סטארק. צילום: אריאל עפרון

שם: עמית סטארק

מתקלט ב: מזקקה, סירה, קסטה, פרגמון, המפעל, ולוקח חלק בהפקות שונות ברחבי העיר. בת״א: תדר, ופעם ב מתארח באיזה מועדון כמו הבלוק, גמא, הבוטלג, או בפסטיבל מחוץ לעיר.

מי אני: בהחלט לא די-ג׳יי שהוא אנציקלופדיה למוזיקה, ואפילו יצר האספנות אצלי הוא חלקי ביותר. מובילה אותי סקרנות מתמשכת למוסיקה שאני לא מכיר, סף שיעמום מאוד נמוך לצלילים שכבר שמעתי, חזון לאיך דאנספלור צריך להיראות, להרגיש ולהישמע, והפוטנציאל המיוחד הגלום בחוויה של (בוקר של) מסיבה טובה. הרעיון של סט - שירים שמחוברים יחד ליצירת נרטיב כלשהו (לאו דווקא אחיד או מחייב) שאתה יוצא ממנו אחרת מהאופן שבו התחלת להאזין לו, תמיד ריתק אותי.

התחלתי לתקלט כמעט במקרה, אחרי שיחה עם אורי בנקהלטר (בזמנו העורך המוסקלי של רדיו קול הקמפוס ז״ל), שבה הוא החליט לתת לי צ׳אנס ומשבצת שידורים בתחנה. המשבצת הפכה להיות ״קומפוסט״, תכנית שבועית שערכתי במשך כ-7 שנים, שדרכה בעצם עיצבתי את עצמי כדי-ג׳יי, ובאופן בלתי נמנע כאספן מוסיקה.

מריץ כבר שנתיים את הליין ״היפנוטיק דיסקוטק״ במזקקה, שם אפשר להגיד שגיליתי ויצרתי בית יחד עם הקהל המסור, לסוג אחר ומתפתח של טכנו, האוס ודיסקו, שאולי לא ידע את מקומו בעיר לפני.

האוירה בירושלים של ״אם אתה רוצה שיהיה משהו - תייצר אותו״ - התאימה לי, ואני מרגיש שיש איכשהו יותר מקום ליצירתיות בתקלוטים. יש כאן אסופה כמעט בלתי סבירה של יוצרים ודיג׳ייז מהטובים ששמעתי אי פעם ואוירה קהילתית של איזה שותפות גורל, המתנה אופטימית לאסון גדול והבנה בריאה שכסף לא קשור למשחק הזה - תנאים אופטימליים לתקליטן בעיני.

בדרינק: בדרך כלל אלכוהול :)

בתקליטייה: כדיג׳יי עברתי דרך הרבה ז׳אנרים, והטווח רק גדל עם השנים: דאב ומוסיקה ג׳אמייקנית, ג׳אנגל, גרוב, מוסיקה מאפריקה ומהחלל, דיסקו במובן הלא מסורתי של המילה, רוקבילי ורית׳ם נ בלוז, גוספל, טכנו עם סיפור, האוס אפל ולא אפל, אלקטרוניקה - במיוחד בטמפו נמוך, פוסט פאנק, אלקטרו, מינימל וויב וכל מה שנשמע לי היפנוטי.

בעמדה: מתקלט לאחרונה הרבה את Borusiade, Identified Patient ו-Broken English Club

בהצהרה: מי קוקוס, כמעט פתרון, לכמעט כל בעיה.

למיקס קלאוד של סטארק -  לחצו כאן.