נתנאל ותמר. צילום: הדר אלפסי

כאילו באופן סמלי, דווקא לשיר הראשון של מופע השקת האלבום השני שלהם, בחרו תמר ונתנאל ב-The bell, מאלבומם הראשון, שמסתיים במילים farewell farewell - להתראות בעברית. השיר עצמו יפה מאוד, אבל ה'להתראות' בו קיבל הפעם משמעות שונה מבדרך כלל. תמר ונתנאל, הזוג היפה של המוזיקה הירושלמית, השיקו את האלבום החדש והשני שלהם  Pure as Gold בימקא, וקצת נפרדו מהאינטימיות. אם באלבום הראשון המוזיקה וההופעות שלהם שידרו מינימליזם; גיטרה, כינור והקולות הנעימים שלהם, כמעט בלבד, הפעם זה היה משהו אחר. עם לא פחות מאחד עשר איש על הבמה בשיאו של המופע, ומעבר מפולק קטן ויפה לקאנטרי רוק חזק, מקפיץ וגם יפה, הם בעצם אמרו: "שלום קאנטרי, להתראות פולק, אבל אל תדאג, בטוח עוד נתראה".

תמר ונתנאל עמר, 28, הם זוג מוזיקלי וגם בחיים, שגדלו ופועלים בירושלים, והאלבום הראשון שלהם, Peace of Mind מ-2015, שידר באמת המון שקט נפשי, בעזרת פולק אמריקאי מסוגנן בהשראת הגדולים ביותר; סיימון וגרפונקל, ג'ואן באז, ג'ון דנבר ועוד. אחרי שנפרדו זמנית מהפולק בשיר הראשון בהופעה, השירים שבאו אחריו כבר זרקו את הקהל היישר לתוך הקאנטרי המצוין שלהם, מהסוג שאיך לא, מתבסס על פולק. בהופעת ההשקה של האלבום, התחושה היתה שהקול של נתנאל הפך איכשהו אפילו ליפה יותר ממה שהיה, והשירה של תמר, עברה את הכיוונון המדויק שהיתה צריכה לעבור בין הז'אנרים, ולרגעים משהו בה אפילו הזכיר את דולי פרטון הותיקה.

מופע להקה מורחב

ההרכב של תמר (שירה וכינור) ונתנאל (שירה וגיטרה) בהופעה כלל את שרון לוי – גיטרות, משה אלמקייס – פסנתר וסינטיסייזר, אור חסון - קונטרבאס, ורגב ברוך – תופים. אם מישהו בקהל התקשה להיפרד מהמינימליזם של הפולק שלהם, השירים הראשונים של ההופעה הוכיחו לו שהבחירה בהרכב הזה, לאלבום ולהופעה היתה יותר ממוצדקת.

בנוסף, נראה שתמר ונתנאל החליטו שאם כבר ללכת על משהו גדול אז עד הסוף, ולא הרבה אחרי תחילת ההופעה, עלתה לבמה בהפתעה חמישיית כלי קשת, או יותר נכון רביעייה שהצטרפה לקונטרבסיסט חסון שכבר היה שם. אילנה קליימן – כינור ראשון, אן גנין - כינור שני, לקסי פלטון – ויולה ואילון פרימן – צ'לו. בחירה כזאת יכולה או ליפול או להצליח בגדול, ואין ספק שמדובר כאן בהצלחה גדולה. החמישייה המופלאה הזאת הוסיפה עומק ורהב גדולים לכל שיר לו היתה שותפה, והצליחה לא להיגרר למלודרמטיות. בהמשך, הכינור 'הקאנטריאי' של תמר, השתלב גם הוא בצורה יפה ומעניינת עם הסגנון הקלאסי של החמישייה.

מי שעוד בלט במיוחד היה הפסנתרן אלמקייס, שהוא גם אחיה הצעיר של תמר (קשה לפספס את הקרבה המיוחדת בינהם), שהצליח בדיוק עדין ויפה להכניס את האמירה הפרטית שלו לתוך כל שיר כמעט, ולהפוך אותו לייחודי בדרכו שלו. הודות לחמישיית כלי הקשת שהשתלבה גם איתו מצוין, והוסיפה הרבה הדר לצלילים המדויקים שלו, הוא היה החידוש המרענן של ההופעה הזו.  

נתנאל ותמר. צילום: הדר אלפסי

בהרכב גדול כמו זה, קשה שלא לגלוש גם למחוזות הרוק אנד רול, והיו גם כמה שירים שהגיוני להניח שאם לא היה מדובר במופע ישיבה, הקהל היה בטוח קם בהם לרקוד. לקראת הסוף, אפילו I’m Gone, מהאלבום הראשון קיבל גרסא כזאת, שהפכה ממש למעין חאפלת מערבונים, והיה יפה לראות שלתמר ונתנאל יכול להיות גם צד מוזיקלי אגרסיבי יחסית, ושגם ככה זה עובד. פתאום נראה, שהמחשבה שגם באלבום השני הם יישארו רק על טהרת הפולק המינמליסטי והעדין, היתה די תמימה, ושברור שכמו כל מוזיקאי פורה ומוכשר תמר ונתנאל רצו להתפתח מאיפה שהיו, ואין ספק שזה הצליח להם. אגב, אפילו החיבור עם 'ילדי השדה' שהתארחו בהופעה ועושים אינדי-פולק טוב מאוד, ודי שונה מהפולק הקלאסי של תמר ונתנאל, היה מוצלח מאוד.

הסיפור של תמר ונתנאל הוא על רומנטיקה. הוא תמיד היה כזה, וגם אם הם מלבישים על הגיטרה, הכינור והקולות היפים שלהם עוד תשעה כלי נגינה, הרומנטיקה עדיין עוברת והכיף עדיין שם. זה מה שחשוב, ולכן ההופעה הזאת היתה כל כך מרגשת עבורם ועבור כל מי שנכח בה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו