שושה ושירן בפינת ההנצחה. "אהב לטייל ולנשום את הטבע". צילום: יואב דודקביץ'

שבוע שעבר, יער ירושלים. שושה, אימו של רס"ר עופר קנריק ז"ל, עומדת לצד רעייתו שירן, כשלצידן מפקד המחוז ניצב יורם הלוי. האירוע: חנוכת פינה לזכרו של קנריק, שנהרג לפני כשלוש שנים בתאונת דרכים

"הוא אהב מאוד לטייל, לנשום את הטבע ולהתבודד בו", מספרת השבוע האם, שתרמה כ־40 אלף שקל עבור פרויקט ההנצחה. "מגיל צעיר התגלו הכישורים היצירתיים שלו במוזיקה ויצר הרפתקנות. באחד השירים שלו הוא כתב: 'לפעמים בא לי לקחת תרמיל, בגד נוח, ופשוט ללכת אל הלא נודע... לזרום עם הפלא של החיים ולתת לו להוביל אותי...' הרגשנו שהמחווה המתאימה ביותר לתחושות שלו היא להקים פינה בשבילו".

"ואז דפקו בדלת"

רב סמל ראשון עופר קנריק נולד בברזיל בשנת 1987. הוא אומץ בידי אימו שושה ובאותה שנה עלה לישראל. ב־2012 התגייס למשטרה ושירת במרחב מוריה. באותה השנה נשא לאישה את שירן והם התגוררו בירושלים עם ילדיהם טליה ואביתר.

בערב שבת, 10 באפריל 2015, הוא נסע בניידת המשטרה עם שוטרת נוספת ברחוב הנטקה בקרית יובל. שעה לפני סיום המשמרת, בדרך לאירוע מבצעי, הרכב התהפך. בתיעוד התאונה נראתה הניידת שבה נהג סוטה מהנתיב סמוך להר הרצל, פוגעת במעקה ומתהפכת. רס"ר קנריק נפצע באורח אנוש ופונה לבית החולים, שם נקבע מותו. השוטרת שהיתה עימו נפצעה באורח בינוני.

רס"ר קנריק ז"ל 

"זה היה בבוקר יום שישי, החג השני של פסח", משחזרת האם. "התכוננתי כמו תמיד ללכת לצעידה ביער ירושלים, ואז היתה דפיקה בדלת. שמחתי כי עופר אמר לי שהוא יבוא אלי בתום המשמרת שלו לשתות קפה". 

אלא שלהפתעת האם עופר לא עמד בדלת אלא ארבעה קצינים ששאלו אותה אם הם יכולים להיכנס. "הם נכנסו ועמדו בסלון מולי. הם לא חיכו ואחד מהם אמר לי: 'אנחנו מצטערים להודיע לך שעופר נהרג'. הייתי בהלם. צלצלתי מיד לחברה שלי ואמרתי לה שאני לא יכולה לבוא לצעידה ביער ירושלים כי עופר נהרג. לא הבנתי על מה אני מדברת. העולם סביבי קפא. עמדתי מולם ולא הבנתי על מה הם מדברים איתי. אני חושבת שבאותו הרגע הרגשתי שאני לא קיימת, לא הרגשתי את עצמי".

"כמו בוקס בבטן"

בזמן שהקצינים סיפרו לאם על הטרגדיה צוות אחר היה בביתה של שירן, רעייתו של קנריק, ובישר לה על התאונה הקשה. שירן (30) התחתנה עם עופר ב־2012. שנתיים לאחר מכן נולדה בתם הבכורה טליה, ושנה לאחר מכן בנם אביתר, שהיה בן שלושה שבועות בלבד כשאביו נהרג

"הוא יצא בשמונה בערב למשמרת, ובשבע בבוקר דפקו לי בדלת שלושה קצינים", משחזרת שירן. "הוא היה צריך לעבור לתפקיד חדש וזאת היתה המשמרת האחרונה שלו בסיור". 

כשהקצינים הגיעו לביתה שירן ישבה עם בתה הגדולה בסלון בעוד אביתר הקטן ישן בחדר הסמוך. "שאלתי אותם מה קרה ומה עם עופר, ואחד מהם אמר לי שעופר עבר תאונת דרכים עם פגיעת ראש", היא מספרת. "התעניינתי בשותפה שלו, עדכנו אותי במצבה, ואז אמרו לי שעופר נהרג. הרגשתי שקיבלתי בוקס בבטן". 

שירן התקשרה מיד לאביה וביקשה שיגיע. הקצינים ביקשו ממנה שלא לספר לו בטלפון, אבל אביה המשיך לשאול אותה אם הכול בסדר, ואז היא אמרה לו שעופר נהרג. "כל הזמן עבר לי בראש איך אני ממשיכה ושיש לי שני ילדים ושאני לא יכולה לעצור את החיים שלהם", היא מספרת.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה לביתה אימו של עופר. "אני חושבת שהייתי בלי תחושות", מספרת שושה, שביקשה לאחר מכן ללכת לראות את בנה. "לקחו אותי להדסה. חיבקתי אותו ונישקתי. הוא היה עם חיוך על השפתיים, הרגשתי שהוא עדיין איתי". 

הפגישה בקורס של מוקד 100

החזרה לשגרה אחרי מותו של עופר לקחה לשושה הרבה זמן, אך היא עשתה זאת בעידודם של חברים. "חזרתי לכל הפעילויות שלי בהדרגה, להתעמלות, למקהלה וגם למוקד 100 של המשטרה, שבו אני מתנדבת", היא אומרת.

את ההתנדבות החלה לפני כשש שנים. לדבריה, עופר לא ידע שהיא מתחילה להתנדב שם, אבל הוא פגש אותה באחד מימי הקורס במגרש הרוסים. "הוא החוויר ולא הבין מה אני עושה שם ומה העניין שלי במשטרה", היא נזכרת. "כשסיפרתי לו צחקנו יחד והלכנו לאכול ארוחת צהריים. ההתנדבות במשטרה נותנת לי היום אוויר לנשימה. אני מגיעה לשם ופשוט נושמת, גם אותו".

לאותם זכרונות וגעגועים שותפה גם שירן, שמשתפת בסיפור מרגש במיוחד שנחשף בפניה במהלך השבעה. "כמה ימים לפני התאונה הוא היה בסיור והוא היה צריך להגיע לבית מסוים", היא מספרת. "לאחר שהתקבלה קריאה הוא קיבל כתובת לא נכונה, וכשדפקו בדלת פתחה להם אישה חרדית עם ילדים קטנים, שנבהלו מאוד למראה השוטרים במדים ולא הפסיקו לבכות. ברגע שעופר הבין שזה לא המקום הנכון הוא ביקש סליחה והלך. יום למחרת, יום שישי, הוא קנה לי זר פרחים כהרגלו וזר נוסף למשפחה שאליה הגיע בטעות. הוא הלך אליהם הביתה, נתן את זר הפרחים ושאל אם הילדים נרגעו והכול בסדר". 

הסיפור הזה, אומרת שירן, ממחיש מי היה עופר. לדבריה, הילדים שלהם דומים לו מאוד. "טליה שואלת עליו ויש לה הרבה תכונות דומות לשלו", היא אומרת. "אביתר דומה לו מאוד חיצונית". 

חמישה חודשים לאחר מותו החליטה שירן ללכת בעקבות עופר ולהתגייס למשטרת ישראל ולשרת במודיעין במחוז. "במהלך השבעה התחילו לדבר איתי על זה, הציעו לי להתגייס והסכמתי חד־משמעית", היא מספרת. "אני מודה לכל מי שפעל לטובת הגיוס שלי. זה עשה לי סגירת מעגל להמשיך את דרכו". 

שלוש שנים עברו מהתאונה הנוראית ומהאובדן הקשה של השתיים, אבל ההתמודדות לא נעשית קלה יותר. "הגעגועים בלתי פוסקים. כל דבר גורם לי לחשוב עליו", אומרת שירן. "בכל ערב כשהילדים כבר ישנים במיטות הגעגועים מציפים".

"זה כאב שלא עובר אף פעם", מסכמת שושה. "אני כותבת עכשיו את קורות חייו ורוצה להוציא ספר וגם את השירים שלו".