מעיל מדבר. צילום: בן לם

מסע בעקבות הבגד הישראלי: לראשונה בתולדות המדינה ולרגל חגיגות ה-70 לישראל, מוזיאון ישראל מציג את 'מקום לאופנה' - תערוכה מקיפה המוקדשת לעולם האופנה הישראלי שתיפתח מחר 13.6. פריטי הלבוש המוכרים יותר ופחות, הרישומים, צילומי האופנה והסרטים, אשר יוצגו בתערוכה פורשים לראשונה את התמונה הרחבה של עולם העיצוב ותעשיית האופנה בישראל ומספרים סיפור משמעותי בתרבות הישראלית. 

בעוד שבעולם תערוכות אופנה תופסות מקום נכבד, זהו הניסיון הראשון להציג את עולם האופנה הישראלית בין כתלי מוזיאון בישראל. התערוכה, פרי מחקר מקיף ועבודת אוצרות משותפת, מתבוננת בלבוש שנוצר בישראל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו. מגמות מרכזיות באופנה בישראל, כגון סמליות דתית ולאומית, מקומו של הלבוש המסורתי היהודי והערבי, השפעת נוף המקום על מעצבי האופנה, האידאולוגיות השונות - הסוציאליזם מצד אחד והליברליזם מהצד האחר – כל אלה הם חלק מהמסע אל הבגד הישראלי שיתפרש על שטח תצוגה בן 900 מ"ר במוזיאון.

צילום למלווה העצמאות (Israeli Bonds) ראשית שנות השישים. צילום: באדיבות מוזיאון ישראל

"תור הזהב של האופנה הישראלית"

"אופנה היא לגמרי שיח תרבותי, ויש סיפור פה לספר", אומרת אשת האופנה, תמרה יובל ג'ונס, שיזמה את התערוכה, אותה אוצרות דייזי רקח-ג'יברה (אוצרת אחראית), נגה אליאש-זלמנוביץ ואפרת אסף-שפירא. "רוב הצעירים, ולא רק, לא מכירים אותו. אפילו מלפני קום המדינה, בשנות השלושים היתה פה ממש תעשיית אופנה. אחרי שהמדינה קמה, בשנות החמישים, הממשלה ממש דחפה אנשים שהגיעו מאירופה, שהיה להם עבר וידע באופנה, לפתוח מפעלים. היה פה אז תור הזהב של האופנה הישראלית".

אח מוסלמי. צילום: אסף עיני

יובל ג'ונס היא מוותיקות תחום האופנה בארץ, והיא פעילה בשדה העיצוב מאמצע שנות השישים. בין השאר היתה בעלת הבוטיק הראשון לאופנה בירושלים "בוטיק מאוד", היתה מעצבת הבית של Roberto Cavalliבפירנצה,איטליה, עיצבה קולקציות רבות לאורך השנים ואף הטביעה את חותמה על עולם בתי הספר לאופנה כשכיהנה כראש המחלקה לעיצוב אופנה ב'שנקר' ולאחר מכן כראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל.

"התערוכה היא לא היסטורית, מדגישה יובל ג'ונס. "מה שלי היה חשוב כמעצבת וכמחנכת לעיצוב אופנה, היה לבדוק אילו נושאים עניינו את המעצבים לאורך השנים, מה היתה ההשראה שלהם. המעצבת הישראלית פיני לייטרסדורף, שעלתה מהונגריה, היתה זו שאמרה: 'אי אפשר לעצב כאן כמו באירופה - יש פה מזג אוויר אחר, יש פה צבעים אחרים, אור אחר, חומרים אחרים". אחרי הקול שלה הלכו הרבה מאוד מעצבים לעבוד ברוח המקום, בהשפעת החומרים, הצבעים וגם האנשים שחיים פה, אפילו פלסטינים".

אומת האופנה

"היתה השפעה חזקה גם של קיבוץ הגלויות, ושל כל העדות שהגיעו הנה", ממשיכה יובל ג'ונס. "למשל כבר משנות העשרים-שלושים היו מלבישים את כל מלכות היופי ואת כל נשות הדיפלומטים בבגדים עם רקמה תימנית. אחר כך למשל 'משכית' (חברה ממשלתית היסטורית לייצור ושיווק אוּמנות) החלה להשתמש ברקמה פלסטינית ועבדו עם רוקמות מבית ג'אלה ובית לחם. המציאות הזאת נראית היום הזויה לחלוטין, אבל היא היתה ואנחנו מספרים את הסיפור".

משי זקס 1930-40. צילום: מוזיאון ישראל

יובל ג'ונס מבהירה שממש לא צריך להיות דובר השפה העיצובית או האופנתית כדי להגיע לתערוכה ולהנות ממנה. "אופנה ולבוש זה אספקט תרבותי של עם, והיא חלק מהנראות של המקום בו הוא חי. דרך הלבוש התערוכה מספרת מה קרה פה. זה בכלל לא תערוכה דוקא לאנשי מקצוע, אלא לכל מי שמעניין אותו לבוש, מנהגים, רעיונות, עיצוב, תרבות והיסטוריה, זה רב תחומי לגמרי", היא מסבירה.

"אני חושבת שהתערוכה הזאת אומרת שצריך לעמוד בגאווה, ולהגיד: 'יש פה אופנה, יש פה אלפי מעצבים'", אומרת יובל ג'ונס. "אחרי כל השנים שלימדתי ועבדתי באיטליה, ארץ האופנה, עם צעירים מוכשרים מכל העולם, אני יכולה לומר שפה יש אוצר קריאייטיבי. יש פה אנשים סופר מוכשרים. יש פה מאה בוגרי אופנה שיוצאים כל שנה משלוש אקדמיות; שנקר, ויצ"ו ובצלאל. תחשוב כמה מעצבים יש בארץ, זה ממש כמו 'סטארט אפ ניישן'".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו