שחקני בית"ר חוגגים. צילום: ראובן שוורץ

1. כשהשיר הופך למציאות. יש לנו, אוהדי בית"ר ירושלים, רפרטואר עשיר מאוד של שירי עידוד (וכן, גם כמה שירי נאצה). פעם, לפני שהמשחק התחיל ואחרי ניצחונות מזהירים, היינו שרים שאנחנו אימפריה. בעשור האחרון אנחנו בעיקר שרים שהאימפריה עוד תחזור. אמש כבר בקושי שמעתי אוהדים שבזבזו את הקול שלהם על "האימפריה עוד תחזור". באמת חבל על האנרגיה – האימפריה כבר חזרה.


2. נסיעה אל העבר. הדרך לחיפה הזכירה את הדרך לרמת גן. האצטדיון הדוחה הזה, שפעם בכמה שנים נסענו אליו כשעוד קראו לנו קבוצת גביע טיפוסית. המכוניות אז היו מתחרות האחת בשניה מי יותר נאמנה. דגלי ענק היו מכסים את כל הבגאז', שני צעיפים לכל חלון, פגושים רוווי סטיקרים – הכל היה שם. אתמול בערב היינו בדרכנו לאצטדיון ולמען האמת, להשוות אותו לרמת גן גובל בפשע נגד האנושות. הנוף של הכרמל מצד ימין והשמש על הים מצד שמאל לא הזכירו את אזור התעשייה בבני ברק. אבל חוץ מזה, זה הרגיש ממש כמו פעם.


3. אמת בפרסום. אף אחד לא יודע איך העונה הזאת תסתיים, למרות שאם זה מרגיש כמו פישונט, מדהים כמו שאלוי ומרגש כמו אוחנה – זו כנראה בית"ר הגדולה. האמת שזה גם לא משנה. בתחילת העונה, כשבית"ר רצתה למכור מינויים, נבחר הסלוגן "#להתאהב_מחדש". טריק שיווקי, אבל עם מסר ברור מאחוריו. אוחנה כאן (וגם בניון היה, למי שכבר שכח), ואתם, אוהדים יקרים, כל כך התגעגעתם. אז בואו הביתה, זה יהיה ממש כמו פעם. 9 מחזורים לסיום הליגה ואפשר להגיד שיש אמת בפרסום. כל מי שלא היה כבר מאוהב, קיבל את כל הסיבות להתאהב מחדש. והכל בגלל שזה ממש כמו פעם.

4. ממש כמו פעם. כמו בשתי האליפויות של אמצע-סוף שנות התשעים, כשהרגועים במערבי צועקים "בית"ר לשחק" והשרופים מהמזרחי מעודדים את המערבי. כשעוד לא היה יציע צפוני (או דרומי) ובית"ר היתה צריכה לחטוף גול (או שניים) כדי לספק לנו כמה דקות של הברקות שיובילו לניצחונות שיתנו לנו אליפות. כשבית"ר ישנה על המגרש, מתעוררת ל-20 דקות, ואז ממשיכה לישון. 

באתי עם המנטרה הזאת מהבית ולכן במשך כל המחצית הראשונה הרגעתי את הלחוצים שמסביבי. שמעתי כל הזמן הזה ש"היא לא משחקת", "הם ישנים" ועוד מילים יפות ונעימות ששומעים תמיד בכדורגל. ובאמת, הלחץ היה אדיר. בכל זאת, חצי גמר גביע. המשכתי להרגיע את כל מי שהיו שם איתי, משכנע אותם ואת עצמי שככה זה עם בית"ר העונה. כי ככה זה בית"ר גדולה. הם ישנים עכשיו אבל כשצריך יתעוררו. ככה זה היה פעם, ואני מרגיש כבר הרבה זמן שפעם זה עכשיו. טביב? הוא דדש. ורד ושכטר? אוחנה ושאלוי. אין יותר ויקטור פאצ'ה ולירון דינאמיט. ככה שיננתי, כל הערב.  

אבל זה לא קרה. בית"ר לא מתעוררת מהתרדמת, והלחץ גובר. בינתיים נסוגתי מתפקיד המרגיע. האופטימיות התחלפה בעצבנות (זה המקום להתנצל בפני החבר מהשורה מעליי שרק רצה שאשב וקיבל בתמורה שיעור בהתנהגות אצטדיונים, שהרי ידוע שאני אשב רק אם מי שלפני ישב וכך הלאה). לרגע אפילו הרגשתי נאיבי. הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי פג הקסם, תם הטקס, נחשף פרצופה האמיתי של בית"ר. מחצית, דכאון קל, הרהורים על שבירת הרצף הכה מרשים. מחצית שניה התחילה, ולפתע – בום. חזרה לשגרה.


5. בוקר טוב סמי עופר. ככה האימפריה הזאת מתנהלת: אנחנו נשחק רק כשצריך, ולא דקה אחת או גול אחד יותר מדי, אלא אם זה גרבג' טיים, ואז נשתעשע ונתעלל בגוויה. לא סתם הרגע שבו השווינו היה הרגע שהוציא מהקהל הכי הרבה אמוציות. אנשים עפו באוויר, זוגות משקפיים נשברו, טרופיות נמחצו. כביכול, רק 1:1 וכלום לא גמור. בפועל, בוקר טוב סמי עופר, האימפריה כאן. היה ברור לכולם שנגמר הסיפור, כבר לא נחזור לישון. כי ככה זה, כמו פעם. 20 דקות וגמרנו.


6. שבחי ירושלים, גרסת חיפה. נגמר המשחק, הקהל כבר צועק "אימפריה". השחקנים מגיעים לחגוג איתנו את ההעפלה לגמר. הם מתיישבים על הדשא, מתורגלים כבר היטב בכללי הטקס. הקהל מתכונן, ומתחיל את ההצגה. ללא שום התראה, מנגנים בכריזה של סמי עופר שיר שמשתלט עלינו, גובר עלינו בנוק-אאוט. חלקנו שורקים בוז צורם, אחרים מסמנים (למי?) שיורידו את השיר ויתנו לקהל לשיר. "איך מנסים להשתיק אותנו, כרגיל", אני שומע מאחור. ואז השיר מתחיל להישמע מוכר והבוז דועך. כמה שניות לאחר מכן השריקות נפסקות. מתברר שמדובר ב"שבחי ירושלים", גרסת המגרש של חיפה. אנחנו בטירוף. אין אחד שלא צורח. גם השחקנים באקסטזה. האימפריה כבשה גם את סמי, ומי בכלל חושב עכשיו שמישהו מנסה להשתיק אותנו, כשכבר ברור שאי אפשר. בעיצומו של הביצוע המרגש הזה, הכרוז מחליש את המוסיקה ונתן לנו לשיר את הפזמון נקי. האצטדיון רועד, והכרוז שהתחיל כאויב משתיק, הופך לחבר מפרגן. האימפריה כבר חזרה, וזה מרגיש ממש כמו פעם.

הביא לדפוס ירון לופו-מוסקוביץ'