בסיפור הזה יש שלוש גיבורות מאותה משפחה, סבתא, אמא ונכדה, שכל אחת מהן יכולה למלא רומן עב־כרס. יש בו קשיים ומאבקים, יש בו סמים ומוות, ויש גם את מופע הניצחון "לפרוש כנפיים", שתעלה מור ציפורי בפסטיבל צמי"ד (צרכים מיוחדים) בירושלים.

יש הרגשה מוזרה מעט כשאומרים שמור הנמרצת והנלהבת "סובלת משיתוק מוחין". על אף הקשיים הגופניים, הנפשיים והחברתיים שעמדו בדרכה תמיד, היא הצליחה לסיים תואר ראשון בחינוך, להוציא אלבום ולהעלות מופע מושקע. עכשיו היא חולמת להציג אותו ברחבי הארץ, אם רק תצליח למצוא מי שיעזור לה לשווק אותו.

"החיים הם מלחמה בלתי פוסקת". עינת, מור ורבקה ציפורי. צילום: רפי קוץ

לצדה יושבת סבתה רבקה ציפורי, שההגדרה 'סבתא' קטנה ממידותיה. שלוש שנים לאחר שהתאלמנה מבעלה, חיים ציפורי, קיבלה עליה רבקה לגדל את נכדתה מור בשל התמכרותה של בתה עינת לסמים קשים.
הבת, עינת ציפורי, 54, נקייה בשנים האחרונות מסמים. לפני שנים אחדות כמעט מצאה את מותה ממחלה זיהומית קשה בשל שימוש במזרק אחד יותר מדי, ואז החליטה שלא עוד. היום היא עובדת במרכז ציפורי בירושלים שקרוי על שמו של אביה, חיים ציפורי, שהיה איש מוכר, מוערך ורב־פעלים. ציפורי, מג"ד בסיירת הצנחנים, עמד מאחורי פרויקט "ביעור הבערות" בעיירות הפיתוח עם יצחק נבון, היה ממקימי "אמנות לעם" והמכללות האזוריות, הקים את החברה למתנ"סים וניהל אותה עד מותו. בשנותיו האחרונות היה מנהל הפדרציה העולמית וחלם להעלות לארץ את כל אלו שנשארו בתפוצות.

"אף אחד לא מתכנן שהחיים יובילו אותו למצב כזה", מודה עינת. "מור, אמא שלי ואני שילמנו מחיר יקר על הטעויות שעשיתי. עכשיו אני מנסה לתקן".

לא מפריע לך שמור מציגה את הסיפור המשפחתי הטראגי שלכם בפתיחות כזאת במופע שלה?

"ממש לא. אני חושבת שזה התיקון שלה, ולמען האמת גם שלי".

סבתא רבקה

מור, 31, נולדה בתחילת החודש השביעי להריון, במשקל נמוך מאוד, ושהתה חודשיים וחצי בפגייה. "ההורים שלי היו צרכני סמים קשים, ואמא המשיכה להשתמש גם כשנכנסה להריון וגם אחרי שנולדתי", מספרת מור. "בגיל עשרה חודשים התחילו אצלי התכווצויות ופרכוסים, ובבדיקות אובחנתי כנפגעת מוח. הרופאים לא היו אופטימיים. הם לא נתנו סיכוי רב להתפתחות שלי. זה היה השלב שאמא שלי הרימה ידיים, וסבתא לקחה אותי אליה. היא הדמות הדומיננטית בחיי, היא קיבלה לא מעט החלטות שאני מאמינה ששינו דרסטית ולחיוב את סיפור החיים שלי".

רבקה, 81, גננת בפנסיה, מושבניקית שגדלה בעמק יזרעאל, היא אשה קשוחה ודעתנית, קולה מחוספס משנים של סיגריות וצער.

איך הגבת כשהרופאים בישרו לך שמור תסבול מפיגור ולא תצליח ללכת?

רבקה: "לא קיבלתי את גזר הדין של הרופאים והחלטתי להילחם. קודם כל גמלתי אותה מהכדורים שהיא קיבלה. ראיתי מה זה גורם לתינוקות אחרים והחלטתי על דעת עצמי להפסיק עם זה, למרות ההתנגדות הנחרצת. הם טענו שאם נפסיק עם התרופות ההידרדרות תהיה בלתי הפיכה. הרופאה שלה כתבה מכתב שהסיר ממנה את האחריות. מובן שעשיתי הכל בזהירות, אבל בנחישות".

ומה אמרה עינת?
"היא לא אמרה ולא היתה באזור. היא יצאה ממכוני גמילה ונכנסה אליהם".
"סבתא נלחמה בכל הכוח שאצליח. היתה לה אופטימיות אדירה ומשאבי נפש עצומים", אומרת מור. "היא קידמה אותי צעד אחרי צעד בלי להתייאש, רצה איתי מפיזיותרפיה להידרותרפיה, מטיפול בבריכה לרכיבה על סוסים, מטיפול במוזיקה לריפוי בעיסוק. לילות כימים היא ישבה איתי עד שקלטתי עוד מילה, עוד תמונה, עוד צעד".

רבקה: "זה היה קשה, אבל השתלם. מור התחילה לזחול ואז לעמוד, ללכת ולדבר. זה לקח יותר זמן ומאמץ, אבל לימד אותה להתמיד".
בתחילה שובצה מור בגן שיקומי לבעלי מוגבלויות, אבל בגלל עקשנותה של סבתה היא הועברה לגן רגיל ואז לכיתה רגילה בבית הספר. בתיכון שולבה בכיתה מקדמת וסיימה את בחינות הבגרות בציונים טובים.

עינת ומור ציפורי. צילום: רפי קוץ

אמא עינת

אחרי שנים של ניתוק מחלקת מור את חייה היום בין דירתה של אמה במעלה אדומים ובין בית סבתה בשכונת בית הכרם בירושלים. מבחינתה של עינת, מדובר בסגירת מעגל. "אני שמחה שהיא סלחה לי. אני מנסה לפצות אותה עכשיו על כל השנים", היא אומרת.
סיפור שקיעתה של עינת, ילדה טובה ירושלים, היה כתעלומה בעיני כל מי שהכיר את משפחתה ואת אביה.

איך זה קרה שהבת של חיים ציפורי נפלה לסמים?
עינת: "הייתי ילדה סגורה מאוד, מופנמת וחסרת ביטחון, ואולי גם היה בי הרס עצמי. כשעבדתי כמלצרית בבית קפה ברחוב יפו בירושלים הכרתי את אבא של מור, והוא הפגיש אותי עם הסמים. הם גרמו לי להרגשה שונה, פתאום הרגשתי חזקה. לא הבנתי את הנזק שגרמתי לעצמי ולאחרים במשך שנים. האמת היא שכשאבא שלי נפטר, בגיל 48, האשמתי את עצמי במותו".

את ילדותה המוקדמת בילתה מור בבית סבתה, כאמור, וכשהיתה בת תשע עברה להתגורר עם עינת ובן זוגה בקריית ביאליק. "כשאבא של מור נפטר הגעתי למוסד גמילה בצפון ושם הכרתי את בעלי השני", מספרת עינת. "היתה לו ילדה בגילה של מור, אבל לא החזקנו מעמד ושנינו התחלנו להשתמש שוב. אני זוכרת את מור ואת הבת שלו מסתגרות בחדר מרוב פחד מאיתנו. אחרי שנה היא חזרה לאמא שלי לירושלים".

מור: "במשך השנים של השימוש שלה הייתי בטוחה שהיא תמות יום אחד ותיעלם. המציאות לא היתה רחוקה מזה, היא הגיעה למצבים איומים, מפרפורים עד מוות קליני, איבדה צלם אנוש ונראתה כמו שלד".

כל זה עולה במופע. זאת חשיפה לא פשוטה.
עינת: "נכון, אבל זה לא מפריע לי כי המסר שהיא מעבירה חשוב מאין כמוהו. לכן אפילו עזרתי לה בכתיבה וחיברתי כמה מהשירים שהיא שרה במופע. מדהים שהיא בכלל הצליחה להרים מופע כזה. היא עבדה עליו קשה מאוד למרות שנדחתה פעמים רבות על ידי גורמים שבפניהם רצתה וביקשה להופיע. זו אחת הסיבות העיקריות לחשדנות שלה. היא שמעה את המילים 'לא' ו'אי אפשר' כל כך הרבה פעמים בחיים".

הבת מור

"החיים שלי הם מלחמה בלתי פוסקת", אומרת מור. "תמיד שילמתי מחיר על השוני שלי. הילדים בבית הספר לא התחברו אליי, ורוב הזמן הייתי בודדה ומנודה. ועם זה ברור לי שאם הייתי נשלחת לחינוך מיוחד לא הייתי מגיעה להישגים שאליהם הגעתי".

היום יש לך חברים?
"לצערי, לא".
עינת: "היא לא ילדה קלה. החיים לימדו אותה להיות חשדנית וביקורתית. אני לא מאשימה אותה אחרי כל מה שעברה".

ואבא שלך?
מור: "למרות שרציתי לשמור איתו על קשר אבא שלי התעלם מקיומי ולא רצה לפגוש אותי. רק בשנותיו האחרונות, אחרי שחלה במחלה קשה, הוא מצא לי מקום בחיים שלו ובלב שלו".
גם היום מור ממשיכה להיאבק על מקומה ועתידה בחברה. "רק אחרי מאמצים לא פשוטים התקבלתי ללימודים במכללת דוד ילין. זה לא היה קל. סבתא ואני היינו צריכות לשכנע המון אנשים, אבל זה השתלם כי היום יש לי תואר ראשון בחינוך. תעודת הוראה אמנם לא הצלחתי לקבל, לצערי, אבל את התואר השגתי בעבודה קשה, בזכות ולא בחסד. השקעתי את כל כולי כדי לזכות בו".
"היא יכולה ללמד באחד על אחד בלי בעיה", יוצאת רבקה להגנת נכדתה. "היא נתקלת בסירובים כל הזמן וכל פעם מחדש מוכיחה את עצמה".

מי מסרב לך?
מור: "כולם. כמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה. גם כשאני מציעה את המופע שלי למוסדות ולעמותות אני נתקלת בסירובים כל הזמן. זה פשוט מדהים כמות הלאווים שאני מקבלת".
לפני כארבע שנים החלה מור לסבול מהתקפי התכווצויות. "זה נקרא אפילפסיה ניתוקית", היא אומרת. "בזמן ההתקף אני נעלמת, אבל מרגישה את השינוי שמתחולל בגופי. אני לא ממש מגיבה לסביבה ולא יודעת איפה אני. הכל מתבלבל לי, והזיכרון שלי נפגע. אחרי ההתקף לוקח לי זמן לצאת מהבלבול".

אפשר לטפל בזה?
"אני מטופלת בכדורים שמטפלים בתופעה, אבל לא פותרים אותה לחלוטין. מאז שפניתי לטיפול חלופי ההתקפים פחתו מאוד, אולי גם בגלל שלמדתי לא לפחד מהם".

למרות הכל מור אינה עוצרת. מגיל צעיר היא לוקחת שיעורי פיתוח קול, ולא מכבר העלתה ערב שבו היא שרה אריות איטלקיות. "מגיל צעיר אני הולכת עם סבתא לקונצרטים בכנסייה המורמונית בהר הזיתים", היא אומרת. "אין שבוע שאנחנו מפספסות. כמו כל דבר בחיים שלי, לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לשיר באופן מדויק. למדתי תווים, ניסיתי לנגן בפסנתר ובצ'לו, אבל זה היה בלתי אפשרי בגלל היד שלי שכמעט לא מתפקדת. בתקופת התיכון התחלתי לכתוב שירים על החיים ועל הרגשות שלי. רוני משה הלחין אותם, והוצאתי דיסק שהשירים שבו מבוצעים במופע שלי, 'לפרוש כנפיים'".

ספרי על המופע.
"המטרה שלו היא להעביר מסר על הקושי של בעלי הצרכים המיוחדים להשתלב בחברה ולהרגיש שווים. מדהים עד כמה החברה והאנשים הנורמטיביים עדיין מתקשים לפתוח לנו דלת. נכון שלכאורה בכותרות ובפרסומות מדברים על שילוב וקבלה, אבל בפועל אנחנו עדיין ממש לא שם. חייבים לתת הזדמנות שווה באמת למי שקשה לו. לקבל אותו. להשקיע בו קצת יותר. גם אם זה מצריך מאמץ וזמן".

פסטיבל צמי"ד 2018

אמנים, תזמורות, להקות וחבורות זמר של בעלי מוגבלויות מכל הארץ יופיעו בפסטיבל צמי"ד בירושלים: לולייני הקרקס הנודד קרקשמחה; אקרובטים בביצוע תאטרון פסיק בשיתוף אקי"ם ירושלים; מחול ללא גבולות, מופע מיוחד של נבחרת ישראל לריקודים סלוניים ולטיניים על כיסאות גלגלים; הקמצן בביצוע קבוצת התאטרון המשולבת של תוכנית עמיתים ותאטרון פסיק; החולה המדומה בביצוע בריא ושמח של אנסמבל המרכז לחיים עצמאיים; אני בת אל, שדרנית הרדיו והשחקנית הישראלית בת אל פאפורה מספרת על התמודדותה עם גובהה; פריז 1954, שחקני מעון נכים גילה מציגים מחזה על פי אהבת שבע הבובות מאת פול גאליקו ועוד.

ההופעה ביום חמישי הקרוב (14.6), במתנ"ס פיליפ ליאון בקרית יובל, 11:00. כניסה חופשית.