שלומי בראשי ז"ל. צילום: באדיבות החברים

שלומי, אין לנו תמונה משותפת כי תמיד אתה היית על הגדרות ואני על הקרקע. או שהיית בלב ההמולה ואני זו שמסקרת את כל הבלגן שאתה עושה. אבל יש לנו מיליון חוויות ומלא שיחות, שבהן אתה, שכל הזמן ירד על עצמו שהוא בא משכונה לא משהו ומבית לא משהו ומחיים 'על הפנים', הצלחת לתת לי תובנה על החיים עצמם.

השנה שהייתי בניו יורק עברה בקלות הרבה בזכות השיחות האלה. שנינו נטשנו את היציע כי ידענו שהחיים יכולים להיות יפים גם בלי לגמור את הבריאות על הקבוצה.

אבל גם שנינו ידענו ש"עד המוות נאהב אותה". אלא שהמוות שלך הגיע מוקדם מדי. המוות שלך הגיע אחרי ייסורים רבים שאף אחד מאיתנו כמעט לא ידע עליהם.

המוות שלך אולי איחד בלוויה אנשים שלא ראו אחד את השני יותר מעשר שנים, אבל המוות שלך נוראי, בטח לאימא שלך יעל. איחלתי לה נחמה למרות שאני יודעת שאין סיכוי שהיא תמצא אותה. היא תתחזק, היא תאהב, היא תחתן את אחיותיך ותלמד מהי שמחה אחרת, אך לעולם לא תמצא נחמה בזה שאתה לא לידה.

היה פעם סרט שקראו לו 'הכוכבים של שלומי', שם הילד רצה להיות קונדיטור ולפרוץ את כל הגבולות. גם הוא בא משכונה לא משהו ובית לא משהו והכול לא משהו - והוא הצליח. וגם אתה הצלחת.

הצלחת לעבור את החיים הבוגרים שלך כשאתה רוכש לך מאות חברים שאוהבים אותך ויודעים שאתה מלאך עם הנפש הכי גדולה בעולם. הצלחת ללמוד פרסית בכמה שנים ועשית קרקס לאיראנים. היית איש של כבוד. הצלחת להשאיר חותם אצל הרבה מאוד אנשים שיודעים כמה אינטליגנט בעל לב זהב היית.

והצלחת גם לחזור לחיק המשפחה שלך. בהלוויה אחותך אמרה את המילים הכי יפות שיכולת לשמוע ממנה ותיארה גם את הטוב וגם את הרע. אבל בעיקר תיארה את מי שהיית.

בשבילי היית הבחור עם החיוך הכי מקסים שיש, בעל עקרונות, ישר, כן, אוהב, שובב ואוהב את החיים. קצת קשה לכתוב בעבר. ילד, בן 34. כנראה אלוהים ממש זקוק לך שם לידו, אחרת אי אפשר להסביר את האכזריות הזאת.

חבר שלי, סיפרו שנלחמת עד הנשימה האחרונה שלך. עכשיו תנוח על משכבך בשלום. יהי זכרך ברוך.