עמדתי שם מול כולם ופתאום נחנקתי מדמעות ולא הצלחתי לדבר.

תאספי את עצמך, אמרתי לעצמי, מדובר רק במסיבת סופשנה, עברת המון כאלה.

שנים על שנים שאת שם, על כיסאות קטנים וגדולים, שומעת נאומים, לפעמים מברכת, רוב הזמן מצלמת.

לא יכול להיות שאת פה עכשיו, באמצע הכיתה, עם לוח מאחורייך, מורים וצוות לצדך, הורים וילדים מולך, ואת מייבבת ככה, המשכתי לנזוף בי.

אבל סליחה, לא היתה לי שום שליטה על הדמעות. זה מה שהלב שלי עשה.

כי כשהקטנה שלך, האחרונה, מסיימת בית ספר, ממש מסיימת בית ספר, לא רק את השנה אלא מסיימת ממש, לעולמים, אז באמת שנגמר פרק בחיים.

לא יהיו לי יותר ילדים במערכת החינוך.

ועמדתי שם מול כולם ולא הצלחתי לדבר.

כי ים של זכרונות עף לי בתוך הלב.

***

צילום: ליהיא לפיד

בחודש האחרון המדינה מלאה מפגשי פרידה. מהחוג לקרמיקה ומהחוג למחול (ובחיי שיותר קל להשיג כרטיס לעומר אדם מאשר לסיום חוג מחול של האחיינית), סוף גן ואז סוף יסודי וסוף חוג מוזיקה וג'ודו.

הרבה סיומים.  

יש סופי שנה קטנים, כאלה שבהם באים להיפרד בידיעה שבשנה הבאה ניפגש שוב כולנו: גננות ומורים, סייעות וצוותים, ילדים ותלמידים.

אבל אחת לכמה שנים הימים האלה של סוף יוני הם ימים באמת של סוף.

כמו בסוף היסודי כשהילדים הקטנים יוצאים אל דרך חדשה ואת מודאגת. יוצאים אל מחוץ לשכונה המוגנת, חוזרים להיות הכי קטנים בחצר, חוזרים שוב להצטרך להתחיל מחדש להכיר, שיכירו אותם.

או בסוף חטיבה. או ככה, כמו שעברנו עכשיו. סוף התיכון.

אני נפרדת. נפרדת מהמערכת הזאת. מערכת החינוך.

מערכת שהייתי צלע שלה כמעט שני עשורים.

***

בימים האחרונים קמה מחאה (לא מספיק רועשת לטעמי) למען פיקוח על מעונות היום ופעוטונים. בעקבות האסון הנורא של מותה של התינוקת יסמין וינטה ז"ל, הלב של כולנו מזדעק. צריך לשמור על ילדי הגן. הגיל הזה שבו הם הכי חסרי אונים. צריך לשמור על כל הילדים. אל כותרות העיתונים והחדשות תמיד מגיעים האסונות והדברים הרעים. ואל בית הספר אנחנו מגיעים כמעט רק כשיש בעיה.

אבל זה לא ככה. לא הוגן שזה ישחיר את האנשים שעושים את העבודה הכי מדהימה.

שמגדלים איתנו את ילדינו. שמעצבים את מי שהם יהיו. 

***

ולא רק הילדים והמורים נפרדים.

גם אנחנו נפרדים, ההורים.

***

ונזכרתי בכל כך הרבה גננות, מורים ומורות, וסייעות וסייעים שליוו אותי במהלך 20 שנה.

נזכרתי במי שאמרו מה שצריך ומי שאמרו מה שממש לא כדאי היה להגיד.

במורים שהערכתי מאוד ושהקשבתי לכל עצה שלהם, ובמורים שלמדתי מהם, גם על איך להיות אמא.

היו מורים שלא התחברתי אליהם בכלל, וכאלה שלא נשאר לי משהו מהם. אבל היו גם הרבה שלעולמים אזכור אותם. בגלל מילה קטנה, בגלל עצה טובה.

ואם נפרדים אז אני מודה. מודה שגם אני לא הייתי האמא הכי.

לא הכי מעורבת ולא הכי מנותקת. לפעמים בוועד ולפעמים לא. הייתי עוד אמא של עוד תלמיד ותלמידה.

ועכשיו פתאום הייתי צריכה לדבר בשם המסיימים ונחנקתי. מבכי.

***

כי פתאום הבנתי שלא באמת אמרתי מספיק.

לא אמרתי כמה אני מעריכה וכמה אני מודה.

והנה אני פה, אחרי 20 שנות להיות אמא של ילדים, עומדת מול המורים ואנשי הצוות ומבינה לא אמרתי להם עד הסוף כמה אני מעריכה, ושאני רואה ויודעת כמה הם נותנים. נותנים את הנשמה. דואגים, אוהבים, אכפתיים. נמצאים שם יום אחרי יום, יודעים על ילדינו דברים שלפעמים אנחנו לא נדע לעולם.

אז המון המון תודה.

תדעו שיש הרבה אמהות כמוני, שרק אחר כך, אחרי הסוף, מבינות, רוצות לבוא ולחבק חזק. ולהגיד: תודה.  

***

ומילה אישית ממני.

זכיתי שיעלי שלנו תהיה בחינוך המיוחד. אני אומרת זכיתי כי זו זכות. האנשים בחינוך המיוחד, הסייעים והמורים, המטפלים, המזכירה והשומר הם כולם חלק ממעגל נתינה שבו יש את כל היופי של הלב. מעגל של קסם ואהבה ללא תנאי. אין אנשים כמו אנשי החינוך המיוחד. 

אני מודה לכל מי שליווה אותנו לאורך השנים וכל הצוות של בית ספר אופק בהרצליה.

לעולם לא אוכל להחזיר לכם את מה שמגיע לכם. להתקרב בכלל למה שאתם נתתם.

תודה.