טייב. "לא האמנתי שהעתיד שלי יהיה קשור עם המועדון הזה". צילום: רפי קוץ

בשקט בשקט, בלי שכמעט אף אחד לא שמע על כך, התרחש לפני כשבועיים אחד האירועים הביזאריים שנראו במגרשי הכדורסל בשנים האחרונות. המקום: אולמה הביתי של קבוצת הפועל מעגן מיכאל/זכרון יעקב. האירוע: חצי גמר פלייאוף העלייה לליגת העל. הבעיה: שכחו לשבץ שופטים למשחק. וכך מצאו עצמם 200 אוהדים ושתי קבוצות צמרת עומדים וממתינים עד שיימצא שופט פנוי, שמוכן להגיע בהתראה מיידית

"זה כלום לעומת מה שאני ראיתי לאורך השנים", אומר בחיוך בועז טייב, המאמן המיתולוגי של קבוצת הנשים אס"א ירושלים, ומתחיל לספר את המור"קים שאסף ב־22 שנות האימון שלו. "פעם שיחקנו בגליל באולם שהיה דומה יותר למשטח החלקה על הקרח. כל השחקניות נפלו כל הזמן. במקרה אחר שיחקנו באעבלין וכולם חוץ מאיתנו רצו ללכת הביתה אז הריצו את השעון. נסענו ארבע שעות ושיחקנו 40 דקות. השעון לא עצר לרגע".

טייב, שהפיל בשבוע שעבר את הפצצה והודיע להנהלת אס"א שאחרי 22 שנים בתפקיד הוא יוצא לשנת הפסקה, ממשיך לשחזר. "היתה פעם שנסענו לגליל ונתקע לנו הרכב באמצע הדרך", הוא מספר. "זה לא היה כמו היום. זה היה לפני 20 שנה. המנוע התחמם ועמדנו מלא זמן בצד הדרך בלי לדעת אם נגיע בכלל למשחק. בסוף הגיע גרר ואנחנו מצאנו דרך להגיע לאולם - וניצחנו. והיתה גם הפעם ההיא בליגת העל, כשהנהג שלנו הגיע ואמר לנו שהוא חולה ושניסע לבד כי הוא לא יכול להסיע אותנו. רצנו מיד למכוניות הפרטיות שלנו וטסנו למשחק ברמת השרון. הגענו בדקה ה־90, השופטים צעקו עלינו, אבל ניצחנו". 

אס"א ירושלים. צילום: יואב דודקביץ'

ולמרות כל החוויות האלה אתה עדיין רוצה לקחת הפסקה.
"כן. זה מאוד קשה לעבוד בשתי מסגרות - גם כאן וגם כמורה לחינוך גופני בליד"ה. רציתי לנסות שנה אחת בלי הכדורסל. זה שואב הרבה אנרגיות והרגשתי שהרווחתי ביושר את פסק הזמן שלי". 

ארסן ונגר הירושלמי

וטייב צודק. אחרי 22 שנה, שכללו עונות של זיגזג בין ליגת העל ללאומית, שמונה עליות, אליפויות וגביעים, ואפילו פרס האיגוד על תרומתו לכדורסל הנשים, הוא יכול ללכת צעד אחורה בלב שקט. בימים שבהם מאמני כדורסל מתחלפים כמו גרביים ההישג של טייב כמעט בלתי נתפס, ולא סתם הוא זכה ברשת לכינוי 'ארסן ונגר הירושלמי'. 

הרומן של טייב עם אס"א החל בעונת 1996/7, בדיוק כשוונגר החל לעמוד על הקווים בארסנל. "סיימתי לימודי חינוך גופני והתחלתי לעבוד בליד"ה", הוא משחזר השבוע. "פנה אלי יואב שטראוס, שהיה אז ראש אגף ספורט תחרותי באגודה, ונתן לי לאמן את הילדות. הייתי רק בן 24. בתוך שנתיים עליתי לבוגרות והייתי עוזר המאמן ומשם הפכתי למאמן הראשי". 

השנים חלפו, השחקניות התחלפו, ורק דבר אחד נשאר קבוע באס"א ירושלים - המאמן. "בתחילת הדרך לא האמנתי שהעתיד שלי יהיה קשור עם המועדון הזה", הוא מודה, "אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שאני כאן כדי להישאר".

לא היו הצעות אחרות?
"היו כמה לאורך הדרך, חלקן להרים פרויקטים גדולים, אבל היה לי נוח פה. העבודה הראשונה שלי היא בתיכון שליד האוניברסיטה וקשה לי מאוד לעזוב שם. עם השנים הבינו שאני פה כדי להישאר". 

כולן היו בנותיי

טייב חתום לא רק על אחת מתקופות האימון הארוכות שידעה העיר (ואולי המדינה כולה) אלא גם על שורה ארוכה של שחקניות שעברו תחתיו והגיעו לצמרת הכי גבוהה. "השחקנית הכי גדולה שאימנתי היא לירון כהן", הוא אומר בלי להסס. "הכישרון נזל לה מהאוזניים. כבר בכיתה ז' ידעתי שהיא תהיה כוכבת ענקית. כבר אז היא אמרה שהיא תגיע לרמה הכי גבוהה, והיא באמת עשתה את זה. בנינו לה יחד תוכנית שתוביל אותה לשם".

והרשימה ארוכה. קחו למשל את מוואדי מאביקה, אחת הזרות הגדולות שהיו בארץ שהתחילה את דרכה באולם בגבעת רם. "הייתי בהשתלמות בארה"ב וביקשתי להתארח באימונים של הל.א. ספארקס", הוא משחזר. "ראיתי אותה והבנתי שהיא מאוד מוכשרת. היא היתה פצועה קצת בברך אבל החלטנו שהיא תבוא לארץ. עשינו המון אימונים אישיים בבוקר ומהר מאוד היא פרעה את השטרות והגיעה לרמות הכי גבוהות. אחרי כמה שנים נפגשתי איתה והיא אמרה לי: 'תודה קואץ על ששינית לי את החיים'. היא בכתה וחיבקה אותי וזה היה מרגש. זו שחקנית שהגיעה לטופ העולמי, אולסטאר ב־WNBA, והתחילה פה באולם הקטן בקוסל". 

להתחיל מלמטה

כדורסל הנשים בעיר ובארץ בכלל סובל בשנים האחרונות משתי בעיות מרכזיות - ירידה ברמה וחשיפה מועטת, על גבול הלא קיימת כלל. לטייב, שמלווה את הענף עוד משנות ה־90, יש הסבר. "צריך לגייס יותר מאמנים מוכשרים שיירדו למטה לעבוד עם הילדות, לגייס עוד ועוד בנות", הוא פורס את משנתו. "לא מספיקה הכמות, חשובה גם האיכות. אולי היום יש כמות, אבל הרמה ירדה מאז שנות ה־90. הדור הנוכחי פחות ספורטיבי, ברובם אלה ילדי סמארטפונים. הכול מתחיל מלמטה".

וזו גם אחת הסיבות להחלטה של טייב להרפות קצת מקבוצת הבוגרות ולהתחיל את הפרויקט החדש שלו - עבודה מאומצת מול הילדות בעיר. "המטרה היא לקחת קבוצת בנות מכיתות ה'-ו' ולעבוד איתן", הוא מספר. "אני מתכוון לעבור בין בתי הספר, ליצור קשר עם המורים לחינוך גופני ודרכם לאתר את הבנות הטובות ביותר. אני רוצה ליצור בסיס של לפחות 25-20 בנות ולעבוד מולן. לעיר הזאת יש פוטנציאל מטורף לכדורסל נשים". 

אלא שהמשימה שמולה עומד טייב היא עצומה. לא רק שאין מספיק אולמות בעיר ותמיכה עירונית מספקת, האבסורד הגדול ביותר הוא שאין מחוז קט־סל בירושלים. "זה חלום להרים מחוז כזה, אבל קשה לי להאמין שנצליח לעשות את זה", הוא מודה. "כרגע השאיפה היא רק לאמן אותן. אני לא בטוח שזה גרוע, כי אם אתה עובד חזק ונכון ורק בכיתה ז' מתחיל לשחק - אז לא קרה אסון גדול".

"נלחמתי בציפורניים"

כשטייב מדבר על כדורסל הנשים משהו נדלק אצלו בעיניים. הרומן שלו עם הענף החל במקרה, אבל הפך מהר מאוד לשליחות. "אני אגיד לך את האמת", הוא אומר, "אם לא הייתי, אני לא יודע אם היה פה כדורסל נשים בעיר. היו שנים שהיו בעיות ואני נלחמתי בציפורניים ובשיניים שכדורסל הנשים ימשיך להתקיים כאן. נלחמתי יחד עם שותפים כמו ישראל בריקנר, אברהם סנפירי וקותי מרידן וכולנו החזקנו את העסק הזה".

וזה לא מתסכל להילחם, להיאבק, להתאמן ובסוף מגיעים 20 אוהדים למשחק?
"התרגלנו לזה שאין הרבה קהל או חשיפה. היו שנים שהאולם היה מלא, אבל זה לא מוריד את רמת המחויבות שאין קהל. אנחנו מגיעים במטרה לנצח. יש תחושת שליחות", הוא ממשיך עם זיק בעיניים. "תמיד ראיתי את זה כמסירות ואהבה. עם השנים נקשרתי לזה, כי יש משהו מיוחד בכדורסל נשים. אצל הגברים זה יותר אתלטיות ויכולת אישית. אצל הנשים לפעמים כל הקבוצה צריכה לעבוד כדי שיהיה סל, וזה מה שמיוחד - זו קבוצה, זה ביחד, ואז הסיפוק גדול יותר כי כל הקבוצה עובדת יחד כדי להצליח".

רגע לפני סיום טייב מבקש להוסיף עוד משהו אחד. "אנשים צריכים להבין שאנחנו מנצלים רק 20 אחוז מהפוטנציאל שיש לעיר הזאת להציע לכדורסל הנשים", הוא יורה. "אני לא בא להעביר ביקורת, אני רק מוציא קול קורא למישהו שיעזור להרים את הדבר הזה. אני תמיד אופטימי ומאמין שאפשר להרים את זה, רק צריך עוד כמה חבר'ה צעירים ונמרצים שיראו בכדורסל הנשים שליחות".