מוריס צרפתי. צילום: רפי קוץ

מוריס צרפתי, אחת הדמויות הכי צבעוניות בקלידוסקופ האנושי הירושלמי, נפטר בשבוע שעבר בגיל 71. הוא היה מספר סיפורים מחונן ומצחיק מאין כמוהו, מוזיקאי פאנק שהחל בקריירה מפוארת בגיל 50, פרשן תנ"ך מקורי משתלח ועובד ותיק במס הכנסה

"ברגע שהוא איבד את הקול שלו בעקבות מחלת הסרטן לפני כשנתיים זה סימן את תחילת הסוף עבורו", אומר ידידו הקרוב גילי (דה קיד) לוי, מנהל מרכז התרבות 'המפעל', שהופיע עימו בשנים האחרונות. "הכי נורא היה שזה קרה דווקא בשנים שהוא זכה סוף סוף להכרה ציבורית של ממש והופיע אפילו בפסטיבל ישראל עם חומרים חדשים שכתב. אבל ככה הוא חי. התיאוריה שלי היתה שמוריס לא היה באמת אדם שהתאים לו להזדקן. הוא אכל ושתה ועישן כאילו היה בן 20 ולא עצר גם כשהיה מאושפז. הוא לא היה יכול לעצור. זה היה הבן אדם".

פורסט גאמפ

רק לפני שנתיים, בגיל 69, הוא עלה לשיר במסגרת פסטיבל החזית בירושלים את מה שהוא קרא לו שירי כלא - שירים קליטים ועוקצניים שאפשר לשרוף איתם זמן בחברותא, שירי מחאה שכונתיים במכוון על נערי האוצר, קילוף בטטות אינסופי, פרסומות ופוליטיקה. מוריס חבר אז למנהל המוזיקלי ונגן העוד גיא כהן, ויחד הם יצרו פרויקט שירים חדש תחת השם 'מוריס והאסבסטונים'.

וזה לא הפריע למוריס בן ה־69 שהוא ניגן עם בני 20 פלוס. כי כבר לפני 20 שנה כזכור, כשהיה ינוקא בן 50, בזמן שחבריו למחזור מהמעברה בעכו או בצבא כבר חבקו נכד הוא הצטרף ללהקת הפאנק הירושלמית 'סרטן השד' כזמר וטלטל את קירות הפאבים שבהם שר, כשלמחרת בבוקר הגיע כרגיל לעבודתו במס ההכנסה, כי גם זמרי פאנק ומספרי סיפורים בני 50 חייבים להתפרנס ממשהו.

מוריס צרפתי היה פורסט גאמפ של ירושלים, אף שאת החיים שלו קשה להשוות לקופסת שוקולד והם דומים יותר לסנדוויץ' טוניסאי חריף במיוחד. במקום לשבת על ספסל בתחנת אוטובוס בסוואנה ג'ורג'יה, צרפתי היה יושב בפאבים ובבתי קפה בירושלים ומספר את סיפור חייו המדהים והלא ייאמן, וכמו בסרט המצוין ההוא האנשים לצידו התחלפו כל הזמן, מה שלא הפריע לו להמשיך ולספר על מה שקרה לו ולידו ב־70 השנים האחרונות.

הוא גדל בעכו, בצבא שירת ביחידה 8200 בזכות ידיעתו את השפה הערבית, נשאר בקבע, ואז החל לעבוד כחוקר במס הכנסה, שם נשאר במשך 35 שנה. אבל מוריס חי חיים כפולים, כעובד מס הכנסה ביום וחובב מוזיקה בלילה, למרות שזה השפיע גם על היום שלו לא מעט. באלבום הכפול הנפלא סיפורי רוק שמוריס הקליט הוא מספר את סיפור היכרותו עם הרוקנרול במעשייה שמתחילה ב"עכו 1957, שנה מאז עלינו לארץ". הוא מספר שם על מסיבה בחצר השכנים ועל תקליטים ותקליטונים שהתנגנו שם בפטיפון מזוודה והוא היחיד מבין הילדים שהעיז לגשת ולשאול מה המוזיקה, הריקוד המוזר הזה שלא נוגעים בו האחד בשנייה. הוא חזר לחבריו ואמר לראשונה את המילה רוקנרול, שתלווה אותו בהמשך חייו ותציג את כל מה שקורה לו ולעולם סביבו בפרספקטיבה מוזיקלית תמידית.

הוא היה היסטוריון הרוק של ירושלים ומי שמספר את ההיסטוריה של העיר ב־50 השנים אחרונות דרך המועדונים והמוזיקאים וחנויות התקליטים שלה. להקת הבמה החשמלית המיתולוגית למשל היא מוטיב חוזר בסיפורים של מוריס והיא בעיניו מה שהפך את הבירה לראשונה מעיר שצרכה רוק לזו שיצרה רוק.  

פנקיסט במס הכנסה

בתחילת שנות ה־90 מספר הסיפורים, חובב המוזיקה וחוקר מס ההכנסה צרפתי החליט להצטרף ללהקת הפאנק 'סרטן השד': "ירושלים עיר קשה, לכן קל ליצור בה", הסביר את גל להקות הפאנק שפרח בבירה בשנות ה־90 בראיון שהעניק בעבר. "בתל אביב אתה אומר קודם כול נלך לים, אחר כך נראה. בירושלים אתה מוכרח ליצור כדי שיהיה לך מה לעשות".

"בעולם הפאנק אין משמעות לגיל", מרגיע חבר הלהקה בעבר שי הלוי. "מוריס אהב רוקנרול וזיהה בפאנק את הגבולות הקיצוניים של הז'אנר הזה. הוא פרפורמר שאהב את הסגנון הבועט של הפאנק ובא לו בקלות להיות חלק מזה גם בגיל 50".

"בסך הכול אני בן אדם רגיל שאוהב לספר סיפורים", אמר צרפתי בעבר. "יש אנשים שחושבים שהסיפורים שלי מעניינים. שואלים אותי תמיד מה המסר שלי לנוער. אין לי מסר לאף אחד, אני רק מספר סיפורים, תאהבו אותם או לא תאהבו אותם".