הדוקטור

ד"ר ראול גילר, מקום שלישי בכובשי כל הזמנים של בית"ר, זוכר גם בגיל 83 למה תמיד העדיף להיות רופא ולא כדורגלן ולא מוכן לקחת חלק בנרטיב של הקבוצה המקופחת תמיד

ד"ר ראול גילר. צילום: דוד רובינגר

ד"ר ראול גילר היה פורץ דרך. הוא הגיע לישראל בגיל 28 מפרו, כציוני, והצטרף לבית"ר ב־1965. מי שהעלה אותו ארצה הוא דוד פדרמן, אחד הדודים של הטניסאי אנדי רם. לא הרבה יודעים, אבל מדובר באחד הכוכבים הגדולים בהיסטוריה של בית"ר, שהיה שותף לעלייה הראשונה ב־1968. הוא הבקיע 87 שערים במדי בית"ר, שלישי רק לאלי אוחנה ואורי מלמיליאן. השבוע, כשהוא בן 83, גילר סיפר לנו את סיפורו.

"כשהגעתי לארץ התקבלתי להתמחות באורתופדיה בהדסה עין כרם בזכות ד"ר נוימן, אבא של דני. במקביל שיחקתי בבית"ר כחלוץ מרכזי והבקעתי הרבה גולים. השליח פדרמן היה אוהד בית"ר, והוא החליט שאני אצטרף לקבוצת המנורה. מה שמצחיק זה שלמדתי באולפן עברית אבל מה שהקנה לי את השפה היו האימונים והמשחקים. זו היתה תקופה אחרת, זמן שבו בית"ר היתה קבוצה שיש לה אוהדים אבל אין לה כל כך כדורגל. אנחנו, כמו שחברי אודי רובוביץ' אמר, הנחנו את אבני היסוד למה שהפכה להיות בית"ר של היום, קבוצה גדולה. היום אני לא רואה כדורגל ישראלי כי אין מה לראות, אבל נשארתי אוהד בית"ר כי זה בדי־אן־איי.

ד"ר ראול. נשאר אוהד בית"ר. צילום: יואב דודקביץ'

"אני זוכר את הימים שבהם אורי מלמיליאן ויוסי מזרחי עלו לבוגרים וידענו שהם יובילו את בית"ר לגדולות. הייתי מספר 9, חלוץ מרכזי, ומאז שהתחלתי לשחק בפרו זה המספר שהלך איתי. אני אף פעם לא התייחסתי ברצינות להרגשה של אוהדי בית"ר כאילו אנחנו הקבוצה המקופחת והאנטי־ממסדית. תמיד אמרתי לחברים שלי לקבוצה שלא יעזור אם השופטים נגדנו ואם השלטון של מפא"י מחפש להרע לנו, צריך לשחק טוב ולנצח. התשובה הכי טובה זה כדור ברשת. כאורתופד, תמיד הייתי מטפל גם בחברים שלי לקבוצה וגם בשחקנים יריבים.

ד"ר ראול גילר. צילום: דוד רובינגר

"פעם אחת שחקן מהקבוצה היריבה נשכב בצידי המגרש כי הוא חטף מכה ברגל. עזבתי את כר הדשא כששתי הקבוצות בעשרה שחקנים ושחררתי לו את השריר. אמרו לי בקבוצה שלנו: 'מה אתה עושה?' אז עניתי שאני קודם כל רופא ורק אחר כך כדורגלן". גילר פרש בשנת 1975. הוא מתגורר בשורש וסב לארבעה נכדים.

ירושלים של מריו

מריו זוכוביצקי הגיע לישראל כשחקן חיזוק יהודי להפועל באר שבע. אבל דווקא התקופה שלו בהפועל, ו'בסמי בורקס' בבית הכרם חיברו אותו לעיר. השבוע מביתו בארגנטינה הוא נזכר בפנדל שהדף לאורי מלמיליאן לפני 37 שנים בדקה ה־90 ובחבר הקרוב יהודה תובל ז"ל

זוכוביצקי השבוע עם נכדו. צילום: מהאלבום הפרטי

"הגעתי לארץ ב־1977. בהפועל באר שבע היה רופא ארגנטינאי, ד""ר טננבוים. אז לא היו שחקנים זרים וקבוצות חיפשו שחקנים יהודים ברחבי העולם. הייתי אז שוער סנטה פה הארגנטינית וכיהודי ברגע שקיבלתי הצעה לטוס לישראל, לא חשבתי פעמיים" מספר מריו זוכוביצקי מביתו בארגנטינה. "זוכוביצקי שיחק בבאר שלוש וחצי שנים ונחת בהפועל ירושלים. "כשמריו הגיע להפועל, הוא מיד התחבר לאלי לוי שחקן הפועל והשוער יהודה תובל ז"ל. היינו חבורה, מריו לוי תובל יוסי מזרחי ואני", מספר עיתונאי הספורט רוני דיאון.

"יהודה תובל היה חבר כל כך קרוב שלי עד שפתחנו ביחד סניף של סמי בורקס בבית הכרם. אני הארגנטינאי, איש של אסאדו, למדתי להכין בורקס טעים ובלינצ'ס" נזכר זוכוביצקי בהתרגשות. "לדיאון היו קשרים במשרד התקשורת והוא סידר לנו לראות כדורגל מחו"ל דרך לווינים. ראינו את דייגו מראדונה  בצעדיו הראשונים, אמרנו שהוא יהיה השחקן הכי טוב בעולם ואני התגאיתי שהוא ארגנטיני".

זוכוביצקי עוצר את מלמיליאן. צילום: מאלבום הפרטי

תובל וזוכוביצקי, שותפים לבורקס, התחרו על אפודת השוער הראשון של הפועל. המאמן לייזי שפיגל ז"ל היה מתבלט מדי משחק למי לתת את חולצת ההרכב. "תובל בא פעם לשפיגל ואמר לו: 'אני רואה שכל אימון וכל משחק אתה שובר את הראש אז בוא אני אעזור לך להחליט: מריו צריך לפתוח בכל משחק" מספר דיאון. "זה רק מוכיח לך עד כמה תובל ז"ל היה גבר שבגברים. במקום לנדות את מריו, תובל נהיה החבר הכי טוב שלו וגם פתח איתו עסק". 

זוכוביצקי מדבר על תובל וטלפונית מגמגם ונחנק מהתרגשות. "כשרוני דיאון התקשר לספר לי שיהודה נהרג, הייתי חזרה בבאר שבע. הרגשתי כאילו איבדתי בן משפחה וזה אובדן שמלווה אותי עד היום כשאני כבר בן 65, וכבר בפנסיה".

בימיו בהפועל, זוכוביצקי הפך לחביב אוהדי הפועל. זה התחיל מ"הריפעטיל" השער של ריפעת טורק מחמישים מטר בימק"א במדי הפועל תל אביב שטס לחיבורים של זוכוביצקי, שאחרי השער שספג אמר במבטא דרום  אמריקני: "היה שמש, מריו לא ראית (בקמץ) הכדור".

אבל זוכוביצקי, פרט לשני פנדלים שהדף פעם במדי הפועל מול רמת עמידר בימק"א, ייזכר לעד בזיכרון הקולקטיבי, בגלל שבת חורפית אחת, החמישי בדצמבר 1981, משחק דרבי בימק"א. זה התחיל עם שער עצמי של עלי עותמן לרשתו של זוכביצקי. אותו עותמן השווה בנגיחה ל־1:1 ודוד בוקר העלה את הפועל ל־1:2 מבישול של אברהם בן דוד. בדקה ה־90 הגיע הרגע הגדול של זוכוביצקי. פנדל לבית"ר, ואורי מלמיליאן מול זוכוביצקי.

"כל הלילה, לפני משחקים נגד בית"ר, הייתי חושב רק על אורי מלימיליאן ועל אלי אוחנה. אוחנה פעם הבקיע לי שני גולים במדי בית"ר נגד באר שבע ומיד אחרי המשחק הזמינו אותו לתוכנית מבט ספורט. זו היתה הופעת הבכורה שלו בטלויזיה. אורי כל העונה ההיא בעט לפינה הימנית, והחלטתי שאם יש פנדל אני קופץ שמאלה. איך שאורי ניגש לכדור, בשניות, החלטתי שבגלל שאורי הוא בחור רציני ואחראי, הוא יישאר עם הפינה הימנית. אורי בעט פצצה ימנה וזינקתי כמו שלא זינקתי אף פעם והדפתי את הכדור. הבעיטה היתה בשער של לפני יציע העץ, עד היום אני זוכר את השאגה של אוהדי הפועל מיציע האבן.  למחרת בעיתון 'דבר' היתה כותרת: "ירושלים של מריו".

זוכביצקי חזר להפועל באר שבע, ולאחר הפרישה שב להתגורר בארגנטינה. "השבוע אחרי שנים רבות כמנהל מפעל לפילטרים של אוויר, חתמתי על הפנסיה והיום אני בעיקר נח ונהנה מהחיים" הוא אומר. "את ירושלים, את האנשים בה, ואת הפועל לא אשכח לעולם".

מסי של השישים

צבי סינגל עלה מארגטינה ושינה את ההיסטוריה של הפועל

צבי סינגל. צילום: דוד רובינגר

צבי סינגל הגיע לישראל כעולה חדש מארגנטינה והגיע להפועל עפולה. במשחק ליגה נגד בית"ר הוא כבש רביעייה, ועסקני הפועל שראו אותו ביציע, מיהרו להחתים אותו בקבוצה בתחילת שנות השישים. סינגל שיחק שנתיים בהפועל וחזר לארגנטינה, כשאנשי הפועל מתחננים שיחזור ארצה  עד שהתרצה, ועלה לישראל באותה אונייה עם ד"ר גילר מבית"ר. בשנת 1965 נרשם אחד מרגעיו הגדולים. עיתונאי הספורט, רוני דיאון משחזר.

"מחזור לפני אחרון בליגה. הפועל מארחת את מכבי חיפה כשהפסד פירושו שהפועל יורדת. חיפה הובילו 2:0 וזכו לעידוד מארבעת אלפים אוהדי בית"ר שהוא ביציעים. חנוני צימק ל־2:1 ואז בדקה ה־88 סינגל בנגיחת 'דג' ל־2:2 כחלק גדול מאוהדי הפועל עזבו את היציעים. בדקה ה־90 סינגל בעט לחיבורים מ־25 מטר ואשתו המנוחה גאולה ז"ל התעלפה בזרועותיי. הפועל ניצחה ואוהדי הפועל חזרו ברגל לכיוון היציעים כששחקני הפועל רצים לעבר יציע אוהדי בית"ר ועושים לעברם תנועות מגונות. "אבא שלי שלמה דיאון ז"ל אמר לי שגם בעוד חמישים שישים שנה ידברו על המשחק הזה והוא צדק".

סינגל. אחד הגדולים. צילום: דוד רובינגר

"סינגל גם כבש", מספר דיאון "שער במספרת בחצי הגמר בקטמון נגד הפועל ת"א. הפועל ניצחה 0:2 הפסידה 0:1 ועלתה לגמר של 1973. בגמר סינגל היה הקפטן בגמר וכשכל שחקני הפועל הלכו לחגוג את הזכיה בגביע במועדון 'מיי־בר' סינגל אמר להם שהוא נאלץ לעזוב אותו כי הוא צריך לקום למשמרת בבוקר במקום עבודתו בחברת חשמל. סינגל מספר 10 של הפועל היה השחקן הכי גדול בתולדותיה מבחינת התרומה של למועדון", מסכם דיאון. סינגל מתמודד היום עם מחלה קשה.   

האזרח סרגיי

סרגיי טרטיאק הגיע לכאן לפני 26 שנים כשחקן חיזוק. היום הוא אזרח ישראלי ופטריוט: "לחיות בישראל זה גן עדן כי אתה אדון לעצמך. בשבילי זה המון" 

סרגיי טרטיאק. צילום: שלומי כהן

סרגיי טרטיאק, הגיע לישראל מצ'רמונץ' אודסה, בקיץ 1992. באותם ימים, הטרנד היה להביא לישראל זרים מברית המועצות לשעבר אחרי ההצלחה הגדולה של אלכסנדר אובארוב, אלכסנדר פולוקארוב ואנדריי באל. בוריס נורמן, שכשחקן הפועל פתח תקוה קיבל מכות מאוהדי בית"ר בליל הצינורות, משחק הגביע של 1974 הנחית בבית וגן אצל העולה החדשה, את טרטיאק ו-ולדימיר גרשנייב.

"לא היתה נקודה ספציפית שבה החלטתי שאני רוצה להיות אזרח מדינת ישראל" מספר טרטיאק, שפרש ממשחק פעיל ב-2001 אחרי שלוש אליפויות במדי בית"ר, ולדעת רבים הבלם הגדול ביותר בתולדותיה. "כמו הרבה דברים אחרים בחיים זה תהליך שאתה עובר. בהתחלה החיבור היה להיות חלק מכולם ולעשות את מה שהם עושים כי אתה לא יכול להפריש את עצמך. היה לנו פעם משחק נגד גלאזגו ריינג'רס, וזה יום כיפורים. כולם מסביב צמו לא אכלו ולא שתו אז גם אני צמתי כי זה לא נראה לי הגיוני שכל החברים שלך לא אוכלים ורק אתה תהיה יוצא מהכלל ותאכל ותשתה כי מותר לך".

"התהליך של האזרחות התחיל בשנת 2000, כשהייתי כבר בסוף הקריירה אבל היה ברור לי שזה מה שאנחנו רוצים, להיות חלק מהמדינה וישראלים. בכל מקום בעולם יש בעיות ויש לה חסרונות אבל כאן זה גן עדן. את חי בדמוקרטיה ועושה מה שאתה רוצה ואם אתה אזרח שומר חוק, החוק שומר עליך. אתה אדון לעצמך כל זמן שאתה לא עובר על החוק או על הנורמות. זה המון אבל בשביל האנשים פה זה מובן מאליו. הילדה שלי למשל, קתרינה שירתה בצה"ל בקרקל. למרות שהיינו שלמים לגמרי אם ההחלטה להפוך לאזרחים, המשפחה שלנו ברוסיה לא אהבה את ההחלטה שלנו. אני זוכר שההורים שלי היו בשוק. הם לא האמינו שאנחנו לא מתכוונים לחזור. אבל בנאדם מחפש מה שטוב לו וטוב לנו כאן אז נשארנו.

"הרבה שואלים אותי אם אני לא מרגיש פספוס שלא קיבלתי אזרחות כמה שנים קודם אבל שיחקתי בנבחרת אוקראינה אז זה לא רלוונטי כי אתה לא יכול לאורך הקריירה לשחק בשתי נבחרות. בעולם יש הרבה שחקנים גדולים אבל אחד לא דומה לשני- מסי יש רק אחד ורונאלדו יש רק אחד וכל אחד הוא בדרך שלו. אני לא מסתכל אחורה ושואל את עצמי מה פספסתי אלא שמח על מה שהשגתי שלוש אליפויות במדי בית"ר. אני לא חושב שמיציתי את הפוטנציאל שלי עד הסוף אבל זה מה שיפה גם בספורט שיש אכזבות ויש הצלחות. הייתי פעמיים בגמר גביע, ולא הצלחתי לזכות בתואר הזה וזו אכזבה אבל כשזה לא מצליח אתה יכול להאשים רק את עצמך כי אם תחפש אשמים במקום אחר כשיסכמו את הקריירה שלך טור האכזבות והכישלונות יהיה הרבה יותר גדול  מטור ההישגים שלך". 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו