטילס וכמובן מחול. בתוך המופע היא עושה שימוש בצרפתית ובעברית. "אני אוהבת לשלב בין השפות האומנותיות שיש ברשותי", אומרת בליקמן.

מתוך המופע. צילום: דן רוברט להיאני

"למשל, במופע 'קונג פו', שיצרתי עם בן זוגי לחיים וליצירה, דן רוברט להיאני, ערכתי בלייב בתוכנת עריכה את הסרטים שאבא שלי צילם מתחרויות קונג פו בהיותי ילדה בפריז, ונכנסת איתם לאינטרקציה דרך ההקרנה. היצירה ׳Body Montage׳ שיצרתי אחריה, נובעת מתוך היזכרות בחוויות צילום בנעוריי, הקפאת הגוף לזמן ממושך אל מול המצלמה. במעשה האומנותי שלי, אני משלבת בין תנועה ולבין צילום סטילס או ווידאו”.

אלופת צרפת בקונג פו

בהיותה ילדה נהגה ללכת כל יום ראשון עם הוריה לגני לוקסמבורג בפריז. "היו שם אנשים שמתאמנים בטיי־צ'י, ואני הייתי משתעממת שעות על ספסל ומסתכלת", משחזרת בליקמן. "יום אחד ראיתי פתאום בחורים חתיכים קופצים בטורים ואישה יפה שצועקת להם בסינית. פשוט התאהבתי, ואמרתי שאני חייבת להצטרף. בגיל 8 התחלתי להתחרות בקונג פו, זכיתי שש שנים ברצף בקטגוריות הילדים: אפרוח, תרנגול וכו' באליפות צרפת. זה מצחיק, היו בתחרויות כמעט רק יהודים וסינים".

בגיל ההתבגרות הפסיקה בליקמן להתאמן. "בעקבות השינוי שקרה לי בגוף, סיגריות ואהבה", היא מספרת, "לא הייתי יותר בשליטה במה שהגוף שלי עבר. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות חלשה, ולכן עזבתי".

 צילום: דן רוברט להיאני

במופע היא מזמינה את הקהל אל סלון בית אביה בפריז, או אל דירת האומנית שלה במרכז ירושלים שבה היא מרבה לעשות את אחת הפעילויות האופייניות לאומנים צעירים בימינו – רביצה על המיטה בהתייחדות עם לפטופ ה'מאק', שהוא הרבה יותר מכלי עבודה. דרכו היא נחשפת לעשרות הסרטונים שאביה מציף אותה בהם, ומחברים אותה לפעמים נגד רצונה להוויה הצרפתית והעולמית של ימינו, הרוויה בתודעת טרור, אלימות והתייחסות לשונה, בעיקר מבחינה אתנית. התפאורה מעוצבת באוסף אקלקטי של חפצים הקשורים לחייה בעבר ובהווה, כמו עציץ גדול חסר שורשים מסלון בית ילדותה בפריז, מסגרת ובה איור פניו של פרנץ קפקא, מיטתה שעליה מונח המחשב הנייד וגם מסך גדול.

"ברגע שהפסקנו לדבר, אחרי שלא רציתי את כל האלימות הזאת, נוצר סוג של ניתוק דיגיטלי, סוג של מוות במרחב הדיגיטלי", משחזרת בליקמן. "בעקבות זה היה לי חוסר, שעורר בי צורך בגישור דרך אומנות. המיצג הזה נולד מהמציאות וחזר אליה".

ואכן, אחד המאפיינים שמייחדים במיוחד את המופע הזה הוא שהוא מאוד אמיתי. בליקמן לא ישבה וכתבה נרטיב שמכיל אלמנטים מחייה האישיים האמיתיים, אלא כתבה ומבצעת על הבמה את חייה האישיים כבת יחידה לאב קפדן, בעזרת האביזרים על הבמה בדיוק מושלם ולפרטי פרטים.

מונולוגים, קטעי מחול, דיאלוגים עם קטעי הוידאו בדיבור ובתנועה, ובעיקר הכנות שבה מועבר המופע, בצורת פנייה ישירה, ממש חברית, אל הקהל, גורמים לו להישבות, להאזין בקשב לסיפור, לצחוק ברגעים הקומיים ומעל הכול להתחבר באופן כמעט טוטאלי ליואנה הבחורה, ולאו דווקא לאומנית שבה

ואכן, אחד המאפיינים שמייחדים את המופע הזה הוא כמה שהוא אמיתי. בליקמן לא ישבה וכתבה נרטיב שמכיל אלמנטים מחייה האישיים האמיתיים. היא כתבה ומבצעת על הבמה את חייה האישיים בדיוק מושלם ולפרטי פרטים.

באופן אירוני, את הסיפור על אביה הפסיכואנליטיקאי היא שוטחת בפני הקהל כאילו הוא המטפל שלה. כילדה, אגב, היא חשה שעליה להיזהר מאוד שלא ירגישו בה בדירה הפריזאית, בזמן שהוא היה עם מטופלים בקליניקה, שכן הוא עלול להיעלב עד עמקי נשמתו ולכעוס.

תקשורת משפחתית דרך הקהל

בליקמן ידעה שבשלב כזה או אחר עליה לספר לאביה על המיצג ששורשיו בתקשורת ביניהם. "פחדתי שאבא ייעלב, והדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בו. להיפך, אני מעוניינת ליצור ערוץ חדש של תקשורת במקום שבו היא נתקעה, מה שאכן קרה בסופו של דבר: מיד לאחר שנודע לאבא על המופע הוא התחיל לביים את עצמו, ולשלוח הודעות דרכי בווטסאפ מבית הקפה בשכונה שבה גדלתי לקהל הישראלי באנגלית".

בהודעה שבליקמן מקרינה לקהל במופע, אביה מבטיח לצלם את העציץ שלו לטובת התפאורה שלה. "הרגשתי שהצלחתי קצת במשימתי", היא מספרת. "שדרך הקהל החזרתי אלי את אבא שלי. גם הוא יצר ברגע הזה תפאורה במרחב הדיגיטלי שבינינו, לא בפריז ולא בירושלים.

בליקמן. "דרך הקהל החזרתי אלי את אבא שלי". צילום: יונתן סוויד

"כי בהם אנחנו לא מצליחים להיפגש. אפילו הכתבה הזאת היא בעיניי עוד ערוץ של תקשורת ביני לבינו, אבל הוא יצטרך גוגל טרנסלייט כדי להבין ממנה משהו, ואפילו אז יהיו הפרעות בעקבות התרגום של השפה והתרבות הישראלית הקשה לפענוח. בנוסף, אבא שלי התחיל להתקשר אלי מעט. הוא אמר לי, ׳הרבה זמן לא דיברנו, סתם רציתי לדעת מה שלומך?׳ זה היה רגע של חידוש והצלחה עבורי".

גם אמה של בליקמן, הביעה תמיכה כשסיפרה לה על רעיון העבודה. "למרות שהרבה פעמים פחדתי לפגוע באבא שלי בעקבות היצירה הזאת, היא העריצה את האקט שלי כבת וכאומנית, ודירבנה אותי להמשיך. היא אמרה שזה ההיפך מלפגוע, שיש במעשה הזה אהבה ואומץ".

"אחריות להישאר בארץ"

לארץ היא עלתה בגיל 19. "כשהייתי ילדה בפריז רציתי לבוא לישראל לתקופה, להרפתקה. לגלות מה זה ארץ היהודים", היא מספרת. "דמיינתי מקום שהוא חלום. למדתי שנה תיאטרון בפריז ובגיל 18 נסעתי לארץ לשלושה חודשים, בלי להכיר אף אחד. בשנים הראשונות, הרגשתי אחריות להישאר פה כיהודייה. אחריות היסטורית, כבדה מדי על כתפיי. זה כמו בזוגיות, הכובד לאו דווקא עושה טוב ליחסים.

בליקמן."אחריות להישאר בארץ". צילום: דן רוברט להיאני

"רק כשאמרתי לעצמי שאני יכולה לצאת ולגור במקום אחר אם יבוא לי, התחלתי להרגיש יותר מקורקעת פה, ישראלית. התנדבתי בקיבוץ קטורה בערבה והתאהבתי שם במישהו וגם במדבר. במדבר, קרה לי משהו מיוחד, הרגשתי שאני קשורה לכאן, שהשפה העברית כבר קיימת בי. חזרתי לצרפת להמשיך את לימודיי במשחק אבל הלב שלי היה בארץ".

בסוף השנה חזרה לארץ לתמיד, לקיבוץ אחר. "החבר שהיה לי עזב, הוא הופתע שבאמת חזרתי. הגעתי לרמת השרון, והייתי צריכה למצוא עבודה ובית, בלי לדבר עברית בכלל. הייתי כמו צוענייה. בבית ספר למשחק אמרו לי להיפטר מהמבטא, כי אחרת לא אקבל תפקידים בתיאטרון.

"הגעתי ל'יורם לוינשטיין', וגם שם סבלתי הרבה. הרגשתי שרוצים לשים עלי סטיגמה של כוּסית צרפתייה. התאהבתי שם בשיעורי תנועה, והכרתי את ליאור אביצור, המנחה של שיעורי האלתור, והיה לי חיבור מאוד חזק איתה. הרגשתי שאני רוצה ללכת בכיוון של מחול. היה לי קשה, לעשות מאמצים אדירים בשביל להתאים את עצמי להיכנס לדמות אחרת ושהדמות תיכנס בי. זה לא עבד לי בדרך כלל.

"בצרפת היו אומרים לי שיש לי פרצוף של תפקיד ראשון בקולנוע, וניסיתי באמת כי היה לי חיבור מאוד חזק עם הבמה, אבל לא כך. מבחינתי אני שחקנית, אבל אני לא צריכה להיות בתפקיד של מישהו אחר".

אולי כאן טמון ההסבר ליכולת ולרצון של בליקמן להיפתח בצורה כל כך חושפנית מול הקהל ולשתף אותו במקומות הכי כואבים שבה. "אחרי חמש שנים בתל אביב למדתי בבית ספר 'הקבוצה' ביפו מחול עכשווי וכוריאוגרפיה. זה מקום שמאפשר ללמוד מחול מאפס. לאחר מכן הגעתי לירושלים לאקדמיה למוזיקה ולמחול".

ציונית אך לא תמימה

בירושלים בליקמן מצאה סוף סוף את ביתה. "אני מרגישה טוב פה", היא מעידה. "יש לי פה בסיס מאוד חזק, הרגשה של בית. כשאני מגיעה לירושלים אי אפשר לעקור אותי. יש על הבמה בהצגה עץ (שמקורו בפריז) שתלוי מהתקרה והשורשים באוויר - פה אני מרגישה נטועה באדמה. אולי זה קשור להיסטוריה של העם היהודי, שלא היינו פה וחזרנו. קורה לי דבר דומה למה שקרה לעיר. משהו באופי של העיר מתאים לי".

משהו בדבריה של בליקמן שיכול להטעות ולתת את הרושם שמדובר פה בציונות תמימה ללא פשרות. אך היא ממהרת להסביר: "יכול להיות שבהתחלה יכולתי להיות ציונית וינטג' כזאת, כמו פעם. אבל יש לי הרבה כעס כלפי הממשלה והאופן שבו המדינה מנוהלת. אני קודם כל יהודייה, ואז ישראלית. כשמארין לה־פן הצהירה שאם היא תיבחר האנשים עם שני דרכונים יצטרכו לבחור באחד מהם, חשבתי שאבחר בישראלי ואוותר על הצרפתי. כי אומנם בעיני ישראלים אני ׳הצרפתייה׳, אבל אני לא כזאת מרגישה צרפתייה. אני מרגישה שיש לי תרבות צרפתית ושאני פריזאית, אבל לא אכפת לי שיקחו לי את הלאום.

"פחדתי שאבא ייעלב, והדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בו. להפך, אני מעוניינת ליצור ערוץ חדש של תקשורת במקום שבו היא נתקעה, מה שאכן קרה בסופו של דבר: מיד לאחר שנודע לאבא על המופע הוא התחיל לביים את עצמו, ולשלוח הודעות דרכי בווטסאפ מבית הקפה בשכונה שבה גדלתי לקהל הישראלי באנגלית"

"אני פשוט לא סומכת על העם הצרפתי בשביל להישאר שם ולחיות, לגדל ילדים. מבחינה היסטורית הם מסוגלים לדברים מדהימים, רעים ומסוכנים. בארץ אני מרגישה שקשה לי מהרבה בחינות, לרוב תרבותית וכלכלית, אני סובלת מלראות ממשלה שהורסת את המדינה שלנו בשקט. בעיניי הישראלים צריכים ללמוד מהצרפתיים להיות אזרחים ולהילחם למען זכויותיהם.

 "אבל כמה שזה נשמע סלוגן של אל־על, אני מרגישה פה בבית. אני מרגישה שיש לי שורשים כאן. אני לא תלויה באנטישמי שיכול לאיים עלי בלי שיעשו לו כלום. סבלתי מאנטישמיות בצרפת, זו פשוט אווירה כללית שאת גדלה לתוכה. את יודעת מילדות להסתיר בכל מקום שאת יהודייה, ברחוב, בכל מוסד ציבורי ובמיוחד בבית ספר. את לא חושבת על זה, זה פשוט טבעי. אחרי שנסעתי לארץ, הבנתי שנמאס והחלטתי לא להסתיר יותר. הייתי שמה ג׳אז ישראלי במקום שבו מלצרתי. זה היה חידוש בלתי נתפס עבורי".

בליקמן. צילום: דן רוברט להיאני

בהקשר דומה, במהלך ההצגה רומזת בליקמן שהיא מנהלת אורח חיים דתי. אחד הקונפליקטים העיקריים עם אביה, למשל, כשהיא נמצאת בדירה שלו בפריז כבוגרת, הם על שמירת כשרות ושבת. "הייתי קצת דתייה לאיזושהי תקופה", היא מסבירה. "גדלתי בבית שבו כל סממן יהודי נמחק אחרי מלחמת העולם השנייה. סבתא שלי באה מבית דתי, מרומניה, וסבא היה קומוניסט חילוני פולני. אחרי המלחמה הם מחקו הכול. הדור שלו התחיל לחקור יותר על הזהות שלהם. מגיל מאוד צעיר הלכתי איתו לטקסים יהודיים, למסע בפולין כבר בגיל 11 למשל, אז זה מאוד השפיע עלי".

גיור טראומטי במיוחד

למרות האהבה הגדולה ליהדות, יש מי שהחליט שבסופו של דבר היא איננה יהודייה, ולבליקמן יש לא מעט ביקורת על הנושא. "אמא שלי לא יהודייה, ורציתי לסדר את זה כשעליתי לארץ אחת ולתמיד, כדאי שלא יעשו לי בעיות בעתיד אם ארצה להתחתן או להיקבר, או שיעשו בעיות לילדים שלי כשיהיו לי", היא משחזרת. "ידעתי שאני יהודייה ושאף אחד לא יגיד לי מי אני. לצערי בתקופה שלנו האמא קובעת את היהדות, למרות שאבא שלי מאוד מאוד אימהי. "אמא שלי עצמה אלרגית לדת. כשהתגיירתי דרשו ממני להפוך לדתייה תוך שבועיים, וכמובן שלאישה גם אסור לרקוד. זה היה טראומטי בקטע פסיכי. לא רציתי לשקר, לעשות סתם. נהייתי דתייה, אבל הרגשתי שזה נהיה קצת תיאטרלי.

"בסופו של דבר הורדתי מעצמי את שכבות הגיור ועכשיו אני חילונית יותר. אין בי את ההפרדה בין הדת לקיום שלי. בחו"ל תופסים את זה אחרת. שם זה לא חייב להיות או חילוני או דתי. אין בי פוליטיזציה כזאת, ובמובן הזה אני לא ישראלית. הייתי שמחה אם היו תופסים את זה אחרת פה בארץ. גם בין ערבים ליהודים, את הפחד מהאחר, גם ממי שלא יהודי".