ענבר וייס. צילום: יואב דודקביץ'

מי שהיה רוצה לחמוד לצון על חשבון העבודה הקשה שמשקיעה עמותת 'רוח חדשה' בהשארת התושבים החילוניים בירושלים, היה ודאי אומר שמן הראוי כי מנכ"לית העמותה - ענבר וייס, הייתה מצטלמת על רקע השלט "צאתכם לשלום" מירושלים, מאשר על הרקע היותר אופטימי שבחרה בו, שלט ה"ברוכים הבאים".

"אני ערה לעובדה שההגירה השלילית מירושלים נמשכת, אבל אנחנו לא מוותרים", אומרת וייס שמציינת בימים אלה שנה בתפקידה, לאחר שהחליפה את אלישבע מזי"א. "אנחנו למשל פונים כיום גם לקהל הצעיר הדתי-לאומי. ירושלים זקוקה כיום למעמד בינוני יצרני וחזק ולא משנה כמה הוא מאמין".

אז ויתרת על החילוניים?
"ממש לא. אבל ההרכב החברתי הקיים בירושלים לא מאפשר התרכזות באוכלוסייה אחת. זה יהיה לא נכון. מה עוד שאני חושבת שההרכב הזה הוא גם הייחוד של העיר. עיר הומוגנית מבחינה חברתית היא בעייני עיר לא מעניינת ולכן חשוב לשמור ולחזק צעירים חילוניים בירושלים".

אבל את חושבת שגם הקהל הדתי-לאומי הוא הקהל שלך.
"בירושלים כולם הקהל של 'רוח חדשה'. כל מי שהעיר באה אצלו במקום הראשון".

אבל לא חרדים.
"דווקא כן חרדים. תתפלא כמה חרדים משתתפים בפעילויות התרבותיות והעירוניות שלנו".

וערבים?
"אצל הערבים המצב שונה. הבעיות שלהם כל כך קשות וקיומיות שלדבר על פעילות משותפת לא באה בחשבון עדיין, למרות שאנו מנסים". 

עיר של מהגרים

"אני מבינה אנשים שעוזבים את העיר כי קשה להם עם כל השינויים שעברו על ירושלים בשנים האחרונות", אומרת וייס, "אני פוגשת הרבה ירושלמים לשעבר שאומרים ש'אנחנו את שלנו עשינו'. הם כבר איבדו את התקווה שאנו מנסים להחזיר, אם לא להם אז לאלה שנותרו ויש המון תקווה בעיר הזו".  

אבל הרבה יותר נוח לדתיים לחיות כאן מחילונים.
"זה אין ספק. יש משהו בגרעין הדתי והרוחני של ירושלים שמראש יש אנשים שיש להם זיקה לסוג הזה של ירושלים ולכן יסלחו לעיר הבירה על שאר הדברים: העוני, הלכלוך, הפערים החברתיים ועל שאר הדברים שהיא לא מספקת. הבעיה היא שרוח לא מספיקה לחילוניים כסיבה להישאר כאן".

ומי שהגיע זה לא מכבר יכול לשרוד כאן?
"אני מקווה שכן. יכול להיות שצעירים כמוני שלא נולדו כאן והגיעו לירושלים יכולים לקבל אותה יותר, לעומת אלה שנולדו כאן ולא יכולים לשאת את השינוי שהיא עברה. מה שמדהים הוא שירושלמים שעזבו תמיד ייחשבו כירושלמים ואילו אני, ולא משנה כמה שנים אחיה כאן, לעולם לא אחשב כזו".

וזה מתסכל?
"קצת, אבל אני מקבלת את זה".

בן אדם של חופש

את שורשי ההבדלים בין אלישבע מזי"א, המנכ"לית הקודמת של עמותת 'רוח חדשה' לבין זו של מחליפתה ענבר וייס בת ה־36, גרושה+שלוש, ניתן לזהות כבר בעמוד הפייסבוק של וייס. שם, למרות הטייטל המחייב של המנכ"לית, היא מרשה לעצמה להתפרע ולהציג לעולם את וייס האמיתית. כך למשל היא העלתה לפני שבוע תמונה שלה מקורס נהיגה מונעת, עם שקית במבה על השולחן. "אם תראו את סוכן הביטוח שלי, תגידו לו שהשנה לא תעלה הפרמייה", היא כתבה. 

גם הביוגרפיה של השתיים שונה. לעומת מזי"א שהגיעה מנהלל החילונית, וייס נולדה באשדוד למשפחה דתית-לאומית.   

ענבר וייס. צילום: יואב דודקביץ'

קשה לחשוב על וייס הנמרצת והחייכנית ככבשה השחורה של משפחתה, למרות שהיא טוענת שהיו רגעים לאורך השנים שנחשבה כזו מבין שתי אחיותיה, הפרופסור לרדיולוגיה ועורכת הדין הבכירה וגם אחיה מנהל יחידת הלב. אולי זה בגלל שרצתה ללמוד אמנות אבל התפשרה על ארכיטקטורה לבקשת אביה ולמרות שסיימה בהצטיינות את לימודיה בטכניון. 

וייס עבדה במספר משרדים פרטיים עד שהצטרפה בגיל 27 לשירות המדינה והחלה לעבוד באגף התכנון. בגיל צעיר יחסית היא התחתנה והולידה 3 ילדים. "לפני ארבע שנים, החלטתי להתגרש ולחזור בשאלה", היא מספרת בגלוי ובפתיחות, "זה היה חלק מתהליך שלם שעברתי עם עצמי, חשבתי שאוכל לעזוב את הדת ולהישאר נשואה אבל זה לא הצליח כי היו קשיים נוספים".

למה רצית לעזוב את הדת?
"זה לא היה תהליך שכלתני ולא היה קשור לאמונה אם יש או אין אלוהים. מה שאני יודעת הוא שלאט אט נחנקתי מהפרקטיקה של להיות אישה דתייה. השבת במיוחד גמרה אותי. זו הייתה הרגשה של להיות נתונה בשבי. זה היה סבל צרוף. לא נהניתי לגדל ילדים בשבת יותר. כל מה שחלמתי עליו היה לקחת אותם בשבת ולנסוע לים או למעיין. אני זוכרת שבשבת הראשונה שהפסקתי לשמור לקחתי את ילדי לסטף ולא היתה מאושרת ממני".

את בן אדם של חופש.
"ממש. ופתאום גיליתי שגם הדת וגם הנישואים כובלים אותי. הרגשת החופש הזו שהיא עדיין חדשה ומסעירה עבורי היא מה שמנחה אותי גם בעבודה שלי במסגרת 'רוח חדשה'".

ב"רוח חדשה"

מלבד הגירושין ועזיבת הדת, וייס החליטה לעזוב גם את עבודתה הבטוחה בשירות המדינה על מנת להצטרף כמנכ"לית לעמותת 'רוח חדשה'. "אהבתי לעבוד במגזר הציבורי", היא מספרת, "הייתה לי עבודה מרתקת במנהל התכנון אבל בינת שוורץ, הבוסית שלי במשך מספר שנים שהיתה גם דמות מאוד משמעותית בחיי, עזבה והחלטתי שזה הזמן גם עבורי להחליף מקום ואווירה". 

זה שינוי עצום לעבור ממשרד ממשלתי לעמותה כמו 'רוח חדשה'.
"במידה מסוימת כן, אבל יש המון דברים מהעבודה הקודמת והמקצוע שלי כאדריכלית שהבאתי איתי לכאן ואני מיישמת בעבודה שלי". 

מה למשל?
"למשל ההבנה שאם ירושלים לא תדאג לעצמה, אף אחד לא ידאג לה. כמי שעבדה בשירות המדינה אני מבינה שלמרות שמשרדי הממשלה ממוקמים בירושלים, עיר הבירה היא המקום האחרון שבו ייושמו רפורמות חדשות בכל נושא. הרוב יפנה כמובן לאזור המרכז, אחר כך לצפון או לנגב ורק בסוף לכאן. ירושלים בעייתית מדי, הטרוגנית מדי, פריפריאלית מדי, שנויה במחלוקת מדי".

מוזנחת מדי?
"זה נדבך מאוד חשוב מבחינת ראיית התפקיד שלי. אמנם חשוב לי מאוד איך עיר נראית, אבל חשובה לי יותר הפרקטיקה של איך זה משפיע על האנשים שחיים בה. אחד הדברים שמפריעים לי ולאנשים רבים בירושלים זה שלמרות שהעיר יפה, המרחב העירוני שלה מוזנח. אז נכון שמושקע הרבה כסף, אבל זה לא מספיק. לאוכלוסייה שאני מנסה לשמר כאן בעיר יש חשיבות מאוד גדולה לאסתטיקה ויופי". 

חילונים את מתכוונת.
"שוב פעם אתה חוזר על זה. לא רק חילונים. ירושלים, כדי שתמריא, חייבת אוכלוסייה בינונית וחזקה, שיש לה איכות חיים גבוהה"

איך עושים את זה?
"כאן לתכנון וחדשנות עירונית יש תפקיד משמעותי. כך למשל את בית אליאנס, המקום שבו נמצאים המשרדים שלנו, הוא מקום שיכול היה להישאר נטוש אבל במקום זה הפך לאבן שואבת לאמנים ואנשי תרבות ירושלמים שנשארו כאן בעיר ולא היו נשארים אחרת. אני באמת מאמינה שעוגנים פיזיים בירושלים הם כלי לשינוי חברתי כפי שהוכח בבית אליאנס ומקומות נוספים כמו המפעל, נוקטורנו, אברהם הוסטל, בסרביה והמזקקה".   

שגרירות ירושלים בתל אביב

הבעיה היא שאלה רק בועות שמתפוצצות בקלות בעיר כמו ירושלים.
"זה נכון שבירושלים יש בעיה של מסה קריטית של צעירים. אני מגיעה לתל אביב ומתפוצצת מקנאה בגלל כמויות הצעירים שנמצאים שם. כאילו יש שם מכונת פופקורן שמוציאה צעירים בלי הפסקה. אני מתה להעמיס ולהעלות אותם על משאיות לירושלים. אצלנו יש מעט מדי. אם יש מסיבה גדולה במקום אחד כל המקומות האחרים מיד סובלים מבעיה של אנשים. אחד התפקידים הכי חשובים לי זה להביא לכך שנעבוד יחד ובתאום. חייבים לשמר מה שקיים".  

ואנשים ערים לקיומכם וכוונותיכם?
"ברור. כל מי שאכפת לו מירושלים מגיע אלינו לשמחתי. אנחנו גוף שגאוותו על כך שהוא מגדל אקטיביסטים ירושלמים". 

האשימו אתכם פעם שאתם פוליטיים מדי.
"כל גוף כמונו גורר ביקורת על משהו. כמי שעבדה בשירות המדינה אני יודעת לקבל את התהליך הדמוקרטי של בחירות ומקבלת כל מי שנבחר בבחירות כאלה. אני אמנם אנרכיסטית באופי שלי אבל לא במסגרת התפקיד שלי. לא אכפת לי מי יבחר לראשות העירייה כל עוד אני אוכל להמשיך לעשות את הכי טוב עבור האוכלוסייה שאני עובדת למענה".

ולא מפריע לך שאין מועמד מהשמאל?
"זה מאוד מפריע, אבל לא בגלל שאני מחפשת ראש עירייה ממרצ, אלא בגלל מה שזה מסמל, שמגזר שלם של מצביעי שמאל מדבר וחושב עלינו כעיר פשיסטית ודתית שהיא חסרת סיכוי עד כדי כך שאין טעם אפילו להציב מועמד שמאלני לראשות העירייה. אני כועסת כי הם יכולים להעביר ביקורת על מה שקורה כאן אבל לא לעשות כלום בקשר לזה כי לכאורה זה לא העניין שלהם".

וזה עניין שלהם?
"ברור שזה העניין שלהם. החומות שלהם שם בתל אביב כל כך גבוהות שהם לא מבינים שמה שקורה כאן עכשיו, יגיע עוד עשר שנים לכל הארץ. תראה באיזו היסטריה הם היו על כך שחב"ד טיפסו על החומה שלהם והרימו אירוע עם הפרדה בלב ליבה של תל אביב. בעיניי זה מצוין. יש אוכלוסייה שלמה שזה הצורך שלה והם לא יכולים להתעלם מכך. אז פתאום הם בהלם".

יש להם אחריות כלפיכם?
"ברור. מדובר כאן על החברה הישראלית כולה. הם חייבים לעזור לנו למשוך את עצמנו למעלה. אני לא באה להפחיד אבל אפשר וצריך לנסות לפתור את זה".

איך?
"קודם כל יפסיקו לדבר על ירושלים כאילו זו לא בעיה שלהם. אחד החלומות שלי זה שיום אחד תקום שגרירות ירושלים בתל אביב על מנת להביא הסברה נכונה יותר של העיר. כיום תל אביבים לא מכירים מספיק מה שקורה כאן בעיר וקורה המון".

ויש דברים חסרים לך?
"לי באופן אישי חסרים מקומות לרקוד. במיוחד בסופי שבוע. זה משהו שאנו עובדים עליו בגלל שאני יודעת שצעירים ירושלמים נוסעים בסופי שבוע לתל אביב ונשארים שם. החברה מהישיבה החילונית בירושלים ששוחחתי עימם אמרו לי תעזבי תעסוקה ודיור, אין לנו איפה לבלות. ככה מאבדים אוכלוסייה צעירה.

איך שורדים בעיר קשה כמו ירושלים?
"הרבה הומור עצמי ופחות רצינות, אני באמת מאמינה שאם לא נצחק - נבכה".