התושבים השבוע. צילום: יואב דודקביץ'

בשבוע שעבר, רגע לאחר שהסתיים פסטיבל צלילי המוזיקה בעיר העתיקה, שוש שה־לבן, יו"ר המינהל הקהילתי של הרובע היהודי, הרגישה כי היא עומדת להתפוצץ. "בדיוק קיבלתי עדכון מהמשטרה שבחודש מאי, בין ל"ג בעומר ליום ירושלים, המשרד לענייני העיר מתכנן לערוך פסטיבל נוסף ברובע היהודי. לא הצלחתי להבין מניין הגיע אלינו עוד פסטיבל", היא משחזרת.

בעבור תושבי הרובע היהודי בירושלים 'פסטיבל' הפך להיות שם הקוד לסיוט. כשהם שומעים פסטיבל הם רואים בעיני רוחם לכלוך, רעש וסגירת כל הצירים המובילים לבתיהם. אחרי עשור רצוף סיוטים שכאלה, לתושבי העיר העתיקה נמאס לשתוק. "אף אחד במשרד לענייני ירושלים לא מבין באמת עד כמה הפסטיבלים האלה משבשים את חיינו", הם אומרים. 

שה־לבן מבינה היטב כי בעוד בשביל שאר המשפחות בישראל סיוט הפסח ונקיונותיו מסתיים עם הכניסה לליל הסדר, בעבור תושבי הרובע היהודי פסח מבשר את תחילת עונת התיירות. "ימי ספירת העומר הם הסיוט שלנו. בכל שבוע יש פה אירוע אחר שמשבש את חיינו, וכעת רוצים להוסיף עוד פסטיבל, ואני חושבת שהם מנותקים שם, וגם כשהם עושים פסטיבל, הם עושים את זה באופן הלא נכון ובזמן הלא נכון", היא יורה.

התוכנית שהצליחה טוב מדי

תדמיתו של הרובע היהודי הפכה נוצצת בשנים האחרונות. ערך הנדל"ן בשכונה עולה בהתמדה והעובדה כי מדובר במקום הסמוך לכל המקומות הקדושים בעיר קוסם ליהודים רבים בארץ ובעולם. בפועל, נראה כי הנוצץ מעולם לא היה רחוק כל כך מהזהב. "החיים ברובע קשים מאוד, וככל שאתה הופך להיות מבוגר יותר הם כמעט בלתי נסבלים", מסבירה שוש זיסק, תושבת השכונה.

זיסק נולדה ברובע היהודי לפני 38 שנה. כעת היא מתגוררת עם אמה ויודעת כי בקרוב יהיה עליה למצוא לה פתרון דיור. "אימא שלי בת 75", היא אומרת. "גם בימים כתיקונם הגישה לבית שלנו בעייתית וכל קנייה גדולה שלנו דומה לטיפוס על האוורסט, אבל בימים של פסטיבלים או של אירועים ביטחוניים אנחנו לא מצליחים לנהל שגרת חיים. בימים כאלה אימא שלי איננה יוצאת מהבית".

התושבים השבוע. צילום: יואב דודקביץ'

קשה לזכור זאת, אבל עד לפני עשור וחצי חייהם של תושבי הרובע היו שלווים. אומנם הציבור הישראלי הסתייג מלהגיע למקום, אבל בעבור התושבים הרוגע היה שווה גן עדן. כמו תמיד, גם כאן הכוונות הטובות הצליחו לקרב אותם לגיהינום. "בתחילת שנות האלפיים הבנו שחשוב שכל ישראלי יגיע לרובע היהודי ויפתח רגש למקום. זו הדרך היעילה להביא לכך שהממשלה והתושבים יבינו מה יש לנו לחפש ברובע היהודי", מסבירה שה־לבן. 

התוכנית הצליחה טוב מהמצופה. האזרח הישראלי התוודע לרובע היהודי בזכות שפע הפסטיבלים שהתקיימו שם, אבל התושבים הרגישו שחייהם הופכים לבלתי נסבלים. "כל פסטיבל היה רועש יותר מקודמו. לא רק שלא יכולנו להירדם מהרעש, ולא רק שחסמו לנו את הגישה לבית במשך כל ימות הפסטיבל, גם כשקמנו גילינו את כל הזוהמה שהשאירו לנו האורחים. בשלב מסוים כבר ידענו לזהות את השתן ואת קולות סגירת הרוכסן של האנשים שעשו פיפי על הבית שלנו". 

המגורים ברובע הם שיבוש מתמשך. המספרים כמעט בלתי נתפסים. יותר מ־200 ימים בשנה מתקיימים בשכונה אירועים שפוגעים בחיי התושבים. "זה מתחיל בסליחות, שהפכו להיות גיהינום אחד גדול, ממשיך בסוכות ובפסטיבל חנוכלים, ומסתיים בפסטיבל האור, שמשתק את חיינו במשך עשרה ימים", מעידה שה־לבן. "בין לבין, יש גם חגים, רמדאן, בר מצוות ושאר פסטיבלים שלא נותנים לנו לחיות בשקט. וכל זאת בלי לדבר על כך שכל אירוע ביטחוני סוגר פה את כל האזור".

אם זה לא מספיק, בעקבות הפסטיבלים והנהירה הישראלית לרחובות הרובע התרבו גם חנויות המזון במקום. כולן פועלות מתחת לבתי התושבים. חלקן פועלות בצורה פיראטית, ואילו האחרות מפיצות באופן חוקי פיח וריחות חריפים של בישול. "במשרד לענייני ירושלים לא מבינים שהתושבים שומרים על תחזוקת המקום", אומרים התושבים. "אם הם יעזבו, גם התיירים לא יבואו לפה ואל דירות הרפאים יגיע גם הפשע".

"הגענו מתוך תחושת שליחות"

שה־לבן מדברת באופן מהפנט. שילוב של הכריזמה והנמרצות עם ההומור והמבטא האמריקאי, שנותר גם 40 שנה לאחר שעלתה לארץ מארצות הברית, הפכו אותה למרואיינת מבוקשת ברחבי העולם. כשהיא מסבירה את משנתה, גם עוברי אורח עוצרים כדי להקשיב. 

השר אליקין. צילום: גיל יוחנן

יחד איתם מגיעים גם תושבי הרובע שפונים אליה לעזרה. בשכונה נוהגים לכנות אותה ראש עיריית הרובע, אך נראה כי היא שואפת להגיע למקומות אחרים. "כל רצוני הוא להיות היועצת של השר לענייני ירושלים ולהסביר לו את המורכבות שבמקום, השר אלקין אומר שזה המחיר שאנחנו צריכים לשלם? הוא עוד לא היה בארץ כשאני הייתי ברובע".

אסתר וייס שומעת את המשפט האחרון ומהנהנת בהסכמה. עליה כבר אי אפשר לעבוד. היא מתגוררת ברובע כבר 50 שנה ומכירה את המקום כתושבת ועוד יותר כמוכרת בחנות היודאיקה ברחוב היהודים. "הגענו לגור כאן כי הבנו שמדובר בשליחות", היא אומרת. "אמרו לנו שאם לא נגור פה הרובע לא יהיה מיושב באנשים, וזו הסיבה שעברנו לגור פה. ציונות בלבד. אף אחד מאיתנו לא תיאר לעצמו שהמצב יידרדר לשפל כזה".

וייס היא האפיון האמיתי של הדור הישן של תושבי הרובע. היא משתייכת לציונות הדתית שחרתה על דגלה את עניין ההתיישבות. היא עוטה כיסוי ראש ומאופרת היטב ואיננה מהססת לצאת נגד השר אלקין, שמגיע בדיוק מאותו המגזר. "אם השר אלקין טוען שעל כך חשבנו כשהגענו לכאן אחרי מלחמת ששת הימים, אז הוא טועה. גם ערך הדירות שעליו הוא מדבר איננו שונה מערך דירות אחרות בירושלים".

מחאת הכלא של התושבים. שתסתיים תרועת הפסטיבלים.  צילום: יואב דודקביץ'

וייס טוענת שגם הפדיון הכספי של החנות שברשותה נותר כשהיה. "אנשים שמגיעים לפסטיבלים האלה אינם מתעניינים ביודאיקה. ניסיתי להשאיר את החנות פתוחה בשעות שיש פסטיבלים, אבל גיליתי שהאנשים שמגיעים לשם מחפשים רק לקנות אוכל, ולכן נשארנו עם הנזקים של הפסטיבלים בלי להרוויח ולו שקל".

עזיבה איננה באה בחשבון מבחינת וייס, אבל ילדיה, כמו מרבית ילדי דור החלוצים, עזבו את הרובע. "יש הגירה שלילית מהרובע", היא אומרת. "זה לא סוד שיש פה יותר מ־50 דירות רפאים, ובאופן אישי הילדים שלי שונאים לבוא לכאן, וזה למרות העובדה שהם נולדו וגדלו במקום. הם מבינים שהתנאים כאן אינם מתאימים למגורים".

"לא כל אירוע חייב הגברה"

בעוד וייס מדברת, ובלי תיאום מראש, מגיע חבר מועצת העירייה יצחק פינדרוס ('יהדות התורה') לכיכר החורבה. במידה רבה פינדרוס, שמתגורר אף הוא ברובע, משקף את הדור החדש של התושבים, שהחליפו בהדרגה את כיפותיהם מסרוגות לשחורות. "אני מתגורר במקום בעשר השנים האחרונות, ויכול להבין את המצוקה, אבל אני חושב שכל אחד מהם מבין שהפסטיבלים הם חלק מהמחיר שהוא צריך לשלם כתושב המקום".

על אף עמדתו הנחרצת, פינדרוס מבהיר כי בדיונים במועצת העירייה הוא נלחם בעבור איכות חייהם של שכניו. "הבהרתי גם לראש העירייה שלא כל פסטיבל צריך לעשות, ואם כבר עושים פסטיבלים, הם חייבים להיות קשורים לאופי המקום. יותר מכך, אני חושב שצריך להתחשב בצורכי התושבים. אני מודה שבעניין הזה יש לי מחלוקות רבות עם ראש העירייה". פינדרוס מסיים את המשפט וממשיך בסידוריו, אבל שה־לבן איננה מצליחה להבליג על דבריו. "חשוב לנו להדגיש שאנחנו לא נגד פסטיבלים, אבל אנחנו לא חושבים שכל פסטיבל צריך מחזירי אור ורמקולים כמו בארנה. לפעמים אפשר לעשות פעילויות שקטות שיאפשרו לאנשים רק להסתובב באופן רגוע ברובע היהודי ולצפות במקום המיוחד הזה".

מרקם עדין

רגע לפני שיעצרו אותה עוד תושבים, שה־לבן לוקחת אותנו לסיור ברובע. כשמתנתקים מהתלונות, קל להתאהב במקום. בסמטאות והקסומות, בילדים המשתעשעים במשחקים נטולי אייפון, בתושבים שמכירים זה את זה ועוצרים לדבר, ובעיקר בנוף המרהיב של הר הבית והר הזיתים, שמזכירים את קדושת המקום. לעיתים נדמה כי הרובע היהודי הוא השכונה היחידה בעיר שמצליחה לשלב בין שמרנות אורבנית למתינות דתית.

מרקם החיים ברובע עדין במיוחד. מטרים ספורים מבית הספר של הרובע אנחנו מגיעים לרחוב הגיא, שבו נהרג יום קודם עדיאל קולמן ז"ל. בדרך אנחנו פוגשים תלמידי ישיבה שירדו בשירה מהר הבית, לאחר שהתפללו לעילוי נשמתו. 

שה־לבן מקפידה לשדר כי באזור העיר העתיקה מתקיים דו־קיום אמיתי. אומנם היא מנסה שלא לדבר על פוליטיקה, אבל מודה שהיא תומכת בהתיישבות היהודית ברובע המוסלמי, שמשבשת את חיי התושבים הערבים. "היסטורית, זה הרובע היהודי המקורי, ואני יודעת שאם לא נגור שם לא תהיה לנו גישה לכותל", היא מדגישה.

כדי להוכיח את המשפט האחרון, היא מובילה אותנו לבית שהיה שייך למשפחתה והיום נמצא בבעלות ערבית. הגישה לסמטה נחסמה ליהודים בידי המשטרה, אבל הנחישות של שה־לבן, שחיפשה את העימות, מצליחה להכניע אפילו את השוטר החביב. "תיכנסו זריז ותצאו במהירות", הוא מפציר בנו.  

כוח חיזוק ארמני

ההיסטוריה המשפחתית מזכירה לשה־לבן את אביה שנפטר לפני חמישה שבועות בלבד. "הוא היה פעיל חברתי בולט בארצות הברית", היא מספידה. "השבוע, כשיצאתי ממפגש עם השר אלקין, הרגשתי שאבא היה גאה בי על המאבקים האלה ועל הדרך שבה אני משגעת את כל המערכת".

כעת המטרה של שה־לבן היא להוסיף ולהטריף את המערכת עד שחיי התושבים ברובע יחזרו למסלול של שפיות. מאגר הפעילויות שהיא מתכננת בלתי נדלה. כמו תמיד, הפגנות הן כורח המציאות. כיכר החורבה ידעה הפגנות רבות בשנים האחרונות, אולי אפילו יותר מכיכר רבין ומכיכר ציון, וכך יהיה גם הפעם. 

עם זאת, שה־לבן והתושבים מנסים לחשוב על דרכים נוספות ומקוריות שיצליחו לשנות את אופן החשיבה של השר לענייני ירושלים ושל ראש העירייה. "אנחנו פראיירים", היא קובעת. "בנחלאות זרקו חיתולים רטובים כדי להפסיק את הסליחות. אולי היינו נחמדים מדי כי אנחנו מאמינים בהידברות".

בתור התחלה, שה־לבן, שפועלת בשיתוף פעולה צמוד עם הרשות לפיתוח ירושלים ונפגשת איתם על בסיס קבוע כדי לשקף את טובת התושבים, גייסה גם את אנשי הרובע הארמני לתמיכה במאבקה. "אני מרגישה שאני גם הפה שלהם", היא אומרת. "הם סובלים מהפסטיבלים בדיוק כמונו, אבל עד עכשיו הם היססו לדבר. אני חושבת שחשוב שנייצג אותם, ואולי על הדרך גם נמצא משהו משותף לנו ולהם אחרי 1,400 שנה של מגורים משותפים". 

מגוון פעולות המחאה מתחיל להראות את אותותיו. קברניטי העיר כבר מדברים על ביטול פסטיבל 'חנוכלים' בשנה הבאה ומכחישים בכל תוקף כי יתקיים פסטיבל אחרי ל"ג בעומר. שה־לבן אינה מסתפקת בזה. "חשוב לי שנפתח בדיאלוג אמיתי לפני כל אירוע. אולי צריך ליזום פורום משותף שכולל את נציגי הרובע, ויותר מכך, אולי הגיע הזמן שיחזירו לנו את החיים שלנו ויאפשרו לנו לחזור לחיות כרגיל".

 

"לא רק שלא יכולנו להירדם מהרעש, בשלב מסוים כבר ידענו לזהות את השתן ואת קולות סגירת הרוכסן של האנשים שעשו פיפי על הבית שלנו"

 

"יש הגירה שלילית מהרובע. זה לא סוד שיש פה יותר מ־50 דירות רפאים, ובאופן אישי הילדים שלי שונאים לבוא לכאן. הם מבינים שהתנאים כאן אינם מתאימים למגורים"

 

"אנחנו לא נגד פסטיבלים, אבל אנחנו לא חושבים שכל פסטיבל צריך מחזירי אור ורמקולים כמו בארנה. לפעמים אפשר לעשות פעילויות שקטות, שיאפשרו לאנשים רק להסתובב באופן רגוע ברובע"

 

 

 

 

 

 

מחאת הכלא של התושבים. שתסתיים תרועת הפסטיבלים

 

 

 

  צילום: יואב דודקביץ'

 

סיורי סליחות​